צורת הדף

תאמר בעדים, שעל מה שכפר הוא נשבע?

תאמר - בשבועה דעדים שאינו נשבע על מה שהעידו, אלא על מה שלא העידו, ועל כפירתו הוא נשבע, ולא אהעדאתן. ומנין לך להחמיר כל כך:

אלא אמר רב פפא: אתי מגלגול שבועה דעד אחד.

מגלגול שבועה דעד אחד - אם נתחייב לו שבועה על ידי עד אחד, כדאמרינן, והיתה עליו טענה אחרת שלא היתה מוטלת עליו שבועה - מגלגלין אותה עם שבועה זאת, ונשבע על שניהן. - דגלגול שבועה דאורייתא היא. דילפינן לה בקדושין (דף כז:) מ"ואמרה האשה אמן אמן" - הרי שעל מה שלא העיד העד הוא משביעו:

מה לגלגול שבועה דעד אחד, שכן שבועה גוררת שבועה. תאמר בעדים דממון קא מחייבי?

שכן שבועה גוררת שבועה - עד לא חייבו שבועה אלא על מה שהעיד, והשבועה גוררת שבועה - תאמר בעדים הללו, שהחמשים שהעידוהו הם מחייבין אותו לשלם, ואין כאן שבועה לגרור על ידה שבועה על השאר:

פיו יוכיח.

פיו יוכיח - מודה מקצת הטענה שעל מה שכופר ופיו לא הודה הוא נשבע:

מה לפיו שכן אינו בהכחשה?

עד אחד יוכיח - שישנו בהכחשה ומחייבו שבועה.

מה לעד אחד שכן על מה שמעיד הוא נשבע - תאמר בעדים שעל מה שכפר הוא נשבע?

פיו יוכיח.

וחזר הדין.

לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה - הצד השוה שבהן, שעל ידי טענה וכפירה הן באין - ונשבע.

טענה וכפירה - זה טוען וזה כופר הן באין לדין:

אף אני אביא עדים, שעל ידי טענה וכפירה הם באין - ונשבע.

מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן,

לא הוחזק כפרן - על מה שכפר אינו מוחזק כפרן, שמא לא כיחש - שהעד אינו נאמן להכחישו ולהחזיקו כפרן:

תאמר בעדים שכן הוחזק כפרן?

תאמר בעדים - שמאחר שכפר הכל, והם העידו על החמשים - הוחזק כפרן, ולא נאמר נאמינהו על השבועה:

ובעדים מי הוחזק כפרן?

והאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא: הכופר במלוה - כשר לעדות.

הכופר במלוה - בין על כולה בין על מקצת, ובאו עדים והעידוהו עד שלא נשבע:

כשר לעדות - ולא אמרינן גזלן הוא, והתורה אמרה: (שמות כג) "אל תשת רשע עד" - דכיון דמלוה להוצאה נתנה, דלמא צריך להוציאה, וסבר עד דהוה לי [זוזי] ופרענא ליה, ואי מודינא ליה השתא - יתבעני מיד. אבל הכופר בפקדון, אפילו על מקצת, ובאו עדים והעידוהו - פסול לעדות. דמאי הוה ליה גבי פקדון לאשתמוטי נפשיה. ושמא תאמר: אבד ממנו, ואשתמיט ליה עד דמשכח ליה - לקמן בפירקין (דף ה:) מוקמינן: בדאתו סהדי ואמרי: ההיא שעתא בידיה נקיט ליה:

בפקדון - פסול לעדות?

אלא פריך הכי: מה להצד השוה שבהן שכן אינן בתורת הזמה,

בתורת הזמה - לשלם קנס ד"כאשר זמם" - דעד אחד שהוזם - פטור. ופיו, גבי הודאה - כל שכן דלא שייכא הזמה כלל:

תאמר בעדים שישנן בתורת הזמה?

תאמר בעדים - אם הוזמו בחמשים שהעידו, משלמין ממון:

הא לא קשיא.

רבי חייא תורת הזמה לא פריך.

תורת הזמה לא פריך - אינה חשובה לו פירכא. דכיון דעד אחד ישנו בהזמה ליבטל עדותו, בעדות שני עדים - אם הוה לן למימר בעדים, משום דישנן בהזמה לא יחייבוהו שבועה, הוה לן למימר נמי בעד אחד לא יחייבהו שבועה - דהא ישנו בהזמה ליבטל עדותו. ואי משום דאין משלם קנס - אין בזו יפוי כח להאמין עדותו:

 

אלא דקאמר: "ותנא תונא", מי דמי?

אלא דקאמר ותנא תונא - אלא אם יש לך להשיב על דברי רבי חייא, כך יש לך להשיב - דקאמר: "ותנא תונא", והביא ראיה לדבריו ממשנתינו, מי דמי?:

התם, למלוה אית ליה סהדי,

התם - בדרבי חייא:

למלוה אית ליה סהדי - דמסיק ביה חמשים:

ללוה לית ליה סהדי, דלא מסיק ליה ולא מידי.

ללוה לית ליה סהדי - באינך חמשים, שאינו חייב לו עליה:

דאי הוו ליה סהדי ללוה, דלא מסיק ליה ולא מידי - לא בעי רבי חייא לאשתבועי.

אי הוה ליה כו' - כגון: אילו העידו העדים חמשים חייב וחמשים פרע, בכה"ג לא הוה אמר ר' חייא דצריך לישבע על השאר:

הכא, כי היכי דאנן סהדי בהאי

מתני' כי היכי דאנן סהדי להאי - דחציה שלו:

אנן סהדי בהאי - ואפילו הכי משתבעי?

אנן סהדי להאי - דחציה שלו. ולמה הצריכוהו חכמים שבועה? ש"מ, טעמא, לאו משום מודה מקצת הטענה הוא כר' חייא, ואינה שבועה דאורייתא, אלא תקנת חכמים: שלא יהא כל אחד הולך כו':

אלא כי איתמר: "ותנא תונא", אאידך דרבי חייא איתמר.

דאמר ר' חייא: מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי אלא נ' זוז, והילך - חייב.

והילך - לא הוצאתים, והן שלך בכל מקום שהם:

חייב - לישבע על השאר. ולא אמרינן: הני דקמודי ליה בגוייהו, הואיל ואיתנהו בעינייהו כמאן דנקיט להו דמי - אלא כשאר מודה במקצת הוא, וחייב:

מאי טעמא? הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי.

ותנא תונא: "שנים אוחזין בטלית".

ותנא תונא כו' - קס"ד, דלר' חייא, טעמא דמתני', משום דאנן סהדי דמאי דתפיס דיליה הוא, והוי כמנה לי בידך והלה אמר אין לך בידי כלום, והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים, וכי אידך דרבי חייא דמחייב ליה שבועה דאורייתא:

והא הכא, כיון דתפיס - [אנן סהדי דמאי דתפיס] הילך הוא - וקתני ישבע.

והא הכא - דהך העדאת עדים, אנן סהדי דמאי דתפיס האי הילך הוא, שהרי בפנינו הוא:

וקתני - דמחייב שבועה אשארא וה"ה להודאה במקצת:

ורב ששת אמר: הילך - פטור.

מ"ט?

כיון דאמר ליה: "הילך" - הני זוזי דקא מודי בגוייהו, כמאן דנקיט להו מלוה דמי. באינך חמשים - הא לא מודי. הלכך ליכא הודאת מקצת הטענה.

ולרב ששת קשיא מתניתין?

אמר לך רב ששת: מתניתין, תקנת חכמים היא.

תקנת חכמים היא - ולא משום העדאת עדים וכדפרכינן לעיל כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי:

ואידך?

אין, תקנת חכמים היא.

ומיהו, אי אמרת בשלמא מדאורייתא הילך חייב, מתקני רבנן שבועה כעין דאורייתא.

אי אמרת בשלמא מדאורייתא חייב - כלומר גבי שבועה דאורייתא כגון בהודאה במקצת:

אלא אי אמרת מדאורייתא הילך פטור, מתקני רבנן שבועה דליתא דכוותה בדאורייתא?

מיתיבי