Support Torah
Recordings

011 —011 - ש"פ וישלח, ח"י כסלו ה'תש"מ - מרגלא בפומי' דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים

11

Maamar - "Margela BeFumei DeRava Tachlis Chochmah Teshuvah U'Ma'asim Tovim"
Shabbos Parshas Vayishlach, 18 Kislev 5740
This maamar explains Rava's saying "The goal of wisdom is teshuvah and good deeds": Torah study (the "son") must be joined with the bittul of teshuvah and kabbalas ol (the "servant") and the mitzvos themselves (G-d's will), so that one grasps the root of Torah in the Essence; linked to Padah Veshalom, Katonti and Yud-Tes Kislev.
Prev Search
0:00 0:00
Next

Video part 1  Video part 2

בס"ד. ש"פ וישלח, ח"י כסלו ה'תש"מ*

מרגלא בפומי' דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים כו' שנאמר[1] ראשית חכמה יראת הוי' שכל טוב לכל עושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם[2]. ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה שאמר בש"פ וישלח תרפ"ט[3] (נדפס בקונטרס דרושי חתונה תרפ"ט[4]) פירוש רש"י, דחכמה היא תורה, ותכלית חכמה, עיקרה של תורה, הוא שיהא עמה תשובה ומעשים טובים. ומדייק בהמאמר, דעיקרה של תורה הוא הבנה והשגה, שיבין וישיג מה שלומד [ובפרט בתורה שבע"פ, דכשאינו מבין מה שלומד אין זה נחשב לימוד כלל[5]], ובמאמר רז"ל זה אומר שעיקרה של תורה הוא תשובה ומעשים טובים. ויש לומר, דהטעם שמביא בהמאמר פירוש רש"י בתכלית חכמה, הוא, כי הפירוש דתכלית ברוב המקומות הוא תכלית הכוונה, וכיו"ב. ועפ"ז, פירוש תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים הוא, שתכלית הכוונה בלימוד התורה (חכמה) הוא שתביא לתשובה ומעשים טובים[6]. ולכן מביא בהמאמר פירוש רש"י דתכלית חכמה הוא עיקרה של תורה[7]. דנוסף לזה שהכוונה דלימוד התורה היא שתביא לתשובה ומעשים טובים, גם ענין התורה עצמה [ואדרבה עיקר ענינה] הוא תשובה ומעשים טובים. ולכן מדייק, דחכמה (תורה) ותשובה ומעשים טובים הם לכאורה שני ענינים שונים.
ב) ואולי יש להוסיף, דחכמה (תורה) ותשובה ומעשים טובים, נוסף לזה שהם ענינים שונים, הם גם כמו הפכים. דבלימוד התורה מודגשת מציאותו של האדם העוסק בתורה, דמצות לימוד התורה היא שיבין וישיג (הענין שלומד) בהשכל שלו. ועד שגם בנוגע לפסק דין צריך לפסוק כפי הבנתו דוקא. וכמו שארז"ל[8] קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא כו' הקב"ה אומר כו' וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי כו', דהטעם על זה שמתיבתא דרקיעא פסקו הדין באופן אחר מהקב"ה, הוא, כי ע"פ כללי התורה צריכים הם לפסוק הדין כפי הבנתם. דענין זה הוא אפילו בלימוד התורה שבמתיבתא דרקיעא. ומכש"כ בלימוד התורה דהאדם למטה, דתורה לא בשמים היא[9] וקוב"ה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני[9]. ובתשובה ומעשים טובים מודגש הביטול דהאדם. דענין התשובה הוא שהאדם יוצא ומתבטל ממציאותו, אסורה מכאן[10], וכ"ה בנוגע למצוות (מעשים טובים), דנוסף לזה שקיום המצוות צ"ל (לא מצד השכל, אלא) בדרך עבודת עבד[11], הנה גם הפעולה שנעשית ע"י קיום המצוות הוא שאברי גוף האדם המקיים את המצוה נעשים מרכבה לרצון העליון[12], דמרכבה הו"ע הביטול. ואעפ"כ, עיקרה של תורה (תכלית חכמה) (מציאות) הוא תשובה ומעשים טובים (ביטול).
ג) ונקודת הביאור בזה (בהמאמר[13]) ע"פ מה דאיתא בזהר[14] לית מחשבה תפיסא בך כלל, אבל נתפס איהו ברעותא דלבא. דמחשבה [השגה דבינה וגם החכמה שלמעלה מהשגה דבינה, כולל גם ראי' דחכמה[15]] תופסת רק בגילויים ולא בעצמות, וע"י רעו"ד תופסים בהעצמות. והענין הוא, דבאהבה ב' מדריגות בכללות. אהבה שע"פ טעם ודעת, ואהבה עצמית שמצד עצם הנשמה שמקושרת עם העצמות. ע"ד אהבת בן לאביו שהיא אהבה עצמית שמעצם הבן לעצם האב. ואהבה זו נקראת בשם רעותא דלבא. וזהו נתפס איהו ברעותא דלבא, דכמו שהבן מעורר את עצמות האב, דכשהבן צועק אבא ניזוז האב בכל מהותו, כמו"כ הוא בהנמשל, שהאהבה עצמית שמצד עצם הנשמה תופסת בהעצמות. וזהו שתכלית ועיקר החכמה הוא תשובה ומעשים טובים[16], כי החכמה תופסת רק בגילויים (כנ"ל), ובכדי לתפוס בהעצמות הוא ע"י תשובה ומעשים טובים.
וצריך להבין, דענין זה (דחכמה תופסת בגילויים, ובכדי לתפוס בהעצמות הוא ע"י תשובה ומעשים טובים) מבאר רק המעלה שבתשובה ומעשים טובים לגבי חכמה. דהגם שבדרגת הכחות דנפש האדם לימוד התורה הוא נעלה יותר מתשובה ומעשים טובים, דלימוד התורה הוא בהשכל שבו, ותשובה ומעשים טובים הם במדות שבלב ובכח המעשה [תשובה במדות שבלב[17], ומעשים טובים בכח המעשה], מ"מ, מעלה בתשובה ומעשים טובים שעל ידם דוקא תופסים בהעצמות. אבל ביאור זה הוא לכאורה רק להפירוש שתכלית חכמה הוא תכלית העילוי דחכמה. דכיון שע"י התשובה ומעשים טובים תופסים בהעצמות, לכן, ע"י שהחכמה מביאה לתשובה ומעשים טובים, נעשה עילוי גם בחכמה [וע"ד גדול תלמוד שמביא לידי מעשה[18], דע"י שהלימוד מביא לידי מעשה הוא גדול יותר מכמו שהוא מצד עצמו]. ומהמשך הענינים שבהמאמר משמע, דענין זה (שחכמה תופסת בגילויים, ובכדי לתפוס בהעצמות הוא ע"י תשובה ומעשים טובים) הוא גם ביאור על זה שעיקרה של תורה הוא תשובה ומעשים טובים.
Part 2 
ד) ויובן בהקדים, דמ"ש בהמאמר בהמשך להענין דנתפס איהו ברעותא דלבא שע"י תשובה ומעשים טובים תופסים בהעצמות, יש לומר ע"פ המבואר בכ"מ[19], שקיום התומ"צ שלאחרי רעו"ד הוא במדריגה נעלית יותר (כדלקמן). ועפ"ז יש לומר, דמ"ש בזהר שנתפס איהו ברעותא דלבא, שני ענינים בזה. שנתפס בהרעותא דלבא עצמה, וזה שהרעותא דלבא היא הקדמה לקיום התומ"צ שבהם נתפס העצמות ממש. והיינו, שבכדי לתפוס בהעצמות ממש הוא (בעיקר) ע"י קיום התומ"צ[20], אלא שזה שע"י מעשה המצוות תופסים בהעצמות הוא כשהעשי' היא בביטול, והביטול שבעשיית המצוות הוא כשהאהבה המביאה לקיום המצוות היא אהבה עצמית שלמעלה מטעם ודעת, רעותא דלבא. דכשהאהבה[21] [שבעת התפלה] היא ע"פ טעם ודעת, קיום המצוות [שבמשך כל היום] הוא בכדי להמשיך גילוי אלקות. וגם כשהאהבה היא ע"י ההתבוננות בההפלאה דאוא"ס, שעי"ז בא לאהבה רבה דמי[22] לי בשמים, שאינו רוצה בכל הגילויים ורק בהעצמות[23], יש מבוקש בקיום המצוות שלו (שבמשך כל היום), להמשיך גילוי עצמות אוא"ס. וקיום המצוות שלאחרי התעוררות האהבה עצמית (רעותא דלבא) הוא בלי שום מבוקש [גם לא המבוקש דהמשכת גילוי עצמות אוא"ס] ורק לקיים רצונו ית', בדרך קבלת עול. דהביטול שבקיום המצוות באופן זה הוא עוד יותר מהביטול שברעו"ד[24], וע"י קיום המצוות באופן זה הוא המשכת העצמות.
ויש לומר, דהטעם לזה שגם ע"י רעותא דלבא אין תופסים בהעצמות ממש [ובכדי לתפוס בהעצמות הוא דוקא ע"י קיום המצוות שלאחרי הרעו"ד], הוא, דכיון שהעצמות הוא מובדל מכל ענין, אי אפשר לתפוס אותו ע"י שום ענין, אלא ע"י הרצון שלו (דהעצמות). וכיון שגם האהבה העצמית שמצד עצם הנשמה (רעותא דלבא) היא אהבה ורצון דהאדם, אין נתפס בזה העצמות ממש. וזהו היתרון שבהעבודה דקבלת עול לגבי רעותא דלבא, דרעותא דלבא הוא רצון האדם, וגם כשהרצון שלו הוא בביטול, שאינו רוצה לעצמו כלל וכל רצונו הוא (שיושלם) רצון הקב"ה[25], מ"מ, גם רצון זה הוא הרצון של האדם[26], מציאות[27]. והעבודה דקבלת עול, שמקבל עליו לקיים ציווי השם גם כשהציווי הוא כנגד רצונו בדוגמת עבד, שעבד הוא מוכרח לקיים רצון האדון, הוא לא מצד המציאות (רצון) שלו אלא מצד עול מלכות שמים המוטל עליו[28]. אלא שאעפ"כ, גם הביטול דקבלת עול אינו תופס בהעצמות ממש, ובכדי לתפוס בהעצמות הוא דוקא ע"י קיום התומ"צ[29], דכיון שכל הענינים הם באין ערוך וכלא חשיב לגבי' ית', הרי אין שייך שיהי' איזה ענין שעל ידו יכולים לתפוס בי' ית'. ובכדי לתפוס את העצמות הוא דוקא ע"י שהעצמות רוצה בזה. וזהו שע"י קיום התומ"צ תופסים בהעצמות, כי המצוות הם רצון העצמות. היינו, דזה שע"י התומ"צ תופסים בהעצמות הוא לא מצד מעלת התומ"צ עצמם, אלא לפי שהוא רצון העצמות. וזה שקיום המצוות צ"ל בביטול [אף שלגבי העצמות ביטול ומציאות הם בשוה ממש], הוא, בכדי שהמשכת העצמות שע"י קיום המצוות תהי' בגילוי. דכשעשיית המצוה של האדם היא באופן שנרגשת המציאות שלו, שהוא המקיים את המצוה, הרגש המציאות הוא כמו סותר לגילוי העצמות. וכיון שכשהאדם מקיים את המצוות מצד הרצון שלו, גם כשהרצון שלו הוא להשלים רצון הקב"ה, נרגשת מציאותו, לכן, בכדי שהמשכת העצמות שע"י קיום המצוות תהי' בגילוי, הוא ע"י שקיום המצוות הוא בדרך קבלת עול, לא מצד הרצון שלו אלא מצד עול מלכות שמים המוטל עליו.
ה) והנה ידוע[30], דשני הענינים דבן ועבד הם בדרך כלל בלימוד התורה ובקיום המצוות. ואולי יש לומר ביאור בזה, דהחילוק בין בן לעבד הוא, דהעבד הוא בטל להאדון, וענין בן הוא שמציאותו הוא האב. וכמבואר בהמשך תרס"ו[31] דמה שהוא רצון האב הוא גם רצון הבן, וכמו שמחייב שכל האב כן מחייב שכל הבן. וענינים אלה (בן ועבד) שבכל אחד מישראל מתגלים ע"י לימוד התורה וקיום המצוות. דבקיום המצוות, שקיום המצוות הוא לקיים ציווי השם בדרך קבלת עול, מתגלה העבד שבו, ובלימוד התורה שצריכה להיות בהבנה והשגה דוקא, שהשכל של האדם העוסק בתורה יהי' בהתאם לחכמתו של הקב"ה, מתגלה הבן שבו. ויש להוסיף, דגם זה שהפס"ד דהאדם העוסק בתורה צריך להיות כפי הבנתו דהאדם, דתורה לא בשמים היא, הוא מצד ענין הבן שבישראל, וכמאמר רז"ל קוב"ה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני, דהטעם על זה שנצחוני הוא לפי שהם בני. והיינו[32], כי שרש הבן הוא בעצמות האב שלמעלה מכחות הגלויים שלו, ועד"ז בישראל, בניו של הקב"ה, ששרשם הוא בעצמותו ית' למעלה מכמו שצמצם את עצמו בתואר קוב"ה, ולכן הם יודעים ומשיגים[33] אמיתית התורה כמו שהיא מושרשת בהעצמות שלמעלה מדרגת התורה כמו שנמשכה בידיעת קוב"ה.
ו) והנה נוסף לשני הענינים דבן ועבד, יש עוד ענין בעבודת האדם, קיום המצוות. וכמו שנת"ל (סעיף ד), דבקיום המצוות שני ענינים. הביטול דקב"ע שבקיום המצוה, וקיום המצוה עצמה. ועיקר הענין דהמשכת העצמות הוא ע"י קיום המצוה עצמה – רצון העצמות, אלא שבכדי שהמשכת העצמות שבקיום המצוה תהי' בגילוי הוא כשקיום המצוה היא בדרך קבלת עול, עבד. והשלימות דענין זה (שקיום המצוות הוא בלי שום מבוקש ורק לקיים רצונו ית' בדרך קבלת עול) הוא ע"י קדימת התעוררות האהבה עצמית (רעותא דלבא), בן.
ויש לומר, דג' ענינים אלה הם ג' הענינים דחכמה תשובה ומעשים טובים. חכמה (תורה) הו"ע בן (כנ"ל סעיף ה), תשובה שענינה הוא שהאדם יוצא ומתבטל ממציאותו (כנ"ל סעיף ב), הוא ע"ד הענין דקבלת עול, עבד, ומעשים טובים הם המצוות עצמם, רצון העצמות.
ויש לקשר זה עם פירוש הידוע[34] בהלשון תשובה ומעשים טובים, שעל ידי התשובה נעשים המעשים (מעשה המצוות) מעשים טובים ומאירים[35], דהמשכת העצמות היא (בעיקר) בקיום המצוות (מעשים), ולא בהביטול דתשובה (ודקבלת עול). אלא שבכדי שהמעשים יהיו מעשים טובים ומאירים, שהמשכת העצמות שבהם תהי' בגילוי, הוא ע"י הביטול דתשובה וקבלת עול.
ז) והנה הגם שענין עסק התורה הוא שמציאותו של האדם (ההבנה וההשגה שלו) תהי' בהתאם להתורה, מ"מ, גם בלימוד התורה צ"ל הביטול דעבד, עולה של תורה[36]. וזהו שארז"ל[37] שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד, לפי שבפעם זו היתירה משנה טבעו ורגילותו[38], שגם בתורה צ"ל הביטול דעבד[39].
ונקודת הביאור בזה, דזה שבן ועבד הם שני ענינים, הוא בהנשמה כמו שבאה בהמשכה, אבל בשרש הנשמה כמו שהיא מושרשת בהעצמות ממש, שני הענינים שבה הם חד. ועד"ז הוא בתורה ומצוות, דכמו שהם בהעצמות, שניהם הם ענין אחד. ולכן, גם בלימוד התורה צריך להיות גם הביטול דעבד. דע"י לימוד התורה בבחינת בן בלבד, ההתקשרות דישראל באורייתא[40] היא בהדרגא דתורה כמו שבאה בהמשכה [שהתורה והמצוות נעשו שני ענינים], ובכדי שתהי' ההתקשרות בעצם התורה כמו שמושרשת בהעצמות [ששם התורה והמצוות הם חד], הוא ע"י שבלימוד התורה שלו מודגשים שני הענינים. דתורה לא בשמים היא אלא ניתנה לרשותו, שלכן הפסקי דינים שלו הם כפי הבנתו דוקא ואין משגיחין בבת קול מציאות דבן, וביחד עם זה הוא מקבל עליו עול תורה, שהתורה היא ה"אדון" שלו והוא בטל להתורה כעבד שמוטל עליו עול האדון.
ח) וזהו תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, דעיקרה של תורה הוא שיהא עמה תשובה ומעשים טובים. דנוסף לזה שהתורה מביאה לתשובה ומעשים טובים, התשובה ומעשים טובים צריכים להיות עמה, עם התורה עצמה, שבלימוד התורה יהי' גם הביטול דתשובה ומעשים טובים. [ויש לומר, דזה שאומר שיהא עמה תשובה ומעשים טובים, הוא, כי הביטול דתשובה (מה שהאדם יוצא ממציאותו, אסורה מכאן), הוא מצד ההרגש שלו, ולכן גם בהביטול מעורב (בדקות) המציאות שלו, ואמיתית הביטול הוא הביטול דמעשים טובים, דזה שקיום המצוות הוא בדרך קבלת עול הוא לא מצד הרצון שלו אלא מצד עול מלכות שמים המוטל עליו (כנ"ל סוף סעיף ד). ובפרט להביאור דלעיל (סעיף ו) שהכוונה במעשים טובים היא להמצוות (מעשים) עצמם, דלפי ביאור זה, הביטול דמעשים טובים הוא שאין נרגש בו גם זה שהוא בטל להאדון, ומה שנרגש הוא רק רצון העליון. ותכלית חכמה הוא שיהא עמה תשובה ומעשים טובים, שבלימוד התורה שלו יהי' הביטול דתשובה וגם הביטול דמעשים טובים]. וענין זה הוא עיקרה של תורה, כי עי"ז תופסים בעיקר ושרש התורה כמו שהיא מושרשת בהעצמות.
ויש להוסיף, דהטעם על זה שמאמר זה (תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים) הי' מרגלא בפומי' דרבא דוקא, כי בלימוד התורה שני אופנים בכללות, אופן הלימוד דאביי ואופן הלימוד דרבא [שלכן, בהויות דאביי ורבא נכללים כל הענינים דתושבע"פ[41]]. והחילוק שבין שני האופנים הוא כדאיתא בגמרא[42] אדמגרמיתו גרמי בי אביי תו אכלי בשרא שמינא בי רבא. וכיון שלימוד התורה דרבא הי' באופן של בישרא שמינא (הלכות צהובות מרווחות[43]), שבהלימוד באופן זה מודגשת המציאות של האדם הלומד, ובפרט שהנהגתו היתה שמקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא[44], לכן הי' מרגלא בפומי' המאמר תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שבלימוד התורה צ"ל גם הביטול דתשובה ודמעשים טובים.
ט) והנה ידוע שכל הענינים שבדרושי רבותינו נשיאינו, כולל גם זמן אמירתם, הם בתכלית הדיוק. ועפ"ז יש לומר, דמהטעמים שדרוש זה אמרו כ"ק מו"ח אדמו"ר בש"פ וישלח, השבת שלפני י"ט כסלו, הוא, כי ענין הנ"ל מרומז בהפסוק[45] פדה בשלום נפשי גו' השייך לי"ט כסלו[46], ובהפסוק קטונתי מכל החסדים ומכל האמת גו' שבפרשת וישלח[47] וגם שייך להגאולה די"ט כסלו[48]. והענין הוא, דג' הענינים שבמארז"ל הנ"ל [חכמה, תשובה ומעשים טובים] שייכים לג' העמודים[49] דתורה עבודה וגמ"ח. חכמה – תורה, תשובה – עבודה, כי תפלה (עבודה[50]) הו"ע הביטול, שהאדם המתפלל הוא כעבד בפני רבו[51], ומעשים טובים – גמילות חסדים, דגמ"ח הוא כללות כל המצוות[52].
והנה דרז"ל[53] פדה בשלום נפשי גו', כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור כו' כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות, שהפדי' היא ע"י ג' הענינים דתורה גמ"ח ותפלה (בצבור). ועד"ז הוא בהפסוק קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, דחסדים לשון רבים הם ב' הקוין דגמ"ח ותפלה. וכידוע[54] שתפלה היא בכלל גמ"ח. [ונאמר החסדים לשון רבים, כי החסד דגמ"ח (מצוות) והחסד דתפלה, הם שני חסדים. ובפרט לפי הידוע[55] שתפלה היא בקו הגבורה, העלאה מלמטה למעלה. דמזה מובן, שהחסד שבתפלה אינו כהחסד שבגמ"ח]. ואמת הוא תורה, אין אמת אלא תורה[56]. ואומר קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, דענין הביטול (קטונתי) הוא לא רק מכל החסדים, הקוין דתפלה וגמ"ח (תשובה ומעשים טובים), אלא גם מכל האמת, תורה (חכמה). ועד"ז הוא במארז"ל עה"פ פדה בשלום נפשי, שהדיוק הוא כל העוסק בתורה (ולא הלומד תורה). דענין עוסק בתורה הוא (כמו שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר[57]), שנוסף על זה שהוא לומד לעצמו, הוא משתדל בכל מיני השתדלות להביא את הרבים לידי לימוד התורה. דזה שאינו מסתפק בזה שהוא עצמו לומד ומשתדל להביא את הרבים ללימוד התורה, ובפרט כשנותן על זה מזמנו שהי' יכול ללמוד לעצמו, הוא מצד הביטול שלו לתורה.
י) והנה נתבאר לעיל (סעיף ז), שהחיבור דשני הענינים דבן ועבד הוא ע"י גילוי עצם הנשמה כמו שמושרשת בהעצמות, דבעצם הנשמה שני הענינים דבן ועבד הם כולא חד. ועפ"ז יש לבאר הסדר דמרז"ל הנ"ל (כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור), שמקדים תורה לגמ"ח ותפלה, הגם שבסדר עבודת האדם בכלל לימוד התורה הוא (בעיקר) לאחרי התפלה[58] [שבאה לאחרי קדימת גמ"ח, כמרז"ל[59] יהיב פרוטה לעני והדר מצלי], כי אמיתית הענין דפדה בשלום נפשי הוא ע"י גילוי היחידה[60]. ועד"ז הוא בנוגע להענין דפדאני לי ולבני מבין האומות, דזה שענין זה יהי' בביאת המשיח דוקא הוא לפי שמשיח הוא היחידה דכללות ההשתלשלות[61]. ויש לומר, דהכוונה כאן ביחידה היא (לא רק לדרגא הפרטית דיחידה, אלא גם) לעצם הנשמה. ולכן מקדים תורה לגמ"ח ותפלה, כי הגילוי דעצם הנשמה הוא ע"י העוסק בתורה [דזה שתורה (בן) היא באופן דעוסק (עבד) הוא מצד עצם הנשמה], ולכן, ענין זה הוא ההכנה העיקרית לביאת המשיח, היחידה דכללות ההשתלשלות.
ולהוסיף, שע"י גילוי היחידה דכללות ההשתלשלות שיהי' לעתיד לבוא, יתוסף עילוי בכל ג' הענינים (חכמה, תשובה ומעשים טובים), ועד לעילוי שבאין ערוך. דבנוגע לתורה (חכמה) ארז"ל[62] שהתורה דעכשיו היא הבל לגבי תורתו של משיח, ובנוגע לתשובה ידוע[63] שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, שהתשובה דצדיקים נעלית יותר מתשובה כפשוטה, ובנוגע למעשים טובים ידוע[64] שבביאת המשיח יהי' קיום המצוות בתכלית השלימות. ויש לומר, שבהשלימות דמעשים טובים ומאירים שיהי' אז נכלל גם שכל הענינים דעולם העשי' יהיו מאירים, ועד שגם לילה כיום יאיר[65], בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובאופן דמיד הן נגאלין[66]. **********
*) יצא לאור בקונטרס י"ד כסלו – תנש"א, "בקשר עם יום הבהיר י"ד כסלו, יום נישואי כ"ק אדמו"ר שליט"א עם הרבנית הצדקנית מרת חי' מושקא נ"ע זי"ע (בשנת תרפ"ט) . . טו כסלו, שנת ה'תנש"א". "המאמר מיוסד על ד"ה זה שאמר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בש"פ וישלח תרפ"ט בסעודת שבע ברכות, שנדפס בקונטרס דרושי חתונה תרפ"ט".
  1. 1 תהלים קיא, י.
  2. 2 ברכות יז, א.
  3. 3 "בסעודת שבע ברכות".
  4. 4 קונטרס ב – נדפס בסה"מ קונטרסים ח"א כח, סע"ב ואילך. סה"מ תרפ"ט ע' 104 ואילך.
  5. 5 מג"א או"ח ס"נ סק"ב. שו"ע אדה"ז שם ס"ב. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב סי"ג.
  6. 6 להעיר מחדא"ג מהרש"א לברכות שם. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ג-ד.
  7. 7 ואולי יש לומר, דמקורו של רש"י שפירוש "תכלית" כאן הוא עיקר, הוא, כי ענין זה למידין בברכות שם מהכתוב (תהלים קיא, י) "ראשית חכמה יראת ה'", דיראת ה' היא ראשית החכמה. ולהפירוש שהתכלית דלימוד התורה הוא שתביא לתשובה ומעשים טובים – היראה היא לאחרי החכמה. ולכן מפרש ש"תכלית חכמה" הוא עיקרה של תורה, עיקרה וראשיתה*. ויומתק יותר ע"פ המבואר לקמן ס"ח דעיקרה של תורה הוא עיקר ושרש התורה כמו שהיא בהעצמות.
  8. *) להעיר מפירוש הראב"ע עה"פ לכל תכלה ראיתי קץ (תהלים קיט, צו) "קץ בלשוננו פעם ראש ופעם סוף". ובהמשך תרס"ו ע' כ, דלפירוש הראב"ע פירוש תכלה (בתהלים שם) הוא תחילה. ומזה מובן, שעד"ז הוא בנוגע ל"תכלית" (מלשון תכלה), שלפעמים פירושו הוא תחלה וראש.
  9. 8 ב"מ פו, א.
  10. 9 שם נט, ב.
  11. 10 ל' רש"י עה"פ שמות ג, ג. וראה סה"ש ה'תש"ב (ע' 47) דקאי על עבודת התשובה.
  12. 11 תניא רפמ"א. וראה לקו"ת שלח מ, א. ובארוכה – עטרת ראש דרוש לעשי"ת נז, א. שם נט, ב. וראה לקמן ס"ד.
  13. 12 תניא פכ"ג (כח, ב).
  14. 13 ס"ב ואילך (סה"מ קונטרסים שם כט, סע"א ואילך. תרפ"ט ע' 105 ואילך). וראה בהבא לקמן גם המשך תרס"ו ס"ע נז ואילך. סה"מ תרפ"ז ע' קעה.
  15. 14 כן הובא בשם הזהר בהמצויין בהערה שלפנ"ז ובכ"מ בדא"ח. וראה זח"ג רפט, ב (באד"ז): דלא אתידע ולא אשתמודע כו' אלא ברעותא דלבא. ובתקו"ז בהקדמה ("פתח אליהו") יז, א: לית מחשבה תפיסא בך כלל.
  16. 15 ראה בהמאמר שם ריש ס"ד (סה"מ קונטרסים שם ל, ב. תרפ"ט ע' 108), דמחשבה הוא אותיות חש"ב מ"ה. חש"ב הוא ההנחה שכלית, ומ"ה הוא ראי' דחכמה, ולית מחשבה תפיסא בי', שגם המ"ה אינו תופס בהעצמות.
  17. 16 הביאור בהמשך הענינים שבהמאמר – שהמעלה דתשובה ומעשים טובים בא בהמשך לזה שנתפס איהו ברעותא דלבא – ראה לקמן ס"ד.
  18. 17 להעיר מתניא פכ"ט (לו, ב) "עיקר התשובה בלב".
  19. 18 קידושין מ, ב. וש"נ.
  20. 19 המשך תרס"ו ע' סא. סה"מ תרפ"ז ע' קפא. וראה גם המשך תער"ב ח"א פקצ"ה (ע' שצו).
  21. 20 להעיר מתניא ספ"ד (ט, א) "הקב"ה בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא בי' כלל כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצוותי'", דמפשטות הלשון "כי אם כו' בתורה ומצוותי'" משמע שכל שאר הענינים [גם רעו"ד, וגם הביטול דקב"ע – ראה לקמן בפנים] אינם תופסים בהעצמות.
  22. 21 בהבא לקמן ראה המשך תרס"ו וסה"מ תרפ"ז שם.
  23. 22 לשון הכתוב – תהלים עג, כה.
  24. 23 ראה לקו"ת תזריע כ, סע"א ואילך. שורש מצות התפלה להצ"צ פ"מ (דרמ"צ קלח, סע"א). לקמן ח"ג ע' קלד ואילך.
  25. 24 כ"ה בהמשך תרס"ו וסה"מ תרפ"ז שם. ובסה"מ תרפ"ז שם ס"ע קפב, דמעלתן של ישראל כמו שהם בעצמותו ית' הוא (לא זה שהם בנים, רעו"ד, אלא) זה "שהם עבדים בהעבודה דקבעומ"ש דוקא". וראה לקמן בפנים.
  26. 25 ראה תניא פמ"א (נז, ב ואילך) ובארוכה בסה"מ תר"פ ע' קמט ואילך, שגם באהבה העצמית שמצד עצם הנשמה, שתי דרגות. הרצון "לדבקה בה' ולא ליפרד כו' בשום אופן אפילו במסירת נפש ממש", דרצון זה הוא בחינת מציאות; וענין הביטול הוא שכל רצונו הוא רצון ה' – שיהי' גילוי אלקות בעולם.
  27. 26 וראה המשך תרס"ו ע' שסא, דעבודתו של העבד (הפשוט) נקראת על שם אדונו, משא"כ זה שהבן עובד עבור אביו [וכן זה שעבד נאמן עובד עבור אדונו] אינה נחשבת כעבודת האב עצמו, ולכן אין בזה תענוג כ"כ.
  28. 27 דהביטול שברצון זה הוא בה"צורה" שלו שאינו רוצה לעצמו ורק שיושלם רצון הקב"ה, אבל עצם הרצון (ה"חומר") הוא מציאות.
  29. 28 ויש לומר, דענין זה שייך גם בצדיק שאין לו יצה"ר. כי המעלה דעבד המבוארת כאן היא [לא זה שיש לו רצון אחר והוא כופה את עצמו, המעלה דאתכפיא, כי אם] הביטול שלו, שהוא מוכרח לקיים ציווי האדון גם באם הי' הציווי נגד רצונו. וזה שבפועל הוא רוצה לקיים הציווי – אין זה גורע בהביטול, מכיון שגם באם הציווי הי' כנגד רצונו, הוא מוכרח בזה.
  30. 29 ראה לעיל הערה 20.
  31. 30 המשך תרס"ו ע' שסד ואילך. ובכ"מ.
  32. 31 ס"ע שח ואילך.
  33. 32 בהבא לקמן ראה בפרטיות יותר לעיל ח"א ס"ע לא ואילך.
  34. 33 ראה עד"ז המשך תער"ב ח"ב ע' תתק.
  35. 34 ראה עד"ז המשך תער"ב ח"ב ע' תתק.
  36. 35 דפירוש "טובים" הוא מאירים, כמ"ש (בראשית א, ד) "את האור כי טוב" (לקו"ת שה"ש שם).
  37. 36 ראה במדב"ר פי"ח, כא. תדא"ר רפ"ב. מדרש שמואל פכ"ט. וראה לקו"ת פ' ראה ד"ה וכל בניך ס"ב (כט, ג ואילך).
  38. 37 חגיגה ט, ב.
  39. 38 תניא פט"ו.
  40. 39 לקו"ת שם.
  41. 40 ראה זח"ג עג, א.
  42. 41 ראה סוכה כח, א.
  43. 42 ב"ב כב, א.
  44. 43 פרש"י ב"ב שם ד"ה דאמר להו וד"ה תו.
  45. 44 פסחים קיז, א. בש"ס ועין יעקב פסחים שם: רבה. אבל בתניא פ"ז (יא, ב) הביא גירסת רבינו חננאל שם (וכ"ה ביל"ש מלכים-ב רמז רכז): רבא. וראה שיחת יו"ד שבט ה'תשכ"ד (נעתק בלקוטי ביאורים (להר"י שי' קאָרף) לתניא שם).
  46. 45 תהלים נה, יט.
  47. 46 כמ"ש אדה"ז בנוגע לגאולתו בי"ט כסלו (אגרות-קודש שלו סי' לח. וש"נ) "כשקריתי בס' תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי כו' יצאתי בשלום כו'".
  48. 47 לב, יא.
  49. 48 כמובן מאגה"ק (ס"ב) ד"ה קטונתי שכתבה בעל הגאולה "אחר ביאתו מפ"ב".
  50. 49 אבות פ"א מ"ב.
  51. 50 תענית ב, א. רמב"ם הל' תפלה בתחלתו. סהמ"צ להרמב"ם מ"ע ה. רבינו יונה לאבות שם.
  52. 51 שבת יו"ד, א.
  53. 52 ראה תניא פל"ז (מח, ב). לעיל ח"א ע' רנח, ובהנסמן שם הערה 33.
  54. 53 ברכות ח, א.
  55. 54 כמארז"ל עה"פ (משלי יא, יז) גומל נפשו איש חסד – ראה פרש"י ד"ה ה"ג – שבת קכז, ריש ע"ב. לקו"ת ויקרא ה, א. אוה"ת משפטים ע' א'קנו. ובכ"מ.
  56. 55 דג' הענינים שעליהם העולם עומד הם בג' הקוין חג"ת – אוה"ת (יהל אור) לתהלים עה"פ ס"ב (ע' רד). ד"ה פדה בשלום תרע"ח (תש"ז) פ"א ואילך (סה"מ תרע"ח ע' צג ואילך. ה'תש"ז ע' 202 ואילך). ובכ"מ.
  57. 56 ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח. ועוד.
  58. 57 ד"ה הסכת ושמע ישראל תרצ"ג ס"ב ואילך (סה"מ קונטרסים ח"א רנט, א). וראה גם סד"ה אריב"ל דבר זה כתוב כו' וסד"ה אריב"ל בכל יום כו' – תרפ"ח (סה"מ תרפ"ח ע' קיב. שם ע' קכז).
  59. 58 ראה סוף מס' ברכות. טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח ר"ס קנה. לקו"ת ברכה צו, ב. ועוד. וראה גם לקמן ע' קנב ואילך.
  60. 59 ב"ב יו"ד, א. רמב"ם הל' מתנות עניים פ"י הט"ו. טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח סו"ס צב. טושו"ע יו"ד סרמ"ט סי"ד.
  61. 60 ד"ה פדה בשלום בשערי תשובה ח"א (שער התפלה) ספ"ו (נב, ג) ואילך. וראה בארוכה ד"ה זה ה'תשל"ט ס"ד ואילך (לעיל ע' מא ואילך).
  62. 61 נסמן לעיל ע' סד הערה 55.
  63. 62 קה"ר פי"א, ח. ועיין ג"כ שם פ"ב, א.
  64. 63 הובא בלקו"ת דרושים לשמע"צ צב, ב. שה"ש נ, סע"ב. ובהנסמן במאמרי אדמו"ר האמצעי דברים ח"ג ע' א'קכט. וראה זח"ג קנג, ב.
  65. 64 ראה בהנסמן בד"ה ויהיו חיי שרה תנש"א הערה 49 (לעיל ח"א ע' רצט).
  66. 65 תהלים קלט, יב.
  67. 66 רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.
בס"ד. ש"פ וישלח, ח"י כסלו ה'תש"מ
B"H. Shabbos Parshas Vayishlach, 18 Kislev 5740*

מרגלא בפומי' דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים כו' שנאמר ראשית חכמה יראת הוי' שכל טוב לכל עושיהם, ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם.

Margela befumei deRava (a saying often on Rava's lips): "The goal of wisdom is teshuvah and good deeds… as it is said,1 'The beginning of wisdom is the fear of G‑d; a good understanding to all who do them' — it does not say 'to all who study them,' but 'to all who do them.'"2

ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה שאמר בש"פ וישלח תרפ"ט (נדפס בקונטרס דרושי חתונה תרפ"ט) פירוש רש"י, דחכמה היא תורה, ותכלית חכמה, עיקרה של תורה, הוא שיהא עמה תשובה ומעשים טובים.

My father-in-law, the Rebbe [the Previous Rebbe], in his maamar beginning with these words, said on Shabbos Parshas Vayishlach 56893 (printed in the Kuntres of wedding discourses of 56894), cites Rashi's explanation: "wisdom" is Torah, and "the goal of wisdom" — the essence of Torah — is that it be accompanied by teshuvah and good deeds.

ומדייק בהמאמר, דעיקרה של תורה הוא הבנה והשגה, שיבין וישיג מה שלומד [ובפרט בתורה שבע"פ, דכשאינו מבין מה שלומד אין זה נחשב לימוד כלל], ובמאמר רז"ל זה אומר שעיקרה של תורה הוא תשובה ומעשים טובים.

The maamar points out that the essence of Torah is understanding and comprehension — that one understand and grasp what one learns [especially in the Oral Torah, where if one does not understand what one learns, it is not considered study at all5] — yet this saying of our Sages states that the essence of Torah is teshuvah and good deeds.

ויש לומר, דהטעם שמביא בהמאמר פירוש רש"י בתכלית חכמה, הוא, כי הפירוש דתכלית ברוב המקומות הוא תכלית הכוונה, וכיו"ב.

It may be said that the reason the maamar cites Rashi's explanation of tachlis chochmah ("the goal of wisdom") is that in most places tachlis means the ultimate intent, and the like.

ועפ"ז, פירוש תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים הוא, שתכלית הכוונה בלימוד התורה (חכמה) הוא שתביא לתשובה ומעשים טובים.

Accordingly, "the goal of wisdom is teshuvah and good deeds" would mean that the ultimate intent of Torah study (wisdom) is that it lead to teshuvah and good deeds.6

ולכן מביא בהמאמר פירוש רש"י דתכלית חכמה הוא עיקרה של תורה.

Therefore the maamar cites Rashi's explanation that "the goal of wisdom" means the essence of Torah:7

דנוסף לזה שהכוונה דלימוד התורה היא שתביא לתשובה ומעשים טובים, גם ענין התורה עצמה [ואדרבה עיקר ענינה] הוא תשובה ומעשים טובים.

besides the intent of Torah study being that it lead to teshuvah and good deeds, the very substance of Torah itself [indeed, its main substance] is teshuvah and good deeds.

ולכן מדייק, דחכמה (תורה) ותשובה ומעשים טובים הם לכאורה שני ענינים שונים.

Hence the maamar points out that wisdom (Torah) and teshuvah and good deeds would seem to be two different matters.

ב) ואולי יש להוסיף, דחכמה (תורה) ותשובה ומעשים טובים, נוסף לזה שהם ענינים שונים, הם גם כמו הפכים.

2) Perhaps it may be added that wisdom (Torah), and teshuvah and good deeds, are not only different matters, but even something like opposites.

דבלימוד התורה מודגשת מציאותו של האדם העוסק בתורה, דמצות לימוד התורה היא שיבין וישיג (הענין שלומד) בהשכל שלו. ועד שגם בנוגע לפסק דין צריך לפסוק כפי הבנתו דוקא.

In Torah study the person's own existence (metzius) as the one occupied with Torah is emphasized, for the mitzvah of Torah study is that one understand and grasp (the matter one learns) with one's own intellect — to the point that even in deciding a halachah one must rule specifically according to one's own understanding.

וכמו שארז"ל קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא כו' הקב"ה אומר כו' וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי כו', דהטעם על זה שמתיבתא דרקיעא פסקו הדין באופן אחר מהקב"ה, הוא, כי ע"פ כללי התורה צריכים הם לפסוק הדין כפי הבנתם. דענין זה הוא אפילו בלימוד התורה שבמתיבתא דרקיעא.

As our Sages say:8 "They were disputing in the Heavenly Academy… the Holy One, blessed be He, says… and the whole Heavenly Academy says…" The reason the Heavenly Academy ruled differently from the Holy One, blessed be He, is that according to the rules of the Torah they must rule according to their own understanding. And this applies even to Torah study in the Heavenly Academy.

ומכש"כ בלימוד התורה דהאדם למטה, דתורה לא בשמים היא וקוב"ה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני. ובתשובה ומעשים טובים מודגש הביטול דהאדם.

All the more so in the Torah study of a person below, for "the Torah is not in heaven,"9 and "the Holy One, blessed be He, smiled and said: 'My children have prevailed over Me, My children have prevailed over Me.'"9 Whereas in teshuvah and good deeds the person's self-nullification (bittul) is emphasized.

דענין התשובה הוא שהאדם יוצא ומתבטל ממציאותו, אסורה מכאן, וכ"ה בנוגע למצוות (מעשים טובים), דנוסף לזה שקיום המצוות צ"ל (לא מצד השכל, אלא) בדרך עבודת עבד, הנה גם הפעולה שנעשית ע"י קיום המצוות הוא שאברי גוף האדם המקיים את המצוה נעשים מרכבה לרצון העליון, דמרכבה הו"ע הביטול.

For teshuvah means that a person goes out of and nullifies his own existence — asurah mikan ("I will turn aside from here");10 and likewise with the mitzvos (good deeds): besides the fact that the mitzvos must be kept (not because of the intellect but) as the service of a servant,11 the effect brought about by keeping the mitzvos is that the limbs of the body of the person keeping the mitzvah become a "chariot" for the Supernal Will,12 and being a chariot is the matter of bittul.

ואעפ"כ, עיקרה של תורה (תכלית חכמה) (מציאות) הוא תשובה ומעשים טובים (ביטול).

Nevertheless, the essence of Torah ("the goal of wisdom") (existence) is teshuvah and good deeds (bittul).

ג) ונקודת הביאור בזה (בהמאמר) ע"פ מה דאיתא בזהר לית מחשבה תפיסא בך כלל, אבל נתפס איהו ברעותא דלבא.

3) The core of the explanation of this (in the maamar13) is based on what is stated in the Zohar:14 "No thought can grasp You at all, but He is grasped by the desire of the heart (re'usa deliba)."

דמחשבה [השגה דבינה וגם החכמה שלמעלה מהשגה דבינה, כולל גם ראי' דחכמה] תופסת רק בגילויים ולא בעצמות, וע"י רעו"ד תופסים בהעצמות. והענין הוא, דבאהבה ב' מדריגות בכללות.

Thought [the comprehension of Binah, and also Chochmah, which is above the comprehension of Binah — including the "sight" of Chochmah15] grasps only revelations and not the Essence (Atzmus), whereas through the desire of the heart one grasps the Essence. The explanation: in love there are, in general, two levels.

אהבה שע"פ טעם ודעת, ואהבה עצמית שמצד עצם הנשמה שמקושרת עם העצמות. ע"ד אהבת בן לאביו שהיא אהבה עצמית שמעצם הבן לעצם האב. ואהבה זו נקראת בשם רעותא דלבא.

Love that follows reason and understanding, and essential love that stems from the essence of the soul, which is bound up with the Essence — like the love of a son for his father, an essential love from the essence of the son to the essence of the father. This love is called re'usa deliba, "the desire of the heart."

וזהו נתפס איהו ברעותא דלבא, דכמו שהבן מעורר את עצמות האב, דכשהבן צועק אבא ניזוז האב בכל מהותו, כמו"כ הוא בהנמשל, שהאהבה עצמית שמצד עצם הנשמה תופסת בהעצמות.

This is the meaning of "He is grasped by the desire of the heart": just as a son arouses the very essence of his father — when the son cries "Father!", the father is moved in his entire being — so too in the analogue: the essential love that stems from the essence of the soul grasps the Essence.

וזהו שתכלית ועיקר החכמה הוא תשובה ומעשים טובים, כי החכמה תופסת רק בגילויים (כנ"ל), ובכדי לתפוס בהעצמות הוא ע"י תשובה ומעשים טובים.

This is why the goal and essence of wisdom is teshuvah and good deeds:16 wisdom grasps only revelations (as explained), and to grasp the Essence comes through teshuvah and good deeds.

וצריך להבין, דענין זה (דחכמה תופסת בגילויים, ובכדי לתפוס בהעצמות הוא ע"י תשובה ומעשים טובים) מבאר רק המעלה שבתשובה ומעשים טובים לגבי חכמה.

This needs to be understood: this point (that wisdom grasps revelations, and grasping the Essence comes through teshuvah and good deeds) explains only the advantage of teshuvah and good deeds relative to wisdom.

דהגם שבדרגת הכחות דנפש האדם לימוד התורה הוא נעלה יותר מתשובה ומעשים טובים, דלימוד התורה הוא בהשכל שבו, ותשובה ומעשים טובים הם במדות שבלב ובכח המעשה [תשובה במדות שבלב, ומעשים טובים בכח המעשה], מ"מ, מעלה בתשובה ומעשים טובים שעל ידם דוקא תופסים בהעצמות.

Although, in terms of the level of the powers of a person's soul, Torah study is loftier than teshuvah and good deeds — for Torah study is with one's intellect, while teshuvah and good deeds are with the emotions of the heart and the power of action [teshuvah with the emotions of the heart,17 and good deeds with the power of action] — nevertheless, teshuvah and good deeds have the advantage that specifically through them one grasps the Essence.

אבל ביאור זה הוא לכאורה רק להפירוש שתכלית חכמה הוא תכלית העילוי דחכמה.

But this explanation would seem to fit only the interpretation that "the goal of wisdom" means the ultimate elevation of wisdom:

דכיון שע"י התשובה ומעשים טובים תופסים בהעצמות, לכן, ע"י שהחכמה מביאה לתשובה ומעשים טובים, נעשה עילוי גם בחכמה [וע"ד גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, דע"י שהלימוד מביא לידי מעשה הוא גדול יותר מכמו שהוא מצד עצמו].

since through teshuvah and good deeds one grasps the Essence, therefore, when wisdom brings one to teshuvah and good deeds, wisdom too is elevated [in the spirit of "Great is study, for it leads to action"18 — because study leads to action, it is greater than it is in itself].

ומהמשך הענינים שבהמאמר משמע, דענין זה (שחכמה תופסת בגילויים, ובכדי לתפוס בהעצמות הוא ע"י תשובה ומעשים טובים) הוא גם ביאור על זה שעיקרה של תורה הוא תשובה ומעשים טובים.

Yet from the continuation of the maamar it appears that this point (that wisdom grasps revelations and grasping the Essence comes through teshuvah and good deeds) is also the explanation of why the essence of Torah is teshuvah and good deeds.

ד) ויובן בהקדים, דמ"ש בהמאמר בהמשך להענין דנתפס איהו ברעותא דלבא שע"י תשובה ומעשים טובים תופסים בהעצמות, יש לומר ע"פ המבואר בכ"מ, שקיום התומ"צ שלאחרי רעו"ד הוא במדריגה נעלית יותר (כדלקמן).

4) This will be understood by first noting that what the maamar writes, in continuation of "He is grasped by the desire of the heart" — that through teshuvah and good deeds one grasps the Essence — may be understood in light of what is explained in several places:19 the keeping of Torah and mitzvos that follows the desire of the heart is on a still loftier level (as will be explained).

ועפ"ז יש לומר, דמ"ש בזהר שנתפס איהו ברעותא דלבא, שני ענינים בזה.

Accordingly, it may be said that the Zohar's statement "He is grasped by the desire of the heart" contains two points:

שנתפס בהרעותא דלבא עצמה, וזה שהרעותא דלבא היא הקדמה לקיום התומ"צ שבהם נתפס העצמות ממש.

that He is grasped by the desire of the heart itself; and that the desire of the heart is a preparation for the keeping of Torah and mitzvos, in which the Essence itself is grasped.

והיינו, שבכדי לתפוס בהעצמות ממש הוא (בעיקר) ע"י קיום התומ"צ, אלא שזה שע"י מעשה המצוות תופסים בהעצמות הוא כשהעשי' היא בביטול, והביטול שבעשיית המצוות הוא כשהאהבה המביאה לקיום המצוות היא אהבה עצמית שלמעלה מטעם ודעת, רעותא דלבא.

That is, to grasp the very Essence comes (mainly) through keeping Torah and mitzvos;20 but grasping the Essence through doing the mitzvos comes about when the doing is with bittul, and the bittul in doing the mitzvos is present when the love that leads to keeping the mitzvos is essential love, beyond reason and understanding — the desire of the heart.

דכשהאהבה [שבעת התפלה] היא ע"פ טעם ודעת, קיום המצוות [שבמשך כל היום] הוא בכדי להמשיך גילוי אלקות.

For when the love21 [during prayer] follows reason and understanding, keeping the mitzvos [throughout the day] is in order to draw down a revelation of G‑dliness.

וגם כשהאהבה היא ע"י ההתבוננות בההפלאה דאוא"ס, שעי"ז בא לאהבה רבה דמי לי בשמים, שאינו רוצה בכל הגילויים ורק בהעצמות, יש מבוקש בקיום המצוות שלו (שבמשך כל היום), להמשיך גילוי עצמות אוא"ס.

And even when the love comes from contemplating the wondrousness of the Ein Sof light, through which one arrives at the "great love" of "Whom do I have in heaven"22 — wanting none of the revelations, only the Essence23 — there is still a goal sought in his keeping the mitzvos (throughout the day): to draw down a revelation of the essence of the Ein Sof light.

וקיום המצוות שלאחרי התעוררות האהבה עצמית (רעותא דלבא) הוא בלי שום מבוקש [גם לא המבוקש דהמשכת גילוי עצמות אוא"ס] ורק לקיים רצונו ית', בדרך קבלת עול.

Whereas keeping the mitzvos after the arousal of essential love (the desire of the heart) is without any goal sought [not even the goal of drawing down a revelation of the essence of the Ein Sof light] — only to fulfill His will, blessed be He, in the manner of accepting the yoke (kabbalas ol).

דהביטול שבקיום המצוות באופן זה הוא עוד יותר מהביטול שברעו"ד, וע"י קיום המצוות באופן זה הוא המשכת העצמות.

The bittul in keeping the mitzvos in this manner is even greater than the bittul of the desire of the heart,24 and through keeping the mitzvos in this manner the Essence is drawn down.

ויש לומר, דהטעם לזה שגם ע"י רעותא דלבא אין תופסים בהעצמות ממש [ובכדי לתפוס בהעצמות הוא דוקא ע"י קיום המצוות שלאחרי הרעו"ד], הוא, דכיון שהעצמות הוא מובדל מכל ענין, אי אפשר לתפוס אותו ע"י שום ענין, אלא ע"י הרצון שלו (דהעצמות).

It may be said that the reason the very Essence is not grasped even through the desire of the heart [and grasping the Essence comes specifically through keeping the mitzvos after the desire of the heart] is that since the Essence is removed from every matter, it cannot be grasped through any matter, only through its own will (the will of the Essence).

וכיון שגם האהבה העצמית שמצד עצם הנשמה (רעותא דלבא) היא אהבה ורצון דהאדם, אין נתפס בזה העצמות ממש.

And since even the essential love that stems from the essence of the soul (the desire of the heart) is the love and will of the person, the very Essence is not grasped through it.

וזהו היתרון שבהעבודה דקבלת עול לגבי רעותא דלבא, דרעותא דלבא הוא רצון האדם, וגם כשהרצון שלו הוא בביטול, שאינו רוצה לעצמו כלל וכל רצונו הוא (שיושלם) רצון הקב"ה, מ"מ, גם רצון זה הוא הרצון של האדם, מציאות.

This is the advantage of the service of accepting the yoke over the desire of the heart: the desire of the heart is the person's will; and even when his will is in a state of bittul — he wants nothing for himself, and his whole will is that the will of the Holy One, blessed be He, (be fulfilled)25 — nevertheless, this too is the person's will,26 an existence (metzius).27

והעבודה דקבלת עול, שמקבל עליו לקיים ציווי השם גם כשהציווי הוא כנגד רצונו בדוגמת עבד, שעבד הוא מוכרח לקיים רצון האדון, הוא לא מצד המציאות (רצון) שלו אלא מצד עול מלכות שמים המוטל עליו.

Whereas the service of accepting the yoke — taking upon oneself to fulfill G‑d's command even when the command is against one's will, like a servant, who is compelled to fulfill his master's will — stems not from one's own existence (will), but from the yoke of the kingship of Heaven placed upon him.28

אלא שאעפ"כ, גם הביטול דקבלת עול אינו תופס בהעצמות ממש, ובכדי לתפוס בהעצמות הוא דוקא ע"י קיום התומ"צ, דכיון שכל הענינים הם באין ערוך וכלא חשיב לגבי' ית', הרי אין שייך שיהי' איזה ענין שעל ידו יכולים לתפוס בי' ית'. ובכדי לתפוס את העצמות הוא דוקא ע"י שהעצמות רוצה בזה.

Nevertheless, even the bittul of accepting the yoke does not grasp the very Essence; grasping the Essence comes specifically through keeping Torah and mitzvos.29 For since all matters are utterly incomparable to Him and as nothing before Him, there cannot be any matter through which one can grasp Him. To grasp the Essence comes specifically through the Essence wanting it.

וזהו שע"י קיום התומ"צ תופסים בהעצמות, כי המצוות הם רצון העצמות.

This is why one grasps the Essence through keeping Torah and mitzvos: the mitzvos are the will of the Essence.

היינו, דזה שע"י התומ"צ תופסים בהעצמות הוא לא מצד מעלת התומ"צ עצמם, אלא לפי שהוא רצון העצמות.

That is, grasping the Essence through Torah and mitzvos is not because of the virtue of the Torah and mitzvos themselves, but because they are the will of the Essence.

וזה שקיום המצוות צ"ל בביטול [אף שלגבי העצמות ביטול ומציאות הם בשוה ממש], הוא, בכדי שהמשכת העצמות שע"י קיום המצוות תהי' בגילוי.

And the reason the mitzvos must be kept with bittul [even though, relative to the Essence, bittul and existence are truly equal] is so that the drawing down of the Essence brought about by keeping the mitzvos will be in a revealed manner.

דכשעשיית המצוה של האדם היא באופן שנרגשת המציאות שלו, שהוא המקיים את המצוה, הרגש המציאות הוא כמו סותר לגילוי העצמות.

For when a person does a mitzvah in a way that his own existence is felt — that he is the one keeping the mitzvah — the feeling of existence is something of a contradiction to the revelation of the Essence.

וכיון שכשהאדם מקיים את המצוות מצד הרצון שלו, גם כשהרצון שלו הוא להשלים רצון הקב"ה, נרגשת מציאותו, לכן, בכדי שהמשכת העצמות שע"י קיום המצוות תהי' בגילוי, הוא ע"י שקיום המצוות הוא בדרך קבלת עול, לא מצד הרצון שלו אלא מצד עול מלכות שמים המוטל עליו.

And since when a person keeps the mitzvos out of his own will — even when his will is to fulfill the will of the Holy One, blessed be He — his existence is felt, therefore, for the drawing down of the Essence through keeping the mitzvos to be revealed, the mitzvos must be kept in the manner of accepting the yoke — not out of his own will but because of the yoke of the kingship of Heaven placed upon him.

ה) והנה ידוע, דשני הענינים דבן ועבד הם בדרך כלל בלימוד התורה ובקיום המצוות.

5) Now, it is known30 that the two aspects of "son" and "servant" are, in general, expressed in Torah study and in keeping the mitzvos.

ואולי יש לומר ביאור בזה, דהחילוק בין בן לעבד הוא, דהעבד הוא בטל להאדון, וענין בן הוא שמציאותו הוא האב.

Perhaps this may be explained as follows: the difference between a son and a servant is that the servant is nullified to his master, whereas the nature of a son is that his very existence is the father.

וכמבואר בהמשך תרס"ו דמה שהוא רצון האב הוא גם רצון הבן, וכמו שמחייב שכל האב כן מחייב שכל הבן.

As explained in Hemshech 5666,31 what the father wants the son also wants, and just as the father's intellect dictates, so the son's intellect dictates.

וענינים אלה (בן ועבד) שבכל אחד מישראל מתגלים ע"י לימוד התורה וקיום המצוות.

These aspects (son and servant) that are in every Jew are revealed through Torah study and keeping the mitzvos.

דבקיום המצוות, שקיום המצוות הוא לקיים ציווי השם בדרך קבלת עול, מתגלה העבד שבו, ובלימוד התורה שצריכה להיות בהבנה והשגה דוקא, שהשכל של האדם העוסק בתורה יהי' בהתאם לחכמתו של הקב"ה, מתגלה הבן שבו.

In keeping the mitzvos — fulfilling G‑d's command by accepting the yoke — the "servant" within him is revealed; and in Torah study, which must be specifically with understanding and comprehension, so that the intellect of the person occupied with Torah is in harmony with the wisdom of the Holy One, blessed be He, the "son" within him is revealed.

ויש להוסיף, דגם זה שהפס"ד דהאדם העוסק בתורה צריך להיות כפי הבנתו דהאדם, דתורה לא בשמים היא, הוא מצד ענין הבן שבישראל, וכמאמר רז"ל קוב"ה קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני, דהטעם על זה שנצחוני הוא לפי שהם בני.

It may be added that the fact that the ruling of the person occupied with Torah must follow the person's own understanding — "the Torah is not in heaven" — also stems from the aspect of "son" in the Jewish people, as our Sages say: "The Holy One, blessed be He, smiled and said: 'My children have prevailed over Me, My children have prevailed over Me'" — they prevailed because they are "My children."

והיינו, כי שרש הבן הוא בעצמות האב שלמעלה מכחות הגלויים שלו, ועד"ז בישראל, בניו של הקב"ה, ששרשם הוא בעצמותו ית' למעלה מכמו שצמצם את עצמו בתואר קוב"ה, ולכן הם יודעים ומשיגים אמיתית התורה כמו שהיא מושרשת בהעצמות שלמעלה מדרגת התורה כמו שנמשכה בידיעת קוב"ה.

That is,32 the root of a son is in the essence of the father, above his revealed powers; and likewise the Jewish people, the children of the Holy One, blessed be He, are rooted in His Essence, above the level at which He contracted Himself in the title "the Holy One, blessed be He." Therefore they know and grasp33 the truth of the Torah as it is rooted in the Essence, above the level of Torah as it is drawn down into the knowledge of "the Holy One, blessed be He."

ו) והנה נוסף לשני הענינים דבן ועבד, יש עוד ענין בעבודת האדם, קיום המצוות. וכמו שנת"ל (סעיף ד), דבקיום המצוות שני ענינים. הביטול דקב"ע שבקיום המצוה, וקיום המצוה עצמה.

6) Now, besides the two aspects of son and servant, there is yet another matter in a person's service: keeping the mitzvos. As explained above (section 4), there are two aspects in keeping the mitzvos: the bittul of accepting the yoke in keeping the mitzvah, and the keeping of the mitzvah itself.

ועיקר הענין דהמשכת העצמות הוא ע"י קיום המצוה עצמה – רצון העצמות, אלא שבכדי שהמשכת העצמות שבקיום המצוה תהי' בגילוי הוא כשקיום המצוה היא בדרך קבלת עול, עבד.

The main drawing down of the Essence comes through keeping the mitzvah itself — the will of the Essence; but for the drawing down of the Essence in keeping the mitzvah to be revealed, the mitzvah must be kept by way of accepting the yoke — the "servant."

והשלימות דענין זה (שקיום המצוות הוא בלי שום מבוקש ורק לקיים רצונו ית' בדרך קבלת עול) הוא ע"י קדימת התעוררות האהבה עצמית (רעותא דלבא), בן.

And the completeness of this (keeping the mitzvos without any goal sought, only to fulfill His will by accepting the yoke) comes through first arousing essential love (the desire of the heart) — the "son."

ויש לומר, דג' ענינים אלה הם ג' הענינים דחכמה תשובה ומעשים טובים.

It may be said that these three matters are the three matters of wisdom, teshuvah and good deeds:

חכמה (תורה) הו"ע בן (כנ"ל סעיף ה), תשובה שענינה הוא שהאדם יוצא ומתבטל ממציאותו (כנ"ל סעיף ב), הוא ע"ד הענין דקבלת עול, עבד, ומעשים טובים הם המצוות עצמם, רצון העצמות.

wisdom (Torah) is the aspect of "son" (as explained in section 5); teshuvah, whose substance is that a person goes out of and nullifies his own existence (as explained in section 2), is akin to accepting the yoke — "servant"; and good deeds are the mitzvos themselves — the will of the Essence.

ויש לקשר זה עם פירוש הידוע בהלשון תשובה ומעשים טובים, שעל ידי התשובה נעשים המעשים (מעשה המצוות) מעשים טובים ומאירים, דהמשכת העצמות היא (בעיקר) בקיום המצוות (מעשים), ולא בהביטול דתשובה (ודקבלת עול).

This may be connected with the known explanation34 of the phrase "teshuvah and good deeds": through teshuvah the deeds (the performance of the mitzvos) become "good" and luminous deeds.35 For the drawing down of the Essence is (mainly) through keeping the mitzvos (deeds), and not through the bittul of teshuvah (and of accepting the yoke);

אלא שבכדי שהמעשים יהיו מעשים טובים ומאירים, שהמשכת העצמות שבהם תהי' בגילוי, הוא ע"י הביטול דתשובה וקבלת עול.

but for the deeds to be good and luminous deeds — for the drawing down of the Essence in them to be revealed — this comes through the bittul of teshuvah and accepting the yoke.

ז) והנה הגם שענין עסק התורה הוא שמציאותו של האדם (ההבנה וההשגה שלו) תהי' בהתאם להתורה, מ"מ, גם בלימוד התורה צ"ל הביטול דעבד, עולה של תורה.

7) Now, although occupation with Torah means that the person's existence (his understanding and comprehension) be in harmony with the Torah, nevertheless Torah study too must include the bittul of a servant — "the yoke of Torah."36

וזהו שארז"ל שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד, לפי שבפעם זו היתירה משנה טבעו ורגילותו, שגם בתורה צ"ל הביטול דעבד.

This is what our Sages say:37 "One who reviews his chapter a hundred times cannot be compared to one who reviews his chapter a hundred and one times" — for in that additional time he changes his nature and habit38 — meaning that in Torah too there must be the bittul of a servant.39

ונקודת הביאור בזה, דזה שבן ועבד הם שני ענינים, הוא בהנשמה כמו שבאה בהמשכה, אבל בשרש הנשמה כמו שהיא מושרשת בהעצמות ממש, שני הענינים שבה הם חד.

The core of the explanation: son and servant are two separate matters in the soul as it comes down into the chain of descent; but in the root of the soul, as it is rooted in the very Essence, its two aspects are one.

ועד"ז הוא בתורה ומצוות, דכמו שהם בהעצמות, שניהם הם ענין אחד. ולכן, גם בלימוד התורה צריך להיות גם הביטול דעבד.

So too with Torah and mitzvos: as they are in the Essence, both are one matter. Therefore Torah study too must include the bittul of a servant.

דע"י לימוד התורה בבחינת בן בלבד, ההתקשרות דישראל באורייתא היא בהדרגא דתורה כמו שבאה בהמשכה [שהתורה והמצוות נעשו שני ענינים], ובכדי שתהי' ההתקשרות בעצם התורה כמו שמושרשת בהעצמות [ששם התורה והמצוות הם חד], הוא ע"י שבלימוד התורה שלו מודגשים שני הענינים.

For through Torah study in the mode of "son" alone, the bond of the Jewish people with the Torah40 is at the level of Torah as it has come down [where Torah and mitzvos have become two matters]; and for the bond to be with the essence of the Torah as it is rooted in the Essence [where Torah and mitzvos are one], both aspects must be emphasized in one's Torah study.

דתורה לא בשמים היא אלא ניתנה לרשותו, שלכן הפסקי דינים שלו הם כפי הבנתו דוקא ואין משגיחין בבת קול מציאות דבן, וביחד עם זה הוא מקבל עליו עול תורה, שהתורה היא ה"אדון" שלו והוא בטל להתורה כעבד שמוטל עליו עול האדון.

"The Torah is not in heaven" but has been given into his domain, so that his rulings follow specifically his own understanding and "we pay no heed to a heavenly voice" — the existence of a "son"; and together with this he takes upon himself the yoke of Torah: the Torah is his "master," and he is nullified to the Torah like a servant on whom the master's yoke is placed.

ח) וזהו תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, דעיקרה של תורה הוא שיהא עמה תשובה ומעשים טובים.

8) This is the meaning of "The goal of wisdom is teshuvah and good deeds": the essence of Torah is that teshuvah and good deeds be together with it.

דנוסף לזה שהתורה מביאה לתשובה ומעשים טובים, התשובה ומעשים טובים צריכים להיות עמה, עם התורה עצמה, שבלימוד התורה יהי' גם הביטול דתשובה ומעשים טובים.

Besides Torah leading to teshuvah and good deeds, teshuvah and good deeds must be with it — with the Torah itself — so that one's Torah study also includes the bittul of teshuvah and good deeds.

[ויש לומר, דזה שאומר שיהא עמה תשובה ומעשים טובים, הוא, כי הביטול דתשובה (מה שהאדם יוצא ממציאותו, אסורה מכאן), הוא מצד ההרגש שלו, ולכן גם בהביטול מעורב (בדקות) המציאות שלו, ואמיתית הביטול הוא הביטול דמעשים טובים, דזה שקיום המצוות הוא בדרך קבלת עול הוא לא מצד הרצון שלו אלא מצד עול מלכות שמים המוטל עליו (כנ"ל סוף סעיף ד). ובפרט להביאור דלעיל (סעיף ו) שהכוונה במעשים טובים היא להמצוות (מעשים) עצמם, דלפי ביאור זה, הביטול דמעשים טובים הוא שאין נרגש בו גם זה שהוא בטל להאדון, ומה שנרגש הוא רק רצון העליון. ותכלית חכמה הוא שיהא עמה תשובה ומעשים טובים, שבלימוד התורה שלו יהי' הביטול דתשובה וגם הביטול דמעשים טובים].

[It may be said that it says "that it be accompanied by teshuvah and good deeds" because the bittul of teshuvah (a person going out of his existence — "I will turn aside from here") comes from his own feeling, and therefore his existence is (subtly) mixed even into that bittul; the true bittul is the bittul of good deeds, for keeping the mitzvos by accepting the yoke stems not from his own will but from the yoke of the kingship of Heaven placed upon him (as explained at the end of section 4). This is especially so according to the explanation above (section 6) that "good deeds" refers to the mitzvos (deeds) themselves: according to this explanation, the bittul of good deeds is that even the fact that he is nullified to the master is not felt — all that is felt is the Supernal Will. And "the goal of wisdom" is that it be accompanied by teshuvah and good deeds — that his Torah study include both the bittul of teshuvah and the bittul of good deeds.]

וענין זה הוא עיקרה של תורה, כי עי"ז תופסים בעיקר ושרש התורה כמו שהיא מושרשת בהעצמות.

And this is the essence of Torah, for through this one grasps the essence and root of the Torah as it is rooted in the Essence.

ויש להוסיף, דהטעם על זה שמאמר זה (תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים) הי' מרגלא בפומי' דרבא דוקא, כי בלימוד התורה שני אופנים בכללות, אופן הלימוד דאביי ואופן הלימוד דרבא [שלכן, בהויות דאביי ורבא נכללים כל הענינים דתושבע"פ].

It may be added that the reason this saying ("The goal of wisdom is teshuvah and good deeds") was "often on the lips" specifically of Rava is that there are, in general, two modes of Torah study — the mode of Abaye and the mode of Rava [which is why "the debates of Abaye and Rava" include all the matters of the Oral Torah41].

והחילוק שבין שני האופנים הוא כדאיתא בגמרא אדמגרמיתו גרמי בי אביי תו אכלי בשרא שמינא בי רבא.

The difference between the two modes is as stated in the Gemara:42 "While you are gnawing bones at Abaye's house, come eat fat meat at Rava's house."

וכיון שלימוד התורה דרבא הי' באופן של בישרא שמינא (הלכות צהובות מרווחות), שבהלימוד באופן זה מודגשת המציאות של האדם הלומד, ובפרט שהנהגתו היתה שמקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, לכן הי' מרגלא בפומי' המאמר תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שבלימוד התורה צ"ל גם הביטול דתשובה ודמעשים טובים.

And since Rava's Torah study was in the manner of "fat meat" ("clear, well-reasoned halachos"43) — study in which the existence of the person learning is emphasized — and especially since his practice was that "before beginning [the lesson] for the scholars, he would say something humorous,"44 therefore the saying "The goal of wisdom is teshuvah and good deeds" was often on his lips: Torah study must also include the bittul of teshuvah and of good deeds.

ט) והנה ידוע שכל הענינים שבדרושי רבותינו נשיאינו, כולל גם זמן אמירתם, הם בתכלית הדיוק.

9) Now, it is known that everything in the discourses of our Rebbeim, including the time they were said, is precise to the utmost.

ועפ"ז יש לומר, דמהטעמים שדרוש זה אמרו כ"ק מו"ח אדמו"ר בש"פ וישלח, השבת שלפני י"ט כסלו, הוא, כי ענין הנ"ל מרומז בהפסוק פדה בשלום נפשי גו' השייך לי"ט כסלו, ובהפסוק קטונתי מכל החסדים ומכל האמת גו' שבפרשת וישלח וגם שייך להגאולה די"ט כסלו.

Accordingly, it may be said that one of the reasons my father-in-law, the Rebbe, said this discourse on Shabbos Parshas Vayishlach, the Shabbos before Yud-Tes Kislev, is that the above is alluded to in the verse45 Padah veshalom nafshi ("He redeemed my soul in peace…"), which is connected with Yud-Tes Kislev,46 and in the verse Katonti mikol hachasadim umikol ha'emes ("I have become small from all the kindnesses and from all the truth…") in Parshas Vayishlach,47 which is also connected with the redemption of Yud-Tes Kislev.48

והענין הוא, דג' הענינים שבמארז"ל הנ"ל [חכמה, תשובה ומעשים טובים] שייכים לג' העמודים דתורה עבודה וגמ"ח.

The explanation: the three matters in the above saying of our Sages [wisdom, teshuvah and good deeds] correspond to the three pillars49 of Torah, avodah (prayer) and acts of kindness.

חכמה – תורה, תשובה – עבודה, כי תפלה (עבודה) הו"ע הביטול, שהאדם המתפלל הוא כעבד בפני רבו, ומעשים טובים – גמילות חסדים, דגמ"ח הוא כללות כל המצוות.

Wisdom — Torah; teshuvah — avodah, for prayer ("the service"50) is the matter of bittul: one who prays is like a servant before his master;51 and good deeds — acts of kindness, for acts of kindness encompass all the mitzvos.52

והנה דרז"ל פדה בשלום נפשי גו', כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור כו' כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות, שהפדי' היא ע"י ג' הענינים דתורה גמ"ח ותפלה (בצבור).

Now, our Sages comment53 on "He redeemed my soul in peace…": "Whoever occupies himself with Torah and with acts of kindness and prays with the congregation… it is as if he redeemed Me and My children from among the nations." The redemption comes through the three matters of Torah, acts of kindness and prayer (with the congregation).

ועד"ז הוא בהפסוק קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, דחסדים לשון רבים הם ב' הקוין דגמ"ח ותפלה. וכידוע שתפלה היא בכלל גמ"ח.

So too in the verse "I have become small from all the kindnesses and from all the truth": "kindnesses," in the plural, are the two pillars of acts of kindness and prayer. As is known,54 prayer is included in acts of kindness.

[ונאמר החסדים לשון רבים, כי החסד דגמ"ח (מצוות) והחסד דתפלה, הם שני חסדים. ובפרט לפי הידוע שתפלה היא בקו הגבורה, העלאה מלמטה למעלה. דמזה מובן, שהחסד שבתפלה אינו כהחסד שבגמ"ח]. ואמת הוא תורה, אין אמת אלא תורה.

[It says "kindnesses" in the plural because the kindness of acts of kindness (mitzvos) and the kindness of prayer are two kindnesses — especially according to what is known55 that prayer is on the line of gevurah, an ascent from below to above. From this it is understood that the kindness in prayer is not like the kindness in acts of kindness.] And "truth" is Torah — "there is no truth but Torah."56

ואומר קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, דענין הביטול (קטונתי) הוא לא רק מכל החסדים, הקוין דתפלה וגמ"ח (תשובה ומעשים טובים), אלא גם מכל האמת, תורה (חכמה).

And he says, "I have become small from all the kindnesses and from all the truth": the bittul ("I have become small") is not only from all the kindnesses — the pillars of prayer and acts of kindness (teshuvah and good deeds) — but also from all the truth, Torah (wisdom).

ועד"ז הוא במארז"ל עה"פ פדה בשלום נפשי, שהדיוק הוא כל העוסק בתורה (ולא הלומד תורה).

Likewise in the saying of our Sages on the verse "He redeemed my soul in peace," the precise wording is "whoever occupies himself (osek) with Torah" (and not "whoever learns Torah").

דענין עוסק בתורה הוא (כמו שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר), שנוסף על זה שהוא לומד לעצמו, הוא משתדל בכל מיני השתדלות להביא את הרבים לידי לימוד התורה.

For being osek baTorah means (as my father-in-law, the Rebbe, explains57) that besides learning himself, he makes every kind of effort to bring the many to Torah study.

דזה שאינו מסתפק בזה שהוא עצמו לומד ומשתדל להביא את הרבים ללימוד התורה, ובפרט כשנותן על זה מזמנו שהי' יכול ללמוד לעצמו, הוא מצד הביטול שלו לתורה.

Not being satisfied with his own learning, and making efforts to bring the many to Torah study — especially when he gives of his own time, which he could have used to learn himself — stems from his bittul to the Torah.

י) והנה נתבאר לעיל (סעיף ז), שהחיבור דשני הענינים דבן ועבד הוא ע"י גילוי עצם הנשמה כמו שמושרשת בהעצמות, דבעצם הנשמה שני הענינים דבן ועבד הם כולא חד.

10) Now, it was explained above (section 7) that the union of the two aspects of son and servant comes about through the revelation of the essence of the soul as it is rooted in the Essence, for in the essence of the soul the two aspects of son and servant are entirely one.

ועפ"ז יש לבאר הסדר דמרז"ל הנ"ל (כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור), שמקדים תורה לגמ"ח ותפלה, הגם שבסדר עבודת האדם בכלל לימוד התורה הוא (בעיקר) לאחרי התפלה [שבאה לאחרי קדימת גמ"ח, כמרז"ל יהיב פרוטה לעני והדר מצלי], כי אמיתית הענין דפדה בשלום נפשי הוא ע"י גילוי היחידה.

Accordingly, we can explain the order in the above saying of our Sages ("whoever occupies himself with Torah and with acts of kindness and prays with the congregation"), which puts Torah before acts of kindness and prayer — although in the order of a person's service, Torah study generally comes (mainly) after prayer58 [which comes after first giving charity, as our Sages say:59 "He would give a coin to a poor man and then pray"] — because the true meaning of "He redeemed my soul in peace" comes through the revelation of the yechidah.60

ועד"ז הוא בנוגע להענין דפדאני לי ולבני מבין האומות, דזה שענין זה יהי' בביאת המשיח דוקא הוא לפי שמשיח הוא היחידה דכללות ההשתלשלות.

Likewise regarding "it is as if he redeemed Me and My children from among the nations": that this will come specifically with the coming of Moshiach is because Moshiach is the yechidah of the entire order of creation (hishtalshelus).61

ויש לומר, דהכוונה כאן ביחידה היא (לא רק לדרגא הפרטית דיחידה, אלא גם) לעצם הנשמה.

It may be said that yechidah here means (not only the particular level of yechidah, but also) the essence of the soul.

ולכן מקדים תורה לגמ"ח ותפלה, כי הגילוי דעצם הנשמה הוא ע"י העוסק בתורה [דזה שתורה (בן) היא באופן דעוסק (עבד) הוא מצד עצם הנשמה], ולכן, ענין זה הוא ההכנה העיקרית לביאת המשיח, היחידה דכללות ההשתלשלות.

Therefore Torah is placed before acts of kindness and prayer, for the revelation of the essence of the soul comes through being osek baTorah [for Torah ("son") being in the manner of "occupying oneself" ("servant") stems from the essence of the soul]; and therefore this is the main preparation for the coming of Moshiach, the yechidah of the entire order of creation.

ולהוסיף, שע"י גילוי היחידה דכללות ההשתלשלות שיהי' לעתיד לבוא, יתוסף עילוי בכל ג' הענינים (חכמה, תשובה ומעשים טובים), ועד לעילוי שבאין ערוך.

And it should be added that through the revelation of the yechidah of the entire order of creation in the Time to Come, an elevation will be added to all three matters (wisdom, teshuvah and good deeds), up to an incomparable elevation.

דבנוגע לתורה (חכמה) ארז"ל שהתורה דעכשיו היא הבל לגבי תורתו של משיח, ובנוגע לתשובה ידוע שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, שהתשובה דצדיקים נעלית יותר מתשובה כפשוטה, ובנוגע למעשים טובים ידוע שבביאת המשיח יהי' קיום המצוות בתכלית השלימות.

Regarding Torah (wisdom), our Sages say62 that the Torah of now is as nothing compared with the Torah of Moshiach; regarding teshuvah, it is known63 that "Moshiach will come to bring the tzaddikim to teshuvah," and the teshuvah of tzaddikim is loftier than teshuvah in its plain sense; and regarding good deeds, it is known64 that with the coming of Moshiach the mitzvos will be kept in utter perfection.

ויש לומר, שבהשלימות דמעשים טובים ומאירים שיהי' אז נכלל גם שכל הענינים דעולם העשי' יהיו מאירים, ועד שגם לילה כיום יאיר, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובאופן דמיד הן נגאלין. **********

It may be said that the perfection of good and luminous deeds at that time will also include all matters of the World of Action becoming luminous, to the point that "the night will shine like the day"65 — in the true and complete redemption through our righteous Moshiach, in the manner of "they will immediately be redeemed."66

Leave Feedback