013_מסכת יבמות פרק יג

יבמות פרק יג

(א) בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות

בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות - יתומה שהשיאוה אמה ואחיה, אינה ממאנת אלא מן הארוסין:

. ובית הלל אומרים ארוסות ונשואות. בית שמאי אומרים בבעל

בבעל - אבל אם מת ולא מיאנה בו ונפלה לפני יבם, אינה יוצאה במיאון, אלא תמתין עד שתגדיל ותחלוץ:

ולא ביבם. ובית הלל אומרים בבעל וביבם. בית שמאי אומרים בפניו. ובית הלל אומרים בפניו ושלא בפניו. בית שמאי אומרים בבית דין. ובית הלל אומרים בבית דין ושלא בבית דין. אמרו להן בית הלל לבית שמאי. ממאנת והיא קטנה אפילו ארבעה וחמשה פעמים. אמרו להן בית שמאי אין בנות ישראל הפקר

אין בנות ישראל הפקר - ואפילו מן האירוסין לא תמאן ותיארס לאחר ותחזור ותמאן. אלא ממאנת בזה ותמתין מליארס לאחר עד שתגדיל:

. אלא ממאנת וממתנת עד שתגדיל ותמאן ותנשא:

תמאן ותנשא - לאו למהדר ולמאן זמנא אחריתי, אלא הכי קאמר, ממאנת וממתנת מליארס לאחר עד שתגדיל, או אם רוצה להנשא ממאנת בבעלה ותנשא מיד, דתו לא ממאנת לבית שמאי דנשואה היא:

(ב) איזו היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה. השיאוה שלא לדעתה. אינה צריכה למאן. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן. רבי אליעזר אומר אין מעשה קטנה

אין מעשה קטנה אלא כמפותה - דכמי שלא נישאת דמי. ואין הלכה כרבי אליעזר, והלכה כר׳ חנינא בן אנטיגנוס. ופחותה מבת שש בחזקת שאינה יודעת לשמור קידושיה ואינה צריכה למאן. ויותר מבת עשר, בחזקת שיודעת לשמור קידושיה ואף על פי שהיא סכלה ביותר. ומבת שש ועד בת עשר צריכה בדיקה אם יודעת לשמור קידושיה אם לאו. וממאנת הבת והולכת עד שתהא בת י״ב שנה ויום אחד ותביא סימנים. לאחר מכאן אינה ממאנת אפילו לא בא עליה. ואם בא עליה לאחר י״ב שנה ויום אחד אף על פי שלא הביאה סימנים חיישינן שמא נשרו הסימנים וקנאה:

כלום אלא כמפותה. בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה. בת כהן לישראל תאכל בתרומה:

(ג) רבי אליעזר בן יעקב אומר כל עכבה שהיא מן האיש

כל עכבה שהיא מן האיש - נתן לה גט, זו היא עכבה שהיא מן האיש, דכיון דלא מיאנה גילתה דעתה שכל מה שהיתה מתעכבת אצלו היה בשבילו. מיאנה בו, זו היא עכבה שאינה מן האיש, שלא נתעכבה אצלו משום אישות. ומתניתין מפרש לה ואזיל:

כאלו היא אשתו. וכל עכבה שאינה מן האיש כאלו אינה אשתו:

(ד) הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה. נתן לה גט הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה. נתן לה גט והחזירה. מיאנה בו ונשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה מותרת לחזור לו

מותרת לחזור לו - אע״ג דאם לא החזירה ונישאת לאחר מתוך הגרושין ונתארמלה, אסורה לראשון, אפילו הכי כי החזירה ומיאנה בו אתי מיאון וגלי עלה דקטנה היא ובטליה לגטא, ולא הוי בחזרה שניה כמחזיר גרושתו משנישאת לאחר:

. מיאנה בו והחזירה נתן לה גט ונשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה אסורה לחזור לו. זה הכלל

זה הכלל - כלומר אפילו פעמים הרבה גרשה והחזירה ומיאנה בו, אם נישאת לאחר מתוך גט אסורה לחזור לו, ומתוך מיאון מותרת לחזור לו:

גט אחר מיאון אסורה לחזור לו מיאון אחר גט מותרת לחזור לו:

(ה) הממאנת באיש ונשאת לאחר וגירשה. לאחר ומיאנה בו

לאחר ומיאנה בו - כלומר חזרה ונישאת לשלישי ומיאנה בו:

. לאחר וגירשה. לאחר ומיאנה בו. כל שיצאת הימנו בגט. אסורה לחזור לו. במיאון מותרת לחזור לו:

כל שיצתה ממנו בגט אסורה לחזור לו - אע״פ שיצתה משל אחריו במיאון לא בטליה לגיטא דידיה:

(ו) המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם

מותרת ליבם - ולא אמרינן נישואין הראשונים מפילין היבמה לפני היבם ומשעה שגירשה אחיו קיימא עליה באיסור אשת אח דהויא לה גרושת אחיו:

ורבי אליעזר אוסר

רבי אליעזר אוסר - דגזר כל הני אטו יתומה בחיי האב דאמרינן לקמן במתניתין דלאחר חזרתה הרי היא כגרושה אפילו לרבנן. ואין הלכה כרבי אליעזר:

. וכן המגרש את היתומה והחזירה מותרת ליבם. ור' אליעזר אוסר קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה כיתומה בחיי האב

כיתומה בחיי האב - אף על פי שהאב חי הרי היא כיתומה לענין קדושין, דשוב אין לאב כח לקבל קדושיה. ואם החזירה בקטנותה, אסורה ליבם אם מת בקטנותה, דקדושי חזרה אינן כלום הואיל ופקע רשות אב מינה והיא אין לה יד, והויא כגרושה ועומדת:

. החזירה דברי הכל אסורה ליבם:

(ז) שני אחין נשואין לשתי אחיות יתומות קטנות ומת בעלה של אחת מהן. תצא משום אחות אשה

תצא משום אחות אשה - ופטורה מן החליצה ומן היבום:

. וכן שתי חרשות. גדולה וקטנה מת בעלה של קטנה. תצא הקטנה משום אחות אשה. מת בעלה של גדולה

מת בעלה של גדולה - ונפלה לפני בעל הקטנה, זיקתה של גדולה שהיא מן התורה, אוסרת קטנה עליו משום דנישואיה דרבנן, והויא לה אחות זקוקתו. ומה יעשו:

. רבי אליעזר אומר

רבי אליעזר אומר מלמדים הקטנה - שתמאן בו. ותעקור נשואיה, ויהא מיבם את הגדולה. והלכתא כותיה:

מלמדין את הקטנה שתמאן בו. רבן גמליאל אומר

רבן גמליאל אומר - אין זיקת גדולה אוסרת את הקטנה, דסבר רבן גמליאל דלא אלימא זיקה לאסור את אשתו עליו, הלכך אם מיאנה מוטב ותתיבם הגדולה, ואם לאו, תמתין הקטנה אצלו עד שתגדיל ויהיו נישואיה דאורייתא ואחר כך תצא הגדולה משום אחות אשה. אבל לחלוץ לגדולה לא, דפסל את הראשונה עליו משום אחות חלוצה:

אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל. ותצא הלזו משום אחות אשה. רבי יהושע אומר אי לו

אי לו - אוי לו. שמוציא את אשתו בגט, ואין מלמדין אותה למאן, דאמרינן שיתרחק אדם מן המיאונים:

על אשתו ואי לו על אשת אחיו. מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה:

(ח) מי שהיה נשוי לשתי יתומות

לשתי יתומות - נכריות:

קטנות ומת. ביאתה או חליצתה

או חליצתה - לאחר שתגדיל:

של אחת מהם פוטרת צרתה. וכן שתי חרשות

וכן שתי חרשות - כלומר כשם ששתי קטנות ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, כך בשתי חרשות. אבל חליצה ליכא למימר בחרשת דלאו בת חליצה היא.

. קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה. פקחת וחרשת ביאת הפקחת פוטרת החרשת. ואין ביאת החרשת פוטרת את הפקחת. גדולה וקטנה ביאת הגדולה פוטרת את הקטנה

אחת קטנה ואחת חרשת - אע״ג דשתיהן אין נישואיהן נישואין גמורין, מכל מקום לא ידעינן בהי מינייהו ניחא ליה והיא חשיבא אשתו טפי:

ביאת הגדולה פוטרת את הקטנה - דביאת מי שנשואיה נשואין גמורין פוטרת אותה שאין נשואיה גמורין. אבל איפכא לא:

ואין ביאת הקטנה פוטרת את הגדולה:

(ט) מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות ומת. בא יבם על הראשונה וחזר ובא על השניה. או שבא אחיו על השניה לא פסל את הראשונה

לא פסל את הראשונה - שהרי ביאתן שוה. ואי ראשונה קנויה היא הרי היא אשתו וביאת האחרונה בעילת זנות. ואי לאו קנויה היא הרי שתיהן נכריות אצלו שלא היו קנויות לאחיו, ומקיים את הראשונה שלא נפסלה עליו, אבל אחרונה לא, דילמא קנויות הוו ומשבא על הראשונה קיימא היאך עליה באסור שני בתים:

. וכן שתי חרשות. קטנה וחרשת. בא יבם על הקטנה. וחזר ובא על החרשת. או שבא אחיו על החרשת. לא פסל את הקטנה. בא יבם על החרשת. וחזר ובא על הקטנה. או שבא אחיו על הקטנה פסל את החרשת:

פסל את החרשת - דשמא קטנה קנויה כולה וקנין החרשת משוייר, והוה ליה שני בתים, דהכי מסקינן בגמרא דקטנה ספק אם היא קנויה לגמרי הואיל וראויה לביאה לאחר זמן, ספק אם אינה קנויה כלל. וחרשת קנויה ומשויירת, כלומר קנויה במקצת ואינה קנויה קנין גמור. ואפילו הכי אם בא על החרשת אחר שבא על הקטנה לא פסל את הקטנה, ממה נפשך, אי קטנה קנויה לגמרי הרי קנאה וביאת החרשת שאחר כן לאו כלום היא, ואי אינה קנויה כלל, אף לאחיו לא היתה קנויה ונכרית היא. אבל אם בא תחלה על החרשת ואחר כך על הקטנה, פסל את החרשת דשמא קנין הקטנה קנין גמור הוא, ופסל קנין החרשת שהוא קנין משוייר. ואית ספרים דגרסי, אם בא על הקטנה וחזר ובא על החרשת פסל את הקטנה, דגזרינן אטו כשבא על החרשת וחזר ובא על הקטנה:

(י) פקחת וחרשת. בא יבם על הפקחת וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת לא פסל את הפקחת. בא יבם על החרשת וחזר ובא על הפקחת. או שבא אחיו על הפקחת פסל את החרשת:

(יא) גדולה וקטנה. בא יבם על הגדולה וחזר ובא על הקטנה. או שבא אחיו על הקטנה. לא פסל את הגדולה. בא יבם על הקטנה וחזר ובא על הגדולה. או שבא אחיו על הגדולה. פסל את הקטנה. רבי אלעזר אומר. מלמדין הקטנה שתמאן בו:

ר׳ אליעזר אומר בכולן מלמדין - והלכה כר׳ אליעזר:

(יב) יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה

יגדלו זה עם זה - ואינו יכול לגרשה עד שיגדיל דגט קטן אינו גט:

. בא על יבמה גדולה תגדלנו. היבמה שאמרה בתוך שלשים יום

היבמה שאמרה בתוך שלשים יום - שכנסה היבם, לא נבעלתי ליבם, והוא אומר בעלתיך ודייך בגט, כופין אותו לחלוץ דהיא נאמנת, דעד תלתין יומין מוקי אינש נפשיה ולא בעיל:

לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה. לאחר שלשים יום

לאחר שלשים יום - הוא נאמן, דלא מוקי איניש נפשיה מלבעול יותר משלשים יום. ומיהו איהי לא משתריא, דשויתה אנפשה חתיכה דאיסורא ובעיא חליצה, ומבקשים ממנו שיחלוץ, אבל לא כופין, דהא הוא אומר שבעל. והא דכופין אותו לחלוץ תוך ל׳ יום ומבקשין אותו לחלוץ לאחר ל׳ יום ואין כופין ומבקשים לייבם, מוקי בגמרא כגון שגט יוצא מתחת ידה, שכיון שנתן גט לזיקתו נפסלה עליו, ומיהו בעיא חליצה למשרייה לעלמא. ואי אמרה היא נבעלתי והוא אומר לא בעלתי, אין חוששים לדבריו ולא בעיא חליצה:

מבקשים הימנו שיחלוץ לה. ובזמן שהוא מודה אפילו לאחר שנים עשר חודש כופין אותו שיחלוץ לה:

(יג) הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה

הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה - דלא אסקא דעתה שימות בעלה ותפול לפניו ליבום, ונוטלת כתובתה:

. לאחר מיתת בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה. ואם נתכוונת לכך. אפילו בחיי בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה:

אבל לאחר מיתת בעלה - הויא מורדת, וקיימא לן כותבין אגרת מרד על שומרת יבם:

מבקשים ממנו לחלוץ - ויתן כתובתה אם ירצה, ואם לא רצה לחלוץ והיא מורדת בו ובאה להפסיד כתובתה, כופין אותו לחלוץ: