ואיכא למימר כולה למר ואיכא למימר כולה למר.
ואיכא למימר כוליה דמר - ועוד, על כרחך או כוליה דמר או כוליה דמר, אפילו הכי חולקין בלא שבועה:
אמר סומכוס ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה.
הכא, דליכא דררא דממונא, דאיכא למימר דתרוייהו היא - לא כ"ש?!
הכא דליכא דררא דממונא - ועוד, דאיכא למימר דתרוייהו בהדי הדדי אגבהוה:
לא כ"ש - דחולקין בלא שבועה:
אפילו תימא סומכוס - שבועה זו מדרבנן היא.
כדרבי יוחנן.
דאמר ר' יוחנן: שבועה זו תקנת חכמים היא - שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא.
ותוקף - אוחז:
לימא מתניתין דלא כרבי יוסי.
דר' יוסי - לקמן בהמפקיד: (דף לז.) שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים - זה אומר: "מאתים שלי" וזה אומר: "מאתים שלי". וקאמר ת"ק: נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. אמר ר' יוסי: אם כן מה הפסיד הרמאי, ולמה יודה - הרי קיבל את שלו. אלא הכל יהא מונח, ויפסיד הרמאי. וה"נ יהא מונח:
דאי כרבי יוסי, הא אמר: "א"כ מה הפסיד רמאי, אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו"?
אלא מאי - רבנן?
כיון דאמרי רבנן: השאר יהא מונח עד שיבא אליהו - הא נמי כשאר דמי, דספיקא היא?
הא נמי כשאר דמיא - דהתם על מנה השני הם דנין ואלו דנין על הטלית כולה:
האי מאי?
אי אמרת בשלמא רבנן, התם, דודאי האי מנה דחד מינייהו הוא - אמרי רבנן: "יהא מונח עד שיבא אליהו".
דחד מינייהו הוא - ואין לומר יחלוקו:
הכא, דאיכא למימר דתרוייהו הוא - אמרי רבנן: "פלגי בשבועה".
אלא אי אמרת ר' יוסי היא, השתא, ומה התם דבודאי איכא מנה למר ואיכא מנה למר - אמר ר' יוסי: "יהא מונח עד שיבא אליהו", הכא דאיכא למימר דחד מינייהו הוא, לא כ"ש?
הכא דאיכא למימר דחד מינייהו הוא - ואין לחבירו חלק בה, לא כ"ש דלית ליה יחלוקו:
אפי' תימא ר' יוסי.
התם, ודאי איכא רמאי. הכא, מי יימר דאיכא רמאי, אימא: תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה.
אי נמי. התם קניס ליה רבי יוסי לרמאי כי היכי דלודי. הכא מאי פסידא אית ליה דלודי.
מאי פסידא אית ליה - למי שאין לו חלק בה אם תהא מונחת:
דלודי - שאין לו חלק בה, כשיודה מה יטול:
תינח מציאה, מקח וממכר מאי איכא למימר?
מקח וממכר מאי איכא למימר - הא אוקימנא דקיבל דמים מתרוייהו ואי הוה אמרינן יהא הטלית והדמים מונחים אית ליה פסידא לרמאי ויודה על האמת קודם שיפסיד:
אלא מחוורתא, כדשנין מעיקרא.
בין לרבנן ובין לר' יוסי: התם גבי חנוני על פנקסו דקתני: "זה נשבע ונוטל וזה נשבע ונוטל" - מאי שנא דלא אמרינן: נפקיה לממונא מבעה"ב, ויהא מונח עד שיבא אליהו - דהא בודאי איכא רמאי?
אמרי: התם, היינו טעמא, דאמר ליה חנוני לבעה"ב: "אנא שליחותא דידך קא עבדינא,
התם היינו טעמא - דשניהם נשבעין ונוטלין - דחנוני אומר לבעל הבית: אנא שליחותא דידך עבדי ונתתי לפועלך ממון שצויתני:
מאי אית לי גבי שכיר,
מאי אית לי גבי שכיר - לערער:
אע"ג דקא משתבע לי - לא מהימן לי בשבועה,
לא מהימן לי - איני מאמינו בשבועה. אני אומר: שהוא רשע, ואין לי להאמין אדם בשבועה על כרחי' אלא אם כן האמנתיו מתחילה להפקיד אצלו או להתנות עמו:
את האמנתיה - דלא אמרת לי: בסהדי הב ליה".
את הימנתיה - ואתה הוא שקילקלת, ואין לי להפסיד בקלקולך, שיהיו מעותי מונחין עד שיבא אליהו:
ושכיר נמי א"ל לבעה"ב: "אנא עבדי עבידתא גבך, מאי אית לי גבי חנוני, אע"ג דמשתבע לי - לא מהימן לי".
הלכך - תרוייהו משתבעי ושקלי מבעל הבית:
תני רבי חייא: מנה לי בידך. והלה אומר: אין לך בידי כלום. והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז - נותן לו חמשים זוז, וישבע על השאר.
וישבע על השאר - כדין: מודה מקצת הטענה, שאמרה תורה - ישבע. כדילפינן בשבועות (דף לט:) מ"כי הוא זה". ואע"ג דזה לא הודה - הרי יש עדים במקצת, ולא תהא הודאת פיו גדולה, לחייבו על השאר שבועה, מהעדאת עדים:
שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים
- מק"ו.
מקל וחומר - לקמן מפרש מאי ק"ו:
ותנא תונא:
ותנא תונא - ותנא דידן, סייעתא לדידי:
שנים אוחזין בטלית: זה אומר אני מצאתיה וכו'.
זה אומר כו - וקתני שניהם ישבעו:
והא הכא, כיון דתפיס, אנן סהדי דמאי דתפיס האי
אנן סהדי דמה דתפס האי - היינו פלגא:
- דידיה הוא
דידיה הוא - שהרי מוחזק הוא בפנינו. והרי הוא תובע את כולה, וחבירו כופר את כולה - שאומר: כולה שלי, ואף מה שאתה תפוס בידך. ואנו מעידין אותו שיש לו בה מקצת, ומחייבים את חבירו שבועה על השאר, דהיינו חצי שעיכב לעצמו:
ומאי דתפיס האי - דידיה הוא.
וקתני: "ישבע".
מאי: "שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים - מק"ו"?
מאי לא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים - מהיכי תיתי לן למידק דתיסק אדעתין דתהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, דאיצטריך לתנא למילף מק"ו, דלא תהא הודאת פיו גדולה:
שלא תאמר: הודאת פיו הוא דרמיא רחמנא שבועה עליה, כדרבה.
דאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה - ישבע?
מפני מה אמרה תורה כו' - ולא חשבו כמשיב אבידה - לפטרו, שלא כפר בכולו:
חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו.
והאי, בכוליה בעי דנכפריה, והא דלא כפריה - משום דאין אדם מעיז פניו.