יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו וגו' (בהושע סימן ו'[1])
יחיינו מיומים - הם ב' ימים של ר"ה, כי ר"ה לעולם ב' ימים אפי' בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראיה. ביום השלישי - הוא יום כיפור.
והענין דהנה ב' ימים של ר"ה הם עליות העולמות, ביום אחד - הוא בחי' פנימיות, ויום ב' - הוא בחי' חיצוני'. (כמ"ש בפע"ח שער ר"ה ספ"ד)
ולהבין ענין זה. דהנה כתיב: לבבתני אחותי כלה - שכנס"י מקור כל הנשמות הוא בחי' נקודה פנימיות לבו של הקב"ה. כי אף שהוא ית' אין לו דמות הגוף כו' - הנה: דברה תורה כלשון בני אדם, כמ"ש: ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה.
(ע' מק"מ משפטים קכ"ב א', ועמ"ש בביאור ע"פ לבבתני).
והנה כמו למשל לבו של אדם, שהוא עיקר חיותו, כך: ישראל עלו במחשבה והוא עיקר בריאות עליונים ותחתונים. והוא בחי' נקודה אמצעית וכו'.
(ועמ"ש מזה בד"ה: ביום השמיני עצרת גבי פרי עץ הדר - הדר באילנו כו'. וענין נקודה אמצעית - ע' בזהר פ' שלח (דקס"א ב'), ולבא שארי באמצעיתא כו' לאתר דאקרי קדה"ק כו' ותמן הוא לבא שריא כו'. וע' בזהר ויחי (דרל"א א'): ואיהי נקודה אמצעיתא כו'. ובפ' נח (דע"ב א'). ועמ"ש בד"ה: זכור את אשר עשה לך עמלק, בענין לבבתני כו' עד וזהו אל ארץ כו' זבת חלב ודבש ע"ש. וע' עוד מענין נקודה בזהר פ' ויקהל (דר"ד א' ב') ובר"ח פ"ב משער הקדושה. ועוד מזה בפי' הרמ"ז בזהר פ' תצוה (דף קפ"ד ב') בענין אחר)
והמלאכים הם בחי' חיצוניות, ונקראים בבחי': קרביים ומעיים, כענין שנאמר: המו מעי לו, וכל קרבי את שם קדשו - מפני שהם כלים להשפעות חיות אלקות. (ועמ"ש מזה בביאור ע"פ: ויהי קול מעל לרקיע).
והנה האדם הוא כלול משתיהם, ויש בו ב' בחי' פנימית וחיצוניות הנ"ל בלבו. כמ"ש: ואהבת בכל לבבך, ולא כתיב: בכל לבך - מפני שיש ב' לבבות בחי' חיצוניות היא האהבה הטבעית שיש בכל אחד ואחד מישראל. ואפי' רשעים מלאים חרטות - כי טבע כל איש ישראל למשוך אליו ית' לדבקה בו, אלא מפני שהיא בבחי' חיצוניות וטבעיות לבד לכן יש מניעות כו'.
אבל עיקר התשובה בלב, שהיא בחי' תשובה עילאה - מעומקא דליבא. ונקרא בחי' פנימיות הלב. והוא ענין מ"ש: ועמך כולם צדיקים. עמ"ש בביאור ע"פ: מי יתנך כי צדיק כתמר יפרח - מה תמר אין לו אלא לב אחד כו'. כמאמר: כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. והוא מאמר השבטים שהיו מרכבת השכינה ליעקב שהי' מרכבה לקוב"ה כו'.
[ועמ"ש מזה ע"פ: זכור דעמלק, ומ"ש בביאור ע"פ: אלה מסעי, בענין יריחו עיר התמרים. וע' מענין: צדיק כתמר יפרח, ברבות פ' לך לך ר"פ מ"א, במדבר ר"פ ג', ובזהר ח"א (דפ"ב א', דר"כ ע"ב). ח"ג (די"ו א', דרצ"ב סע"א)].
ולפ"ז י"ל שזהו ענין מ"ש בשה"ש רבה ס"פ אני ישנה בענין תמתי ר' ינאי אמר: תאומתי כו'. ועמ"ש ע"ז סד"ה: ששים המה כו' אחת היא כו' בשם האריז"ל בזהר הרקיע ר"פ בראשית. ועיין בפרדס בעה"כ ערך תמר, ובסה"מ סי' י"א. וזהו שכתוב: לבבתני באחת מעיניך. פי' באחת משתי המדות הנ"ל במיוחדת שבהם דהיינו בחי' פנימיות הנ"ל. וזהו ענין כל עשי"ת בבחי' פנימיות נקודת הלב להיות פב"פ כו' למהוי אחד באחד כו'.
וזהו: ביום השלישי - שהוא יוהכ"פ: יקימנו ונחיה לפניו - לפניו דייקא בבחי' פנים הנ"ל. (ועמ"ש סד"ה לבאר ענין יוהכ"פ ובד"ה שובה ישראל עד):
ב ולהרחיב הביאור, הנה כתיב: עיני כל אליך ישברו. פי': עיני כל - הוא כנ"י שנקרא כלה, והיינו בזמן שהם בחי' לבבתני הנ"ל, אבל כשחסר מהם בחי' זו מפני הפגם נקרא כל בלא ה'. (ועמ"ש מזה בד"ה: עיני כל בפ' מטות).
והיינו מפני פגם הברית, שכן מצינו באברהם שאחר המילה ניתוסף לו אות ה' על שמו: והיה שמך אברהם. (וה' זה היא ה' עילאה, שהיא פנימית ה' תתאה. והיא בחי' פנימית הלב. וכמ"ש בד"ה: ושאבתם מים. ועוד כי ה' עילאה שרשה מלמעלה מעלה כמ"ש בד"ה: ענין לך לך, והיינו מבחי' רצון העליון שלמעלה מהחכמה, וזהו ענין פנימית הלב. ועמ"ש מענין פנימית הלב בד"ה: והיה ביום ההוא יתקע) ולכן בפגמו נסתלק אות הה"א, שהוא בחי' פנימית הלב הנ"ל, ונעשה לבו כאבן ונטמטם, שאינו יכול לפתוח לבו בשום אופן בעבודת ה'.
ולכן נרמז מילה בר"ת: מי יעלה לנו השמימה. שמה שאמר: לא בשמים היא - פי' שבחי' המשכת אלהות קרובה אל האדם. (ועמ"ש מזה סד"ה: כי המצוה הזאת). היינו כשאין בו פגם הברית, אבל בפגמו נסתלק למעלה, ובאמת: מי יעלה לנו השמימה - ונרמז בר"ת מילה וס"ת הוי'. כלומר שע"י שמירת אות הברית ממשיך בחי' הוי' עד סוף כל דרגין. (ועמ"ש עוד מזה בד"ה: בעצם היום הזה נמול אברהם. ועמ"ש ע"פ הזח"א ר"פ נח דנ"ט ע"ב: כל מאן דנטר האי ברית כו')
וכן בברית הלב, נאמר ומלתם: את ערלת לבבכם. וכן בברית הלשון: כת שקרנין כו' הבלא דשקרא כו'. וכן המספר בגנות חבירו אפי' אומר אמת. וכמו שאמרז"ל: שלשה אמרו אמת ונטרדו מן העולם: נחש ומרגלים ודואג.
והענין, כי הנה דבור הוא מלשון הנהגה והמשכה. וכמ"ש: ידבר עמים תחתינו. וזהו ענין: וידבר ה' אל משה - שהמשיך רצונו וחכמתו ית' למטה כנ"ל הליכות עולם כו'. והמספר בגנות חבירו או דובר שקר - הרי הבל היוצא מפיו הנה הוא הבל ורעות רוח, תביר' דרוחא כו' - שמשבר ומפסיק כח וחיות רוח אלקים הנמשך אליו.
ולכן אפי' עוסק בדברי תורה אח"כ - הרי לימודו אינו נקרא בשם דבר ה' זו הלכה הליכות עולם כו'. וכמ"ש: ואשים דברי בפיך. ואינו נקרא בשם דיבור כלל: כי לא יגורך רע - כתיב. וכתיב: דובר שקרים לא יכון לנגד עיני.
וזהו שארז"ל על המספר בגנות חבירו שהוא כאילו כופר בעיקר - כלומר כאלו כופר שהוא ית' עיקרא ושרשא דכל עלמין, וממשיך עליו בחי' ערלת הלב החופפת על הברית הנ"ל:
ג ועצה היעוצה לזה, הנה כתיב: ואתה נותן להם את אכלם בעתו[2] - שהוא ית' הנותן ומעורר מלמעלה לבות ב"א. וזהו: בעתו - פי' בעת ושעה שיש לכל אדם. שאין לך אדם שאין לו שעה[3] - שהוא בחי' התפלה שנקרא: חיי שעה, שהוא מלשון: וישע אל הבל[4] - לשון ויפן, שיש ביכולת כל אדם להפנות רצונו אל ההיפוך ממש.
(ועמ"ש מזה ע"פ: מה יפו פעמיך. ועמ"ש בביאור ע"פ: שוש אשיש, בענין: כי הלבישני בגדי ישע).
אך דו"ר זו שמלמעלה, צריך תחלה לבקש רחמים עליו. עמ"ש סד"ה: ויקרא משה בפ' תבא. וז"ש: עיני כל אליך ישברו[5].
עיני כל - פי' בחי' עינים שהם למעלה מהלב המשגיחים בו. (ע"ד מ"ש בד"ה: כי קרוב אליך הדבר - בענין שהבחירה קודם לאהבה כו', ע"ש) אליך ישברו - שהוא ענין התעוררות בחי' רחמים רבים. דהיינו ע"י שיתבונן איך הוא נמשך ממקום גבוה מאד בחי' נקודת פנימיות הלב, בחי': לבבתני אחותי כלה הנ"ל, ותרד פלאים מטה מטה מאד, והרחמנות ע"ז גדולה מאד. ועמ"ש מזה בד"ה: לא הביט און.
והנה כתיב: סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים[6]. (ועמ"ש בד"ה: כי ההרים ימושו). כי הנה כתיב: יגיע כפיך כי תאכל וכו'[7], בזעת אפיך כו'[8] - דהיינו יגיעת בשר בלא לב, ולא להטריד שכלו בעניני העולם. ומי שהוא עוסק בעניני העולם בכל מוחו ושכלו - הנה הוא מוריד חב"ד שלו למטה מטה.
ודומה כמו למשל אדם שכופף ראשו. ומזה יכול ליפול יותר, שיפול גם ספיקות על האמונה - שהוא בחי' רגלים. כמ"ש: העמדת במרחב רגלי[9]. וכשיש לו ספיקות באמונה הוא נופל ממקום רגליו. רק שיש לו רגלים מפני שישראל עצמן הם מאמינים כו', וכמ"ש במ"א, ולכן נקרא בשם נפילה לבד.
(וע' בזהר פ' וישלח דקע"א א', ובפ' בראשית ד' ח' ריש ע"א)
והנה כל בחי' אלו: סומך ה'[10] ודוקא ע"י: שעיני כל אליך ישברו, ואז: ואתה נותן כו'[11] שנמשך מלמעלה י"ג מדות הרחמים, שהם נקראים: י"ג נהרין דאפרסמנא דכיא כו'.
והוא עד"מ כמו נהר הנמשך והולך ומתפשט, כך י"ג מדות אלו נמשכים והולכים ממקום גבוה ועליון מאד עד שמתפשטים למטה. והם נק': מים טהורים - שמכבסים העונות, כמ"ש: הרב כבסני מעוני[12].
והנה כמו למשל נהר הנובע שמוצאו ממקום מעין, כך י"ג מדות אלו נמשכים והולכים ממקור מים חיים בארא עמיקא דכולא אור א"ס ב"ה סתימא דכל סתימין. (ועמ"ש מזה בפ' תבא בד"ה: ויקרא אל משה).
וזהו: פותח את ידיך[13] - א"ת ידיך אלא יודיך - שנפתחים בחי' יודין, שהוא מקור הנובע שהוא עמוק שאינו מושג. ולכן נק' בשם יו"ד. ועמ"ש מענין היו"ד בד"ה: ראה אנכי נותן.
ואז: משביע לכל חי רצון - פי' לכל מקום שיש בו חיות, ואפילו מעט מזעיר: משביע - וממשיך בחי': רצון - שהוא בחי' מים טהורים הנ"ל.
(שנמשכים מבחי' רעוא דכל רעוין. וזהו ענין: יחיינו - כענין: פותח כו' לכל חי כו'.
ומבחי' היודין נמשך ומתפשט בבחי': ה' - להיות מבחי' כל בחי' כלה. ועמ"ש בפ' במדבר בד"ה: וארשתיך לי, בענין לבי ובשרי ירננו כו'. ע"ש.
ועוד יובן בענין: פתיחו דיודי"ן - שהיו"ד עם היותו בחי' העלם יהיה מאיר בגילוי כמו ה'. וזהו ע"ד שנתבאר לקמן בד"ה: ביום השמיני עצרת גבי: אני היום ילדתיך. ועמ"ש בענין: ומעין מבית ה' יצא - יצא.
ולהיות נפתח בחינה זו הוא על ידי ההמשכה מלמעלה מעלה. ועמ"ש בביאור ע"פ: החלצו גבי: או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי כו'.
ואפ"ל, שע"ז בא הרמז בפסוק: אני לדודי ודודי לי, שהוא ר"ת אלול וס"ת ד' יודין - היינו שאז הוא הארת פתיחו דיודין. ועיין בשער היחודים פ"ז ובמ"ח)
ואז יכול לשוב בבחי' פנימיות הלב מעומקא דליבא. וזהו: רצון - פי' רעותא דליבא, בחי' נקודה דליבא פנימיות לבו להיות לה' לבדו, כתמר כו', וכמים הפנים כו' במס"נ בפו"מ.
וזהו: ממעמקים קראתיך ה' וכו' - ממעמקים לשון רבים, דהיינו ממקור חיי החיים שהוא בארא עמיקא דכולא, ומעומק הלב בבחי' פנימיות הלב, כמ"ש: לבבתני אחותי כלה - שיוכל להיות פב"פ.
(ועמ"ש כה"ג בפי': ושאבתם כו' ממעיני - מעיני תרי, ע"ש):
ד אך המשכות בחי' רחמים רבים מתעורר מלמעלה מה שא"א להשיג ע"י אתערותא דלתתא. וזהו: ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו - פי' בבחי' פנים הנ"ל.
(והנה בחי': יומים - י"ל היינו בחי' סוכ"ע וממכ"ע. עמ"ש בביאור: ע"פ ואהיה אצלו אמון, גבי שעשועים יום יום. והם המאירים בשני יו"ט של ר"ה. אך בחי': ביום השלישי - זהו בחי' שלמעלה מעלה גם מבחי' סוכ"ע, והוא המאיר ביוהכ"פ שנק': שבת שבתון. ועמ"ש בד"ה: אני לדודי, וגבי: והחזירנו בתשובה שלימה לפניך.
וזהו: ונחיה לפניו.
ועמ"ש בביאור ע"פ: אחרי ה' אלקיכם תלכו - בענין ג' פעמים קדוש. ומשם יובן ענין ביום השלישי. ועיין באדר"ז (דרפ"ח סע"א) תלת רישין אינון. וי"ל שזהו ב' יו"ט של ר"ה, שכל א' נק' ראש והבחינה היותר עליונה - זהו יוהכ"פ שנק' ג"כ: ראש השנה (ביחזקאל רסי' מ"ם) כדפי' בס"ח (סי' רנ"ח) ובתוספת בנדרים (דכ"ג).
ועמ"ש בד"ה: מה טובו, בענין ג' בחי' שיש בתשובה. הא' - להיות סור מרע. הב' - בבחי' ועשה טוב. הג' - בענין עסק התורה. והוא נגד ג' בחי' נר"נ. ועיין בע"ח שער א"א פ"ד: הם בחינות נר"נ כו'.
והנה במתן תורה כתיב ג"כ: ביום השלישי, וכן יוהכ"פ שהוא בחינת ביום השלישי ניתנו בו לוחות אחרונות. ועיין ברבות וירא ר"פ נ"ו ע"פ: ביום השלישי וישא אברהם את עיניו כו', ובאסתר ס"פ: ויאמר לה המלך מה לך אסתר.
והנה בפי': ונחיה לפניו - יובן עוד ע"ד מ"ש בביאור ע"פ: כי כאשר השמים החדשים כו' בענין עומדים לפני תמיד ע"ש. וזהו ע"ד מ"ש הרמ"ז בפ' תשא (בדף קפ"ח ע"ב): והנה אין ספק כו' להאיר בו הפנימית כו' ע"ש. וע"ש בפי': קום בתולת ישראל. ועד"ז יובן ג"כ ענין: יקימנו.
ועמ"ש בביאור ע"פ: יונתי בענין קומי לך, ובענין: הראיני את מראיך כו'. וע' בזח"א ויחי (דרל"ז ב') ע"פ: מי יקמנו כד"א: מי ירפא לך. והוא איהו עלמא עילאה. ועמ"ש ע"פ: אד' מי יעמוד בביאור ע"פ: ועתה יגדל נא. וזהו ביום השלישי יקימנו וכנ"ל)
והיינו ע"י כי: ונדעה נרדפה לדעת את ה' כשחר נכון מוצאו ויבא כגשם לנו כו'[14]
(בגמרא נזכר פסוק זה: פ"ק דברכות (ד"ו ע"ב), פ"ק דתענית (ד"ד א'), וברבות פ' תבא, ובשה"ש בפסוק: שימני כחותם, ובזח"ג בפ' ויקרא (דכ"א ע"ב), ובפ' נשא (דקמ"ח א'). וע"ש ר"פ שלח דקנ"ו ב', ע"פ: ידעת השחר מקומו, ע"ש. וע"ש ר"פ תרומה דף קכ"ז ע"ב ע"פ: הנשקפה כמו שחר. ובפי' הרמ"ז שם, ובפ' אמור (דק"ד ע"א): יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך כו'. ועמ"ש ע"ז בד"ה: להבין ענין משמח חתן)
ופי', שיתבונן כמו למשל עמוד השחר שמאיר ממזרח שמש, שהשמש היא תחת הארץ ובוקע ומאיר עליו בשחר, שהנה חומר הארץ מפסיק בין השמש ובינינו. כך חומריות הגוף מפסיק בין הארת פנים הנמשכת מאור א"ס ב"ה עלינו. ועי"ז מעורר רחמים רבים. דהיינו ע"י שישים אל לבו רחוקו מאור פני ה', שהוא כמו הענן המחשיך כו', מסך מבדיל כו'. ואזי מרחוק ה' נראה.
ויבא כגשם לנו - בחי' מים טהורים כו'. וכמ"ש מזה בד"ה: האזינו השמים גבי יערוף כמטר לקחי. ע"ש.
אך הנה ארז"ל: שכנ"י שאלה שלא כהוגן: ויבא כגשם לנו והשיבה הקב"ה כהוגן: אהיה כטל לישראל.
והענין, כי הנה באמת יש מקום לעורר רחמים רבים אף גם אין אין מסך מבדיל בינינו למקום, והוא בחי' טל שגם הוא בחי' רחמים. וכמ"ש בפ' עקב בד'"ה: ויאכילך את המן. והוא יורד בלתי עננים, רק שהוא בלילה בהסתלקות אור השמש.
כך כביכול הנה כתיב: כי שמש ומגן הוי' אלקים - ששם אלקים הוא מגן לשם הוי'. כמ"ש במ"א
(בד"ה ואתה תצוה כו' בפי': מחוץ לפרוכת. ולכן שייך רחמנות אפילו על עולמות עליונים, שגם הם רחוקים מאור פני הוי', מחמת ששם אלקים הוא מגן ונרתק המסתיר כו'. וזהו ענין מדת לילה הסתלקות אור השמש כו'. ועמ"ש בד"ה: כי ההרים ימושו בפי': מרחם על הבריות. ועמ"ש בפ' במדבר סד"ה: וידבר כו' שאו כו' - בענין למשפחותם לבית אבותם כו'. ועמ"ש בד"ה: אני ישנה בפי': שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה).
וזהו: ומל ה' אלקיך את לבבך - כי שני שמות אלו הם המולים בחי' הלבב להיות בחי' לב אחד וכו':