ודרך הרבים.
ודרך היחיד.
דרך הרבים - ט"ז אמה רוחב דרך היחיד ד' אמות ולא זו אף זו קתני:
ושביל הרבים.
שביל הרבים - שהולכין שם רבים ברגליהן אבל דרך הרבים מקום הילוך העגלות והסוסים וכולה לא זו אף זו קתני:
ושביל היחיד הקבוע.
בין בימות החמה ובין בימות הגשמים.
הקבוע בין בימות החמה - ואפילו בימות הגשמים שאין רגילים להלך בבקעה מהלכין שם שאין חרישה וזריעה לשם:
טומאה מאי היא?
טומאה מאי היא - מאי הפסק שייך בשדה לענין טומאה:
דתנן:
דתנן כו' - ואליבא דר"א הוא דשייך הפסק כדמפרש ואזיל:
הנכנס לבקעה בימות הגשמים, וטומאה בשדה פלונית.
בימות הגשמים - הויא רה"י לטומאה וספיקה טמא שהרי אין מהלכין בה בני אדם שלא לקלקל הזריעה:
ואמר: "הלכתי למקום הלז, ואיני יודע אם נכנסתי לאותו מקום ואם לאו?"
הלכתי למקום הלז - נכנסתי בבקעה זו:
ר"א: מטהר.
וחכמים: מטמאין.
וחכמים מטמאים - דסוף סוף מה לי שדה אחת מה לי ב' שדות חדא ספיקא היא שמא הלך עד הקבר והאהיל שמא לא הלך וספיקו טמא:
שהיה ר"א אומר: ספק ביאה – טהור. ספק מגע טומאה – טמא.
ספק ביאה טהור - היכא דמספקא ליה אם נכנס באותה שדה ואם תמצא לומר נכנס ספק אם בא עד מקום טומאה אם לאו וספק ספיקא הוא וטהור אבל היכא דליכא אלא ספק מגע דפשיטא ליה דנכנס באותה שדה אלא שספק לו אם נגע בקבר אם לאו חדא ספיקא הוא וטמא והלכך לרבי אליעזר אי מפסיק מצר וחצב בינתים וטומאה באחת מהן ואין יודע באיזה מהן נכנס ספק ביאה הוא וטהור ואי ליכא מצר בינתים ספק מגע איכא ולא ספק ביאה דכולהו שדה אחת הן וטמא:
אבל לשבת – לא.
וקדייק גמרא דלרבין אמר רבי יוחנן דוקא פאה וטומאה אבל לשבת לא הוי הפסק אי מפסיק מצר וחצב בין שני רה"ר והוציא חצי גרוגרת בזה ואחר כך הוציא חצי גרוגרת בשני חייב דאפילו לרבי יוסי דפטר בשני רשויות דאין המצר מפסיקן לשני רשויות:
במסכת שבת תנן המוציא אוכלין חייב בגרוגרת דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא חשיבא הוצאת דבר חשוב בפחות מכגרוגרת:
רבא אמר אפילו לענין שבת.
דתניא: הוציא חצי גרוגרת לרשות הרבים והניחה, וחזר והוציא חצי גרוגרת אחרת.
בהעלם אחד – חייב.
בהעלם אחד חייב - שלא נודע לו בינתים שהוא שבת דידיעה מחלקת:
בשני העלמות – פטור.
רבי יוסי אומר: בהעלם אחד