א וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ׃

(א) והיה כי תבוא וירשתה וישבת בה - מגיד, שלא נתחייבו בבכורים, עד שכבשו את הארץ, וחלקוה:

ב וְלָֽקַחְתָּ֞ מֵֽרֵאשִׁ֣ית ׀ כָּל־פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃

(ב) מראשית - ולא כל ראשית. שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעת המינין בלבד. נאמר כאן: "ארץ", ונאמר להלן:(לעיל דברים ח, ח) "ארץ חיטה ושעורה וגו'". מה להלן משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל, שהן שבעה מינין. "זית שמן" - זית אגורי. ששמנו אגור בתוכו. "ודבש" - הוא דבש תמרים:

מראשית - אדם יורד לתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, כורך עליה גמי לסימן, ואומר: "הרי זו בכורים":

ג וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִֽהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָֽמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַֽיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֨אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַֽאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ׃

(ג) אשר יהיה בימים ההם - אין לך אלא כהן שבימיך, כמו שהוא:

ואמרת אליו - שאינך כפוי טובה:

הגדתי היום - פעם אחת בשנה, ולא שתי פעמים:

ד וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן הַטֶּ֖נֶא מִיָּדֶ֑ךָ וְהִ֨נִּיח֔וֹ לִפְנֵ֕י מִזְבַּ֖ח יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃

(ד) ולקח הכהן הטנא מידך - להניף אותו. כהן מניח ידו תחת יד הבעלים, ומניף:

[רש"י דברים יב, ו]

ה וְעָנִ֨יתָ וְאָֽמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב׃

(ה) וענית - לשון הרמת קול:

ארמי אבד אבי - מזכיר חסדי המקום. "ארמי אובד אבי", לבן בקש לעקור את הכל. כשרדף אחר יעקב. ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום, כאלו עשה. שאומות העולם, חושב להם הקב"ה מחשבה [רעה], כמעשה:

וירד מצרימה - ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו. שאחרי זאת, ירד יעקב למצרים:

במתי מעט - בשבעים נפש:

[רמב"ם ספר המצוות מ"ע קל"ב]

ו וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה׃

ז וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַֽחֲצֵֽנוּ׃

ח וַיּֽוֹצִאֵ֤נוּ יְהוָה֙ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹֽפְתִֽים׃

ט וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֨נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃

(ט) אל המקום הזה - זה בית המקדש:

ויתן לנו את הארץ - כמשמעו:

י וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֨אתִי֙ אֶת־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י יְהוָ֑ה וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃

(י) והנחתו - מגיד, שנוטלו אחר הנחת הכהן, ואוחזו בידו כשהוא קורא, וחוזר ומניף:

יא וְשָֽׂמַחְתָּ֣ בְכָל־הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן־לְךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ׃ {ס}

(יא) ושמחת בכל הטוב - מכאן אמרו, "אין קורין מקרא בכורים, אלא בזמן שמחה. מעצרת ועד החג". שאדם מלקט תבואתו, ופירותיו, ויינו, ושמנו. אבל מהחג ואילך, מביא ואינו קורא:

אתה והלוי - אף הלוי חייב בבכורים, אם נטעו בתוך עריהם: 

והגר אשר בקרבך - (שם מכות יט) מביא ואינו קורא. שאינו יכול לומר "לאבותינו":