דאי לא תימא הכי.
(ירמיהו כט, ה) "בנו בתים ושבו, ונטעו גנות ואכלו את פרין" מאי קאמר?
אלא עצה טובה קמ"ל.
הכא נמי, עצה טובה קמ"ל.
דאי לא תימא הכי - הרי שלח ירמיה לאותן שהיו בבבל. שגלו עם יכניה י"א שנה קודם גלות צדקיהו. בנו בתים ושבו כי לא תצאו משם עד מלאת לבבל שבעים שנה. למה ליה להזהירם על זאת? אלא עצה טובה קמ"ל דהוא משיא אותם. הכא נמי עצה טובה בעלמא היא:
תדע. דכתיב: (ירמיהו לב, יד) "ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים".
תדע - דכל עצמו היה יגע ליעצם עצה טובה. דקאמר להו נמי מקום גניזת שטרותיהם היכן הם מתקיימים יותר:
אלא אמר רבא: שתא קמייתא מחיל איניש, תרתי מחיל, תלת לא מחיל.
מחיל איניש - על פירות קרקעו לאדם האוכלן:
אמר ליה אביי: אלא מעתה, כי הדרא ארעא תיהדר לבר מפירי?
אלא מעתה - כיון דאתרי שנין מחיל, תיהדר ארעא ממי שיצא עליו ערעור לסוף שנתים, תיהדר ארעא לבעלים לבר מפירי, דהא מחיל ליה עלייהו:
אלמה אמר רב נחמן: "הדרא ארעא והדרי פירי"?
אלמה אמר רב נחמן - לקמן בשמעתין:
רשב"ם
אלמה אמר רב נחמן - לקמן בשמעתין. גבי מחזיק בקרקע חבירו. ואזיל אידך ואייתי סהדי דאכלן תרתין שנין ולא יותר. ואמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי של שתי שנים:
אלא אמר רבא: שתא קמייתא לא קפיד איניש, תרתי לא קפיד, תלת קפיד.
תרתי לא קפדי - על מה שזה יורד לתוך שדהו של חבירו בלא רשותו. ומיהו פירי לא מחיל:
תלת קפיד - הואיל ושילש באוולתו ליכנס בלא רשות הבעלים. וזה ששתק ולא מיחה, ודאי מכרו לו:
א"ל אביי: אלא מעתה, כגון הני דבי בר אלישיב דקפדי אפילו אמאן דחליף אמיצרא דידהו, הכי נמי דלאלתר הוי חזקה?
ה"נ דלאלתר תיהוי חזקה - למי שירד לנכסי דבי בר אלישיב, הואיל ולא מיחו:
וכי תימא הכי נמי?
אם כן נתת דבריך לשיעורין?
אלא אמר רבא: שתא קמייתא - מיזדהר איניש בשטריה, תרתי ותלת מיזדהר - טפי - לא מיזדהר.
אמר ליה אביי: אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה?
דאמר ליה "אי מחית באפאי הוה מיזדהרנא בשטראי"?
דאמר ליה: חברך, חברא אית ליה. וחברא דחברך, חברא אית ליה.
אי מחית באפאי הוה מיזדהרנא בשטראי - יותר מג' שנים. ומשני חברך חברא אית ליה, ונודע לך שמחיתי. ואם היתה לקוחה בידך כדבריך היה לך להזהר בשטרך יותר מג' שנים:
אמר רב הונא: שלש שנים שאמרו, הוא שאכלן רצופות.
שאכלן רצופות - אבל אם הניחה שנה שניה, ואחר כך אכלה שתי שנים שלישית ורביעית, מצי אמר בעל השדה האי דלא מחאי לך היינו משום דאוברת לה שנה שניה, דגלית אדעתך דלאו דידך הואי, והלכך לא זרעת אותה:
מאי קמ"ל, תנינא?
"חזקתן שלש שנים מיום ליום"?
חזקתן שלש שנים מיום ליום - שלא יהיה הפסק בינתים:
מהו דתימא, מיום ליום לאפוקי מקוטעות, ולעולם אפילו מפוזרות.
מהו דתימא מיום ליום - דקתני מתניתין למעוטי מקוטעות, דלא תימא שלש שנים מקוטעות קאמר. כי היכי דקתני סיפא שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום אלא ג' חדשים בראשונה וג' חדשים באחרונה וי"ב באמצע:
קמ"ל.
קמ"ל - רב הונא דדוקא קתני למעוטי מפוזרות:
אמר רב חמא: ומודי רב הונא באתרי דמוברי באגי.
ומודה רב הונא - דדי לו בחזקת אכילת שנים מפוזרות:
באתרא דמוברי באגי - במקום שנוהגין לזרוע שנה ולהוביר שנה שלא להכחיש את הקרקע. דהא אחזיק בה כדמחזקי אינשי. ומיהו שנה שהובירה אינה עולה לחשבון שלש שני חזקה. וצריך לשמור שטרו יותר משלש שנים עד שילקוט שלש שנים. ואי טעין אידך אני באתי בתוך שלש ומצאתי שדה ריקם ולכך לא מחיתי. מצי א"ל מ"מ היה לך למחות שאע"פ שלא זרעתיה הייתי עושה בה ניר שאחר הקציר. והיה לך להבין שבשביל שלא להכחיש כחה לא חפצתי לזרעה כמנהג שדות העיר:
פשיטא?
לא צריכא. דאיכא דמובר ואיכא דלא מובר, והאי גברא מוברה.
והאי גברא מוברה - ועומדת בין שדות בורות כמותה:
מהו דתימא, א"ל: "אם איתא דדידך הואי, איבעי לך למיזרעה".
קמ"ל, דאמר ליה: "חדא ארעא בכוליה באגא, לא מצינא לינטר".
חדא ארעא בכולה באגא - שדה אחת זרועה בתוך בקעה גדולה איני יכול להושיב שם שומר לבדו בשבילה. אבל כשכולן זרועות שוכרין שומר בין כולם. וגם כן אין מכניסין שם בהמות:
ואי נמי. בהכי ניחא לי, דעבדא טפי.
דעבדה טפי - בשנה הבאה:
תנן: "חזקת הבתים".
והא בתים דביממא ידעי בליליא לא ידעי?
בליליא לא ידעי - ואפילו הכי הויא חזקה. דבשלמא גבי שדה וכל הנך אין דרכן לעשות מלאכה בלילה, וכשמעמידין עדים על מלאכת ימי שלש שנים, הרי זו חזקה. אבל בתים שדרך לדור בהן בלילה והוא אין יכול להביא עדים שראוהו דר אף בלילות. וכיון דלית ליה סהדי על הלילות הוו להו מפוזרות. ואם איתא לדרב הונא הא מצי אידך למיטען אני ראיתי שלא היית דר בלילות ולכך לא חשתי למחות, דגלית אדעתך דלאו דידך הואי. ואמאי הויא חזקה:
אמר אביי: מאן מסהיד אבתים?
שיבבי.
שיבבי - השכנים שלו, שראוהו דר בו יום ולילה היו רגילין להעיד:
שיבבי מידע ידעי, ביממא ובליליא.
שיבבי מידע ידעי - ואם יטעון ויאמר אייתי לי סהדי דדיירת ביה ביממא ובליליא, יוכלו להעיד לו. ומיהו אנן לא טענינן ליה כדמפרש בסמוך:
רבא אמר: כגון דאתו בי תרי ואמרי: "אנן אגרינן מיניה, ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא".
אמר ליה רב יימר לרב אשי: הני נוגעין בעדותן הן?
דאי לא אמרי הכי.
דאי לא - שאם אין מעידין שהבית של משכיר:
אמרינן להו: "זילו הבו ליה אגר ביתא להאי"?
א"ל: "דייני דשפילי הכי דאיני".
דייני דשפילי - שאינן בקיאין בדין דייני הכי, לקבל עדות אלו. אם כבר נתנו שכר הבית למשכיר. ומעולם בכי האי גוונא לא איירי רבא:
מי לא עסקינן, כגון דנקיטי אגר ביתא, ואמרי: "למאן ליתביה?"
אמר מר זוטרא: ואי טעין ואמר: "ליתו תרי סהדי לאסהודי ליה דדר ביה תלת שני ביממא ובליליא".
טענתיה טענה..
אמר מר זוטרא אי טעין כו' - מילתא באנפי נפשה היא. דפשיטא ליה למר זוטרא דאע"ג דבעו כל הנך אמוראי לעיל ג' שנים רצופות, אפ"ה אין מחייבין את המחזיק להביא עדים שיעידו בפירוש על כל הימים והלילות, אלא יעידו סתם שראוהו דר ג' שנים. ומסתמא אם דר בבית אף בלילות דר בו. וקאמר מר זוטרא דאי טעין מערער ואמר אייתי סהדי כו', טענתו טענה. וצריך שיבואו עדים של לילות וימים. דכיון דטעין טענת ברי, דקאמר אני ראיתיו שלא דר בלילות בביתי ולכך לא מחיתי, ואין חזקתו חזקה, ולכך אני אומר אייתי סהדי דדר ביה תלת שנין בין ביממא בין בליליא. הלכך צריך להביא עדים להכחישו ולומר לו שהיה לו למחות: