על הייחוד ועל הפנויה.
על הייחוד - דאשת איש ועל הפנויה:
יחוד דאורייתא הוא?
דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: רמז לייחוד מן התורה מניין?
שנאמר: (דברים יג, ז) "כי יסיתך אחיך בן אמך".
וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית?!
אלא לומר לך: בן מתייחד עם אמו, אואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה.
אלא אימא: בגזרו על ייחוד דפנויה.
(מלכים א א, ה) "ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך".
אמר רב יהודה אמר רב: מלמד שביקש להולמו, ולא הולמתו.
שבקש להולמו ולא הולמתו - שתשב בראשו כתר מלכות ולא הולמתו לפי שהיה שרביט של זהב בתוך חללה מדופן לדופן ואינה מתיישבת בראשו אלא למי שיש לו חריץ בראשו והיא עדות לבית דוד שכל הראוי למלכות הולמתו ומי שאינו ראוי למלכות אינו הולמתו:
(מלכים א א, ה) "ויעש לו רכב ופרשים וחמשים איש רצים לפניו".
מאי רבותא?
מאי רבותיה - דחמשים איש לבן מלך:
אמר רב יהודה אמר רב: כולן נטולי טחול, וחקוקי כפות רגלים היו:
נטולי טחול וחקוקי כפות הרגלים - נטולי טחול על ידי סם שהטחול מכבידו לאדם וחקוקי כפות הרגלים אין בשר בפרסותיהם ורצים על הקוצים ועל הברקנין ואינן ניזוקין:
מתני'
ג"לא ירבה לו סוסים" - אלא כדי מרכבתו
ד"וכסף וזהב לא ירבה לו מאד" - אלא כדי ליתן אספניא.
אספניא - שכר חיילות מדי שנה בשנה הנכנסין והיוצאין עמו כל השנה:
הוכותב לו ס"ת לשמו.
יוצא למלחמה - מוציאה עמה.
נכנס הוא - מכניסה עמו.
יושב בדין - היא עמו.
מיסב - היא כנגדו.
שנאמר: (דברים יז, יט) "והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו":
גמ'
תנו רבנן: (דברים יז, טז) "לא ירבה לו סוסים" - יכול אפילו כדי מרכבתו ופרשיו?
תלמוד לומר: "לו", לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו.
לו - משמע להרחיב דעתו ולהגדיל ברבוי סוסים: הסוסים באים ממצרים לארץ ישראל וצריך לשלוח שלוחים לקנות לו סוסים ועוברים בלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד):
בעשה ולא תעשה - לא גרסינן:
הא מה אני מקיים "סוסים"? סוסים הבטלנין.
מניין ושאפילו סוס א' והוא בטל, שהוא ב"לא ירבה"?
ת"ל: (דברים יז, טז) "למען הרבות סוס".
וכי מאחר דאפילו סוס אחד והוא בטל קאי ב"לא ירבה", "סוסים" למה לי?
לעבור בל"ת על כל סוס וסוס.
טעמא דכתב רחמנא: "לו", הא לאו הכי, ה"א, אפילו כדי רכבו ופרשיו נמי לא?
הוה אמינא אפילו כדי רכבו לא - בתמיה מלכות בלא רכב ופרשים מי חשיבא:
לא צריכא, לאפושי:
לאפושי - רכב ופרשים וסוסים לרכוב בהרווחה ולא בצמצום. ל"א לאפוחי גרסינן כשרוכב סוס אחד ומושך סוס אחד אצלו ביד ורוכב פעם על זה ופעם על זה להרגיע את חבירו:
וכסף וזהב לא ירבה לו אלא כדי ליתן אספניא:
ת"ר: (דברים יז, יז) "וכסף וזהב לא ירבה לו".
יכול אפילו כדי ליתן אספניא?
ת"ל: "לו", לו אינו מרבה, אבל מרבה הוא כדי ליתן אספניא.
טעמא דכתב רחמנא: "לו", הא לאו הכי הוה אמינא אפילו כדי ליתן אספניא נמי לא?
לא צריכא, להרווחה.
להרווחה - שלא לצמצם ואם יצטרך לשכור עוד חיילות שיהיה מצוי בידו:
השתא דאמרת: "לו" לדרשה, (דברים יז, יז) "לא ירבה לו נשים", מאי דרשת ביה?
למעוטי הדיוטות.
למעוטי הדיוטות - דמותרין להרבות נשים:
רב יהודה רמי: כתיב: (מלכים א ה, ו) "ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים למרכבתו".
וכתיב: (דברי הימים ב ט, כה) "ויהי לשלמה ארבעת אלפים (ארוות) סוסים".
הא כיצד?
אם ארבעים אלף איצטבלאות היו - כל אחד ואחד היו בו ד' אלפים ארוות סוסים.
אצטבלאות - בית גדול למדור הסוסים:
ארוות - הבדלה בין שורה לשורה על פני הבית:
ואם ד' אלפים איצטבלאות היו - כל אחד ואחד היו בו ארבעים אלף ארוות סוסים.
(רבי) יצחק רמי: כתיב: (דברי הימים ב ט, כ) "אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה".
וכתיב: (מלכים א י, כז) "ויתן שלמה את הכסף בירושלים כאבנים"?
כאבנים - חשיב מיהא פורתא:
לא קשיא. כאן קודם שנשא שלמה את בת פרעה, כאן לאחר שנשא שלמה את בת פרעה.
אמר רבי יצחק: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, ירד גבריאל ונעץ קנה בים, והעלה שירטון, ועליו נבנה כרך גדול שברומי.
ואמר ר' יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה?
לא נתגלו טעמי תורה - כגון למה נאסרה לבישת שעטנז ואכילת חזיר וכיוצא בהן:
שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן, נכשל בהן גדול העולם.
כתיב: (דברים יז, יז) "לא ירבה לו נשים".
אמר שלמה: "אני ארבה, ולא אסור".
וכתיב: (מלכים א יא, ד) "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו".
וכתיב: (דברים יז, טז) "לא ירבה לו סוסים".
ואמר שלמה: "אני ארבה ולא אשיב".
וכתיב (מלכים א י, כט) "ותצא מרכבה ממצרים בשש וגו'":
וכותב ספר תורה לשמו:
תנא: זובלבד שלא יתנאה בשל אבותיו.
אמר (רבא): חאף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה - מצוה לכתוב משלו.
שנאמר: (דברים לא, יט) "ועתה כתבו לכם את השירה".
איתיביה אביי: "וכותב לו ספר תורה לשמו שלא יתנאה בשל אחרים". מלך אין, הדיוט לא?
לא צריכא, לשתי תורות.
לשתי תורות - הא דשאני מלך מהדיוטות דאילו היה הדיוט סגי ליה בחדא ומלך בעי תרתי:
וכדתניא: (דברים יז, יח) "וכתב לו את משנה וגו'".
משנה - שתים במשמע:
טכותב לשמו שתי תורות. אחת, שהיא יוצאה ונכנסת עמו. ואחת, שמונחת לו בבית גנזיו.
אותה שיוצאה ונכנסת עמו - (עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו.
שנאמר: (תהלים טז, ח) "שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט).
אינו נכנס בה - לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא.
שנאמר: (דברים יז, יט) "והיתה עמו וקרא בו", מקום הראוי לקראות בו.
אמר מר זוטרא, ואיתימא מר עוקבא: בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי, ולשון הקודש.
כתב עברי - של בני עבר הנהר:
חזרה וניתנה להם בימי עזרא: בכתב אשורית, ולשון ארמי.
ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי.
מאן הדיוטות?
אמר רב חסדא: כותאי.
מאי כתב עברית?
אמר רב חסדא: כתב ליבונאה
ליבונאה - אותיות גדולות כעין אותן שכותבין בקמיעות ומזוזות:
תניא רבי יוסי אומר: ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא (לא) קדמו משה.
במשה הוא אומר: (שמות יט, ג) "ומשה עלה אל האלהים".
בעזרא הוא אומר: (עזרא ז, ו) "הוא עזרא עלה מבבל".
מה עלייה האמור כאן תורה, אף עלייה האמור להלן, תורה.
במשה הוא אומר: (דברים ד, יד) "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים".
בעזרא הוא אומר: (עזרא ז, י) "כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' (אלהיו) ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט".
ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו, נשתנה על ידו הכתב.
שנאמר: