שהכל מצויין אצלה בעבירה

• שהכל מצויין אצלה בעבירה - וכשהיא זוללה וסובאה בקטנותה סופה כשלא תמצא למודה עומדת בפרשת דרכים ומרגלת הבריות לעבירה בשביל אתנן:

• אלא גזירת הכתוב היא: "בן" ולא בת:

מתני' מאימתי חייב?

^אמשיאכל תרטימר בשר

מתני' תרטימר - בגמרא מפרש לה:

וישתה חצי לוג יין האיטלקי.

יין האיטלקי - טוב ומעולה הוא וממשיך בתריה אבל בחמרא אחרינא אינו חייב בחצי לוג:

ר' יוסי אומר: מנה בשר ולוג יין. 

^באכל בחבורת מצוה,

בחבורת מצוה - בסעודת מצוה אכל לתרטימר זה אפילו גנבו משל אביו וכן אם אכלו במנין שהיו נקבצין לעבר החדש גם שם היו עושים סעודות:

אכל בעיבור החדש, 

אכל מעשר שני בירושלים,

אכל מעשר שני - וכן כולם אע"פ שגנבו משל אביו פטור וטעמא מפרש בגמרא:

אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים.

(אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו)

אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה. 

^גאכל כל מאכל ולא אכל בשר.

שתה כל משקה ולא שתה יין.

אינו נעשה בן סורר ומורה.

עד שיאכל בשר וישתה יין.

שנאמר: (דברים כא, כ) "זולל וסובא".

ואע"פ שאין ראיה לדבר - זכר לדבר.

ואע"פ שאין ראיה לדבר - דדילמא מאכל אחרינא נמי קרא ליה זולל ומיהו שלמה אהא אזהרי' דממשיך טפי:

זכר לדבר - דבבשר מקרי זולל וביין מקרי סובא:

שנאמר: (משלי כג, כ) "אל תהי בסובאי  יין בזוללי בשר למו":

גמ' אמר רבי זירא: תרטימר זה איני יודע מהו, אלא מתוך שכפל ר' יוסי ביין נמצא כופל אף בבשר, ונמצא תרטימר ^דחצי מנה.

גמ' מתוך שכפל רבי יוסי ביין - דקאמר תנא קמא חצי לוג והוא אמר לוג:

כפל נמי בבשר - והוי מנא דקאמר שני תרטימ':

אמר רב חנן בר מולדה אמר רב הונא: ^האינו חייב עד שיקח בשר בזול ויאכל יין בזול וישתה. דכתיב: "זולל וסובא".

יין בזול - אבל ביוקר לא שכיחי ליה מעות לגנוב כולי האי ולא ממשיך:

זולל - לשון זול ואסמכתא למילתיה הוא:

ואמר רב חנן בר מולדה אמר רב הונא: אינו חייב עד שיאכל בשר חי, וישתה יין חי.

מולדה - שם אביו:

יין חי - ממשיך מפני שמשובח הוא ולקמיה מוקי לה במזיג ולא מזיג אבל בתר יין מזיג לא ממשיך:

איני. והא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו: ^ואכל בשר חי ושתה יין חי - אינו נעשה בן סורר ומורה?

בשר חי - כדמפרש לקמן בשיל ולא בשיל דזו היא מדת גנב למהר אבל בשיל שפיר לא ממשיך למעבד כי האי גוונא לפי שמתוך שהוא גנב ועושה בסתר אין לו שהות:

אמר רבינא: ^זיין חי: מזיג ולא מזיג.

אמר רבינא יין חי - דקאמר רב הונא מזיג ולא מזיג לאפוקי היכא דנתן בו מים הרבה ואע"פ שרוב בני אדם שותין כן:

בשר חי: בשיל ולא בשיל. כבשר כיבא דאכלי גנבי.

בשר כיבא דאכלי גנבי - כוויה בגחלים ודכותה בעירובין (דף כט:) וניכביה וניכול בזבחים (דף מו:) לאפוקי כבבא דלא:

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו: ^חאכל בשר מליח ושתה יין מגיתו - אין נעשה בן סורר ומורה.

בשר מליח ויין מגתו - לא חשיבי ולא ממשיך:

תנן התם: ערב תשעה באב - ^טלא יאכל אדם שני תבשילין. ולא יאכל בשר. ולא ישתה יין.

ותנא: ^יאבל אוכל הוא בשר מליח. ושותה יין מגתו.

בשר מליח עד כמה?

אמר רבי חנינא בר כהנא: ^ככל זמן שהוא כשלמים.

כל זמן שהוא כשלמים - שלא עבר עליו זמן אכילת שלמים שני ימים ולילה אחד עדיין בלחלחותו הוא ולא אקרי מליח ומשמח את הלב דכתיב (דברים כז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת אלמא בר שמחה הוא אבל בתר הכי הוי מליח ונחלף טעמו במלחו:

ויין מגיתו עד כמה? 

^לכל זמן שהוא תוסס.

כל זמן שהוא תוסס - שהוא נושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ:

והתניא: ^מיין תוסס אין בו משום גילוי. וכמה תסיסתו? ^נשלשה ימים?

הכא מאי?

הכא - בבן סורר ומורה:

מאי - עד כמה לא קרינן מליח למיפטר בן סורר ומורה:

התם משום שמחה הוא, כל זמן שהוא כשלמים נמי אית ביה שמחה.

הכא משום אימשוכי הוא, ובכל שהוא לא מימשיך.

ובכל שהוא לא ממשיך - משעבר לילה אחת מפיג טעמו ולא חשוב:

ויין עד מ' יום.

א"ר חנן: לא נברא יין בעולם אלא לנחם אבלים. ולשלם שכר לרשעים.

לשלם שכר לרשעים - שמתעדנין בו בעולם הזה ומקבלין בו שכר מצוה שעושין בעולם הזה:

שנא': (משלי לא, ו) "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש".

לאובד - היינו רשע שנטרד והולך לו:

למרי נפש - לאבלים לפכוחי צערייהו:

א"ר יצחק מאי דכתיב: (משלי כג, לא) "אל תרא יין כי יתאדם"?

אל תרא יין - כלומר אל תתן עיניך לימשך אחריו:

אל תרא יין - שמאדים פניהם של רשעים בעוה"ז, ומלבין פניהם לעוה"ב.

רבא אמר: "אל תרא יין כי יתאדם" - אל תרא יין שאחריתו דם.

שאחריתו דם - סופו יהרג עליו:

רב כהנא רמי, כתיב: "תירש", וקרינן: "תירוש".

זכה - נעשה ראש. לא זכה - נעשה רש.

רבא רמי, כתיב: (תהלים קד, לא) "ישמח", וקרינן: "ישמח".

כתיב יין ישמח לבב אנוש - בשי"ן דמשמע לשון שומם שמשממהו ונוטל חכמת לבו:

וקרינן ישמח - לשון שמחה:

זכה - משמחו. לא זכה - משממהו.

זכה - כלומר אם זכה וידע להזהר בעצמו מלשתות יותר מדאי משמחו שמפקח את הלב:

והיינו דאמר רבא: חמרא וריחני - פקחין.

פקחין - עשאוני פקח:

אמר רב עמרם בריה דר"ש בר אבא אמר ר' חנינא: מאי דכתיב: (משלי כג, כט) "למי אוי, למי אבוי, למי מדנים, למי שיח, למי פצעים חנם, למי חכלילות עינים (וגו') - למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך".

אבוי - לשון צעקה בלשון ארמי כמו בייא בייא (עיל דף סד.):

שיחי - צערי כמו אריד בשיחי (חהלים נה):

למי כל אלה - למאחרים על היין:

כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא: האי קרא - מאן דדריש ליה מרישיה לסיפיה - מדריש.

מרישיה לסיפיה: מאן דדריש ליה מרישיה לסיפיה:

מדריש - נדרש משמעותיה יפה והכי קאמר למי כל אלה למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך שחוקרין להיכן היין הטוב הממוסך בבשמים כמו מסכה יינה (משלי ט):

ומסיפיה לרישיה - מדריש.

ומאן דדריש ליה מסיפיה לרישיה מדריש - נדרש משמעותו יפה והכי קאמר למי שיש לו אוי ואבוי ושיח דהיינו אבלים ולמי שיש לו מדנים ופצעים חנם דהיינו רשע הנלחם עם  הבריות ולמי שיש לו חכלילות עינים מרוב שומנו ושקיטתו להם ראוי להיות מאחרים על היין:

דריש עובר גלילאה: י"ג ווי"ן נאמרו ביין.

י"ג ווי"ן - לשון וי וי ויאמר ארור כנען לא חשיב אלא עד דידע דנגמר לו עונשו של יין:

(בראשית ט, כ) "ויחל נח איש האדמה, ויטע כרם, וישת מן היין, וישכר, ויתגל בתוך אהלו, וירא חם אבי כנען את ערות אביו, ויגד לשני אחיו בחוץ, ויקח שם ויפת את השמלה, וישימו על שכם שניהם, וילכו אחורנית, ויכסו את ערות אביהם ופניהם וגו', וייקץ נח מיינו, וידע את אשר עשה לו בנו הקטן".

רב ושמואל: חד אמר: סרסו. וח"א: רבעו.

מאן דאמר סרסו, מתוך שקלקלו ברביעי קללו ברביעי.

מתוך שקלקלו ברביעי - שמנעו מלהוליד בן רביעי קלל בן רביעי שלו כוש ומצרים ופוט וכנען:

ומאן דאמר רבעו, גמר: "וירא", "וירא".

כתיב הכא: "וירא חם אבי כנען את ערות אביו".

וכתיב התם: (בראשית לד, ב) "וירא אותה שכם בן חמור וגו'".

בשלמא למ"ד סרסו, משום הכי קללו ברביעי.

אלא למ"ד רבעו, מאי שנא רביעי, נלטייה בהדיא?

הא והא הואי.

"ויחל נח איש האדמה ויטע כרם".

איש האדמה - אמאי קרי ליה איש האדמה על ידי שהוכיחו הקב"ה היה לו ללמוד מאיש האדמה דהיינו אדם הראשון שהיין קנס עליו מיתה:

אמר רב חסדא אמר רב עוקבא, ואמרי לה מר עוקבא א"ר זכאי: א"ל הקב"ה לנח: "נח לא היה לך ללמד מאדם הראשון, שלא גרם לו אלא יין".

כמאן דאמר: אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון, גפן היה.

דתניא: ר"מ אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו - גפן היה.