004_מסכת דמאי פרק ד

דמאי פרק ד

(א) הלוקח פירות

הלוקח פירות - בשבת יאכל על פיו. דאימת שבת עליו, שמתיראים לעבור עבירה ולשקר בשבת יותר מבחול:

ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת יאכל על פיו. חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. לא מצאו אמר לו אחד שאינו נאמן על המעשרות מעושרין הן אוכל על פיו. חשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. תרומת מעשר של דמאי

תרומת מעשר של דמאי - להכי נקט תרומת מעשר, דעמי הארץ נחשדו עליה דסברי אינה במיתה כל זמן שלא הופרש מעשר ראשון, אבל תרומה גדולה לא נחשדו עליה. ותרומת מעשר הויא אחד ממאה וכשחזרה למקומה לפחות ממאה חזרה ומדמעת:

שחזרה למקומה רבי שמעון שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכל

שואלו ואוכל על פיו - דמאחר שנקרא לה שם תרומה אימת דמוע על עם הארץ וירא לשקר. והלכה כר׳ שמעון שזורי:

ו על פיו.

(ב) המדיר את חבירו שיאכל

המדיר את חבירו שיאכל עמו - דאמר ליה קונם מה שאתה נהנה לי אם אין אתה סועד אצלי:

אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות. אוכל עמו בשבת הראשונה

שבת הראשונה - של סעודת נשואין לבחור שנשא בתולה התירו לו לאכול עמו משום איבה:

ואף על פי שאינו מאמינו על המעשרות ובלבד שיאמר לו מעושרין הן. ובשבת שניה אף על פי שנדר ממנו הנייה לא יאכל עד שיעשר:

(ג) רבי אליעזר אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי. וחכמים אומרים

אין צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי - דלא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני שהם יודעים שפירות הטבולים למעשר עני הם במיתה ומפרישים אותו ולוקחים אותו לעצמן:

וחכמים אומרים - אף על פי כן קורא לו שם, שהרי אינו מפסיד כלום בזה דאינו צריך להפריש וליתן לעני משום דעני הוי בזה מוציא מחבירו והמוציא מחבירו עליו הראיה:

קורא שם ואינו צריך להפריש:

(ד) מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי

מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי - שאמר תרומת מעשר שאני חייב להפריש מכרי זה יהא מונח בצפונו או בדרומו ולא הפרישה. ותרומת מעשר של דמאי דנקט לפי שהישראל קורא לה שם ונותנה לכהן ולוקח המעשר לעצמו, אבל תרומת מעשר של ודאי אין הישראל קורא לה שם אלא הוא נותן מעשר ללוי והלוי מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן:

ולמעשר עני של ודאי לא יטלם

לא יטלם - כדי ליתנם לכהן או לעני שבחצר ושבמבוי, שאסור ליתן מתנות לכהן ולעני בשבת. אבל בלמודים לאכול אצלו כלומר הרגילין לאכול על שלחנו שרי, ובלבד שיודיעם שהם של תרומת מעשר או של מעשר עני שאם אינו מודיעם והם סבורים שמשלו הוא מאכילם הוה ליה כמאכיל אורחיו תרומה ומעשרות שהוא אסור:

בשבת. ואם היה כהן או עני למודים לאכול אצלו יבואו ויאכלו ובלבד שיודיעם:

(ה) האומר למי שאינו נאמן

אינו נאמן - דאפילו ימצא שלקח ממי שאינו נאמן מצי לאשתמוטי ולומר בעיני היה נאמן. אבל כי אמר ליה מאיש פלוני לא מצי לאשתמוטי דהא אינו רשאי ליקח מאחר:

על המעשרות קח לי ממי שהוא נאמן וממי שהוא מעשר אינו נאמן. מאיש פלוני הרי זה נאמן. הלך ליקח ממנו ואמר לו לא מצאתיו ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן:

(ו) הנכנס לעיר ואינו מכיר אדם שם אמר מי כאן נאמן מי כאן מעשר אמר לו אחד אני אינו נאמן. אמר לו איש פלוני נאמן הרי זה נאמן

איש פלוני נאמן הרי זה נאמן - אע״ג דלא היה ראוי להאמינו כיון שהוא עצמו חשוד, קולא היא שהקלו באכסנאי משום חיי נפש. ודוקא כשאין מכיר אדם שם אבל אם מכיר אדם שם לא יטול אלא מן המומחה:

. הלך ליקח ממנו אמר לו מי כאן מוכר ישן

מי כאן מוכר ישן - שירא שמא יאכילוהו חדש קודם שיקרב העומר. ורוב עמי הארץ אין חשודים על החדש והוי כדמאי דרוב עמי הארץ מעשרים הן, הלכך לא החמירו עליהן כל כך דנימא שהם גומלים חסד זה לזה תעיד אתה עלי ואני אעיד עליך:

אמר לו מי ששלחך אצלי אף על פי שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין:

(ז) החמרים

החמרים - המביאים תבואה ממקום הזול למקום היוקר:

שנכנסו לעיר אמר אחד שלי חדש ושל חבירי ישן. שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן אינן נאמנין רבי יהודה אומר נאמנין:

אין נאמנים - דודאי גומלים זה את זה ומשבח של חבירו בעיר זו כדי שישבח חבירו את שלו בעיר אחרת:

ר׳ יהודה אומר נאמנים - הואיל ורוב ע״ה מעשרים הן בדמאי הקילו משום חייהן של בני העיר שיהיו מוכרי תבואה ופירות רגילין לבא שם. ואין הלכה כר״י: