שכיר בזמנו - נשבע ונוטל.
שכיר בזמנו נשבע ונוטל - אם ביום שיצא ממלאכתו תבעו נשבע שלא קיבל, ונוטל, שזה אחד מן הנשבעים ונוטלין האמורים במסכת שבועות (מד, ב) שתקנו לו חכמים, דשקלוה לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר, משום דבעל הבית טרוד בפועליו, וכסבור שנתן לזה כשנתן לחבירו:
שכיר הוא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דבעל הבית טרוד בפועליו.
אבל הכא, שוכר מהימן בשבועה.
אבל - בעלמא, אפילו ביום זמנו נאמן לומר פרעתיך כבר, ובשבועת היסת שהטילו חכמים על מי שאינו מודה במקצת:
אמר רבא אמר רב נחמן: האי מאן דאוגר ליה ביתא לחבריה לעשר שנין, וכתב ליה שטרא. וא"ל: "נקיטת חמש שנין" -
וכתב ליה - משכיר לשוכר שטרא שהשכירה לו לעשר שנים, ולא נכתב בשטר זמן, ולאחר זמן בא לפני בית דין, ואמר כבר דרת בה חמש שנים, וזה אמר לא דרתי אלא שלש:
מהימן.
מהימן - בעל הבית, דקרקע בחזקת בעליה עומדת, על כל דבר ספק הבא לפנינו:
א"ל רב אחא מדפתי לרבינא: אלא מעתה, אוזפיה מאה זוזי בשטרא, וא"ל פרעתיך פלגא, ה"נ דמהימן?
א"ל: הכי השתא?!
התם שטר לגוביינא קאי, אם איתא דפרעיה, איבעי ליה למכתבא אגביה.
א"נ, מיכתב עליה תברא.
תברא - שובר:
אבל הכא אמר ליה: "האי דכתיבי לך שטרא, כי היכי דלא תחזק עליה".
דלא תחזק בה - דלא תימא לקוחה היא בידי, ולא שתוכל לתבוע עשר שנים לעולם:
אמר רב נחמן: שואל אדם בטובו - לעולם.
שואל אדם בטובו לעולם - אם ראה אדם כלי לחבירו, ואמר השאילני בטובו, ואמר לו הן שאול לו לעולם, כל זמן שהוא ראוי למלאכה, דהאי בטובו משמע לן כל זמן שהוא טובו, אפילו מחזירו - חוזר ונוטלו כשיצטרך:
אמר רב מרי ברה דבת שמואל: והוא דקני מיניה.
והוא דקני מיניה - דבעלים, אבל לא קני מכי אהדריה כלתה קנייה דמשיכה ראשונה:
אמר רב מרי בריה דרב אשי: ומהדר ליה קתיה.
ומהדר ליה קתיה - וכשיפחות, שלא יהא ראוי - יחזיר לו שבריו, דהא לאו במתנה יהביה אלא שאלה הואי, ובטובו הוא, והאי לאו טוב הוא:
אמר רבא: האי מאן דאמר ליה לחבריה: "אושלן מרא, למירפק ביה האי פרדיסא" - רפיק ביה ההוא פרדיסא.
רפיק ביה - חד פרדיסא:
"פרדיסא" - רפיק ביה כל פרדיסא דבעי.
כל דבעי - אפילו גדול כאנטוכיא:
"פרדיסֵי" - רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה.
ואי אמר ליה פרדיסי - רפיק ביה כל פרדיסי דאית ליה, ולא אמרינן תרי פרדיסי הוא דקאמר ליה, דאפילו טובא נמי משמע:
ומהדר ליה קתיה.
אמר רב פפא: האי מאן דאמר ליה לחבריה: "אושלן האי גרגותא". ונפלה -
אושלן - השאילני:
גרגותא - באר מים חיים להשקות שדות:
לא בני לה.
לא בני לה - אם בא לבנותו ולומר עוד שאול לי לעולם זה מעכב עליו, ואומר לא השאלתיך אלא אותו, ולא כשנעשה אחר:
"גרגותא", ונפלה - בני לה.
בני לה - והרי היא שאולה לו עד שישקה כל שדותיו:
"בי גרגותא" - כרי ואזיל כמה גרגותי בארעיה עד דמתרמי ליה.
בי גרגותא - אמר לו בלשון הזה השאילני בי גרגותא השאילני מקום לחפור בו באר קאמר ליה:
וכרי ואזיל כמה גרגותי בארעיה - אם לא ימצא כאן יחפור במקום אחר, עד דמתרמי ליה מקום הראוי:
וצריך למיקני מיניה:
וצריך למיקני מיניה - מעיקרא, ואי לא קנה מיניה דיבורא בעלמא אמר ליה, ומצי למהדר ביה: משנה: חייב להעמיד לו בית - בימי שכירותו:
משנה
המשכיר בית לחבירו ונפל - חייב להעמיד לו בית.
היה קטן - לא יעשנו גדול.
גדול - לא יעשנו קטן.
לא יעשנו קטן - השוכר מעכב עליו אי אפשי בבית גדול, ואי אפשי בבית קטן:
אחד - לא יעשנו שנים.
שנים - לא יעשנו אחד.
לא יפחות מן החלונות.
ולא יוסיף עליהם.
אלא מדעת שניהם:
גמרא
היכי דמי?
אי דאמר ליה: "בית זה".
ואי דאמר ליה בית זה - אני משכיר לך:
נפל, אזל ליה?
אזדא ליה - הלך לו, מזלו גרם, ואמאי חייב להעמיד לו בית וליטעמיך לא גרסינן:
אי דאמר ליה: "בית סתם", אחד, אמאי לא יעשנו שנים?
קטן, אמאי לא יעשנו גדול?
אמר ריש לקיש: דאמר ליה: "בית שאני משכיר לך, מדת ארכו כך וכך".
אי הכי, מאי למימרא?
אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש: דאמר ליה: "בית כזה אני משכיר לך".
ואכתי, מאי למימרא?
לא, צריכא.
דקאי אגודא דנהרא
מהו דתימא, מאי "כזה", דקאי אגודא דנהרא
מהו דתימא מאי כזה דקאי אגודא דנהרא - שהוא חשוב, ואגודא דנהרא הוא דמתני בהדיה, שדרך בני אדם מקפידין בכך, אבל ארכו ורחבו לא אתני בהדיה:
קמ"ל:
קא משמע לן - דאכולה מילתא אתני:
הדרן עלך השואל:
משנה
המקבל שדה מחבירו.
המקבל - או באריסות למחצה ולשליש ולרביע, או בחכירות בכך וכך כורים לשנה:
מקום שנהגו לקצור - יקצור.
לעקור - יעקור.
לחרוש אחריו - יחרוש.
לחרוש אחריו - אחר הקצירה, או העקירה, כדי להפוך שרשים של עשבים רעים שבו, וימותו, ולא יחזרו ויצמחו לכשתזרע:
הכל כמנהג המדינה.
כשם שחולקין בתבואה, כך חולקין בתבן ובקש.
כשם שחולקין ביין, כך חולקין