ביאור על הדרוש וספרתם לכם דחג השבועות ביאור ענין שעורה שעור ה'.
הנה כתיב: אחרי ה' ילכו כאריה כו' שור גועה כו'[1]
[דהיינו כמו בחי': פני אריה שבמרכבה ששואג ואומר קדוש. ושור גועה[2] - היינו בחי' פני שור שבמרכבה[3], שעבודתו ביראה - בחי' מחנה גבריאל, ופני ארי' - הוא בחי' אהבה].
והענין כי הנה המלאכים הם שלוחים [כי מלאך נק' שליח כנודע] כמ"ש: ותקרא שם ה' הדובר אליה[4] וכן שוב אשוב אליך[5]. כי הוא אור א"ס בעצמו המשתלשל ויורד לכל א' לפי מדרגתו מיכאל בחסד כו' ויש מיכאל דעשיה כו'.
[דהיינו כי המלאך הוא כלי אל האור המתפשט בו מאלקות, וכיון שהוא עצמו רק כלי ובטל לגבי האור והאור הוא העיקר לכך יוכל לומר על עצמו לשון אלהות, כי הן אומרים כן ע"י האור המתלבש בהם שהוא אלהות (כמ"ש בפרדס שכ"ד פי"א). והאור היינו מבחי' צירופי אותיות דמדת מל' דאצילות. כמו מיכאל נתהוה מצירופי אותיות דמדת החסד שבמל' דאצי' וגבריאל מצירופי אותיות דבחי' גבורה שבמל'].
ופרטי פרטיות בע"ס: חסד שבחסד חסד שבגבורה כו'. וכל יו"ד כלול מיו"ד חסד שבחסד דחסד, חסד שבחסד דת"ת כו', [וכערך שינוי מזיגת הספי' כן ערך שינוי המלאכים המתהוים מהם] וכמ"ש: היש מספר לגדודיו[6] ורבוא רבבות מלאכים מחנה מיכאל כלולים מחסד בכמה מיני בחי' ומדרגות שונות [ר"ל: חסד שבחסד שבחסד, או חסד שבגבורה שבחסד. וכפי הספי' שמקבל ממנה כך בחי' המלאך - לכן יש כמה רבוא מלאכים במחנה מיכאל לבד אף שכולם מבחי' א' הוא חסד, רק שיש כמה מיני בחי' בחסד כנ"ל. ועיין מ"ש ר"פ שלח בד"ה ענין המרגלים]
והגם שכלולים מכל הע"ס - מ"מ נק' בכלל מחנה מיכאל בחי' חסד, כי התגברות החסד הוא מאד בהם והחסד מתפשט בהם. וכן מחנה גבריאל בכלל מדת היראה, ומזיעתן של חיות יוצא נהר דינור על ראש רשעים יחול[7]. פי': זיעתן - הוא בחי' פסולת היוצא מהאש שהוא ממדת הגבורה שבמלאכים אלו. וכמו הזיעה היא יוצאת מכח החמימות שדוחה את הזיעה לחוץ, כך החמימות של המלאכים למעלה, שעומדים ביראה ורתת כו', ולמטה נעשה זיעה שהוא ענין ארס החום והכעס על ההיפך: ועל ראש רשעים - כי מאחר שמשיגים בגדולת א"ס ב"ה נעשה הרוגז על עוברי רצונו איך מלאו לבם כו'.
וזהו ענין שעורה שעור ה' [שהוא מזון המלאכים הנק' בהמה, אריה ושור כו'] ששיעור ומדה נקצב להם מבחי' ה', היינו ה' מוצאות הפה ונתחלק לד' מחנות: מחנה מיכאל - פני אריה, ומחנה גבריאל - פני שור, ובחי' פני נשר - הוא רחמנות כו'.
והנה למטה באדם הרחמנות הוא, שמעורר רחמים רבים על ריחוקו מה' ונופל במ"ש[8] על ריחוקו. וכמ"ש: בכל עצב יהיה מותר[9]. אך למעלה לא שייך לומר כן, רק מ"מ הרחמנות ג"כ מגדולת א"ס ב"ה ואין ערוך נברא לגבי הבורא ית', לכן גדלה הרחמנות על כל העולמות.
(ועמ"ש בפ' במדבר סד"ה וידבר כו' למשפחותם לבית אבותם, ובפ' ויצא בד"ה וישכם לבן בבקר).
וזהו: ואשא אתכם על כנפי נשרים[10] - שלהיות ישראל היו באותו זמן במצרים בחומר ובלבנים, וכדי לזכות למ"ת: פב"פ דבר ה'[11] - הוא ע"י כנפי נשרים שמגביה למעלה. לכן כל הד' מחנות הם מד' מוצאות הפה אך מוצא הה' הוא בחי' גיכ"ק בחיך, וכולם בחכמה אתברירו הוא העושה שלום כו'.
וזהו חכו ממתקים[12] ששם גילוי המתיקות, כמו בגשמי: חיך אוכל יטעם[13] - וטעמים הם בחכמה כו' ואותיות גיכ"ק הם ממתיקים את הגבורות של הד' מוצאות.
[וע' בזהר פ' שמיני דף ל"ט ע"ב, ועמ"ש בפ' ויחי ע"פ חכלילי עינים כו' בפי': כל חיך הטועם כו'. וע' בפע"ח בשער השופר פרק א' בענין גיכ"ק מהחיך שהוא החכמה כו', ע"ש ובהרמ"ז ר"פ אחרי, ובזהר ס"פ משפטים דקכ"ג א', ובאדר"ז דרצ"ה ב']
והנה ביאור ענין ה' מוצאות הפה. הענין שאותיות הם המשכות כו' כמו: ויפח באפיו נשמת חיים[14] שמהבל עליון נעשה ונתהווה למטה שכל, דהיינו נשמת אדה"ר כו'. כי ענין ופי' הבל ר"ל התפשטות חיות הנפש, כמו התפשטות הכח שביד לעשות כל מלאכה, שהרי כשישן אינו יכול לעשות מאומה כו'. ובחי' זו הוא התפשטות חיצוניות הנפש דהיינו בחי' כח העשיה. ועד"ז נאמר למעלה ג"כ: עשה את השמים ואת הארץ[15] שהוא התפשטות חיצוניות בעולם העשיה. (וע' מזה בד"ה בחדש השלישי בפ' יתרו בענין על כל שבח מעשה ידיך)
אבל: וברוח פיו כל צבאם[16] - שהם מבחי' התפשטות חיות ההבל שהוא יותר פנימי כו'. ויש בחי' התפשטות המחשבה, ולמעלה מהם מדות, ולמעלה מהם הרצון. וכעד"ז[17] כל הע"ס רק שאינם מתגלים למטה רק ה' בחי' כמ"ש בע"ח. ואותיות מלשון: אתא בוקר[18] ויאמר אלקים יהי אור[19] המשכת החסד כו'. שהכל המשכת אור א"ס ב"ה בנשמות בבחי' פנימי': ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן[20]. ובמלאכים בבחי' חיצונית שבכל עולם, שומרי הגן כו'.
והנה השפעת המלאכים שעור ה' הוא ע"י ישראל במנחת העומר שמניף הכהן כו' ונק': עומר התנופה[21] ופי' בזהר בלק קפ"ח ב': תנו פה[22], תנו כבוד כו' - עליית הנוק' למקורה ושרשה ומשם יורד ההשפעה כו':
ב אך בשבועות קציר חטים הוא המשכה וגילוי ההעלם שלמעלה מן הדעת. כי עה"ד חטה היתה[23] שאין התינוק יודע כו' - הרי ע"י החטה נמשך גילוי בחי' הדעת, והוא גילוי ההעל' שלמעל' מן הדעת כו'. דהיינו בחי': אנכי ה' אלקיך - אנכי מי שאנכי, דלית מחשבה תפיסא ביה בבחי' דעת נגלה ממש רק ע"ד שהתינוק קורא אבא אע"פ שאינו משיג איך הוא אביו. ובחי' גילוי זו הוא מבחי' אנכי מהו"ע ית' למעלה מעלה מן הגלוי דבחינת שעורה מזון המלאכים, שהוא בחי' דבר ה' בחי' חיצוניות בלבד.
וביאור הדבר, הנה כתיב: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' וגו'[24] - פי' מוצא פי ה' שנשתלשל בלחם, ממנו יחיה האדם. והגם שבאדם ג"כ נשתלשל ונמשך מוצא פי ה' - אלא שהאדם הוא מעולם התיקון מזיווג זו"נ כו' כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם[25] הכל מעולם התיקון. אבל החטה הוא ממה שנפל בשבירת הכלים בנוגה: ונוגה לו סביב[26] ובחי' נוגה הוא מעולם התהו.
וחטה[27] הוא בלע[28] שהוא הראשון לז' מלכין קדמאין דתהו, בחי' הדעת דתהו, אלא שירד למטה מפני שהוא מחיצוניות העולמות דתהו. אבל מ"מ כיון שהוא מעולם העליון נעשה חיות לאדם. וירידתו למטה הוא כמארז"ל: אין לך כל עשב מלמטה כו' [בב"ר פ' יו"ד] - שההשפעה היא מלמעלה, וגבוה מעל גבוה כו'[29].
והנה התינוק שיודע לקרות אבא אין דעתו דעת הגלוי, שהרי אינו יודע למה הוא אביו, אלא נעשה לו התקשרות לאביו בלי טעם ודעת, והתקשרות זו היא חזקה מאד.
אך היינו גילוי ההעלם עצמו [פי' גילוי הדעת הנעלם שלמעלה מן הדעת המושג, והיינו דעת דתהו שהוא למעלה מהדעת דתיקון שהוא דעת המושג, ולפיכך נולד ע"י החטה ששרשה מדעת דתהו. או י"ל דעת הנעלם היינו דעת העליון שהוא למעלה מדעת המושג שהוא דעת תחתון. ועמ"ש מענין דעת עליון בביאור ע"פ: כה תברכו, וע"פ: החלצו מאתכם. ועמ"ש ע"פ: ואלה המשפטים. ועמ"ש ע"פ: ששת ימים תאכל מצות]
וגם בשעורה יש מוצא פי ה' שמחיה את האדם אלא שאינו משפיע בו גילוי ההעלם שהוא הדעת החזק שמעולם ההעלם כו'.
וגילוי ההעלם הוא: אשר הוצאתיך מארץ מצרים למעלה מעלה מגדר ההשגה [כמ"ש בפנים] מצרים נק' בינה ובינה בגרון שהוא מיצר המפסיק בין מוח ללב, והוא הקול שמעורר הכוונה. וכן פרעה במצרים וג' שריו קנה וושט וורידין. ובגשמיות בין הראש ללב גרון המפסיק, כי להיות לב ומדות נמשך מהמוח צריך שיתקצר כו'. [כמש"ל פ' יתרו ובפ' וארא ע"פ לכן אמור]:
ג והנה חמשים שערי בינה ענפין מתפרדין, אבל במקורם הם כלולים כשהם בא"א - ש"ע נהורין ר"ך וק"ן[30] חשבון גדול תיקון אריך כו'.
[וכמ"ש בע"ח שער א"א פי"ד. וע' בפע"ח שער ספירת העומר פ"ז גבי מורי זלה"ה לא היה מסתפר כו'. ועמ"ש מענין פי' חשבון גדול בביאור ע"פ על כן יאמרו המושלים בואו חשבון. ועמ"ש באגה"ק ד"ה וילבש צדקה בענין פי' כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול כו'. וע' בע"ח שער א"א ספ"ה שבהיות למעלה הם חשבון גדול כו']
ומשם למל' דאצי' כו' הארת פנים: יאר ה' פניו[31] המשכות הכתר. והוא ענין תורה, שאומרים כ"ד ספרים בליל שבועות. הגם דאורייתא מחכמה נפקת - מקורה תרי"ג ארחין שהוא הלבנונית מגלגלתא דאריך, כתר שבכתר כו'. והוא ענין שתי הלחם שבשבועות: לכו לחמו בלחמי[32] - המשכת מוחין מנו"ה דאבא, ובפסח מצה - לפי שבאצי' אין לעורר הגבורות אבל בשבועות גילוי הכתר שהוא בחי' שלמעלה מאצילות: חמץ תאפינה[33] דייקא, ששם הגבורות נכללים כו' לית שמאלא בהאי עתיקא, חירות ממ"ה[34] וכמארז"ל:[35] בואו ונחזיק טובה לאבותינו כו'.
אך צ"ל ממטה למעלה מעט מעט: היום יום א' שני ימים - פי' מכיון שממשיכים הרי יש כאן שני ימים שאין המשכה זו של יום זה בחי' אחרת משל יום אחר אלא הכל הוא בחי' אחד מעט מעט. ובליל ע"ש אינן אלא מ"ט ימים אבל מכיון שהגיע יום השבועות ממילא נעשו חמשים יום מכיון שהגיעו למקורן כו' ושער החמשים הוא המחבר כו'.
ועי"ז נמשך אור הכתר, והוא הארת הפנים, גילוי הפנימי' דרך הכלי שלא יהיה הכלי מפסיק, וגם דרך: מוצא פי ה' הוא גילוי פנימי, אך הוא דרך נקב וחלון כו'. ולא ראי זה כראי זה שדרך נקב הוא גילוי יותר אבל הארת פנים אינו אלא הארה בעלמא כו' כמו הארת המצחא.
אך הארת פנים מתחלה כד סליק ברעותא כו' [ע' בע"ח שער מ"ן ומ"ד דרוש ב'] אבל עכשיו באתעדל"ת תליא כמ"ש: יאר פניו אתנו[36] - אתנו דוקא, באתעדל"ת מחמת שמחת העבודה בשמחה וטוב לבב מעוררין שמחה מלמעלה. וגם ענין השמחה הוא התגלות הפנימי' כמו: צהבו פניו של רבי כו'[37]
[ועמ"ש בד"ה צאינה וראינה בפי' ויין ישמח כו' להצהיל פנים משמן]
והנה תחלה אנו ממשיכים לעומר שהיא הנוק' המשכת ש"ע נהורין אר"ך וק"נ[38] ודוקא בזמן שבהמ"ק היה קיים שאז היו מקריבין העומר. משא"כ תפלה ש"י אפי' בח"ל שכמה מיני מדרגות כו'. ע"י הנפת העומר עליות הנוק'.
והנה עכ"ז עליי' זו ע"י המלאכים אריה דאכיל קרבנין כו'. אבל לע"ל ירום ונשא וגבה מאד[39] - אפי' מבחי' משה, ובמשכן של משה לא היה ארי'.
וזהו: כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל כו'[40]. ועתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כו'[41]. אז: ארי' כבקר יאכל תבן[42] תבן הוא השפעת השעורה.
וזהו שעכשיו המלאכים מעטרין לתפלה גפיף ונשיק ומעטר לה, כי להיות התפלה בקול ודבור גשמי א"א לעלות כ"א ע"י המלאכים הממונים, (שהם הממוצעים: גבוה מעל גבוה, וכמו הנפש מתלבשת בדם ע"י ממוצעים הם האדים כו') שנותן פנימי ומקיף שלו. אבל לע"ל שיתקיים: ומלאה הארץ דעה[43] - יהיו כל הבחי' בישראל עצמן: