אירכס כתובתה.
אירכס כתובתה - שטר כתובתה:
אתו לקמיה דרב יוסף.
אמר להו, הכי אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי ר' מאיר.
זו דברי ר"מ - דאמר לעיל כל הפוחת לבתולה ממאתים ואפי' בתנאה והתנאי בטל קרי לה בעילת זנות משום דלא סמכא דעתה והכא נמי לר"מ הוא דאסור לשהות אשה שאבדה שטר כתובתה ואפי' אית לה דלא מפסדא בהכי דגביא בתנאי ב"ד מיהא לא סמכא דעתה דאמרה כי תבענא ליה אמר פרעתיך הלכך בעילת זנות היא:
אבל חכמים אומרים: משהא אדם את אשתו שתים ושלש שנים בלא כתובה.
אבל חכמים אומרים כו' - דלית לן למיחש משום מסמך דעתא דתיהוי בעילת זנות:
אמר ליה אביי: והא אמר רב נחמן אמר שמואל, הלכה כרבי מאיר בגזירותיו?
בגזירותיו - בדבר שהוא מחמיר על דבר תורה באיסור והיתר על ידי גזירת דבריהם:
אי הכי, זיל כתוב לה.
אי הכי זיל כתוב לה - כתובה אחריתי והא דאמרינן לעיל (דף נא.) לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואוקמינן כר"מ התם במקום שאין כותבין כתובה דכולהו אתנאי קא סמכי אי נמי במקום שכותבין וגובה לר"מ מיהו בעילת זנות באיסור היא:
כי אתא רב דימי אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: מחלוקת
מחלוקת - דרבי יהודה ור' יוסי דאמר ר' יהודה על פה לאו תנאה הוא ור' יוסי סבר תנאה קיים:
בתחלה,
בתחלה - מפרש לקמן תחלת מאי:
אבל בסוף, לדברי הכל אינה מוחלת.
דברי הכל אינה מוחלת - שכבר זכתה ואמירתה לאו כלום אלא א"כ כתבה שובר התקבלתי:
ורבי יוחנן אמר: בין בזו ובין בזו מחלוקת.
אמר רבי אבהו: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן, דאנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי.
מאי בתחלה דקאמר רבי יהושע בן לוי? תחלת חופה. ומאי סוף? סוף ביאה.
תחלת חופה ומאי סוף סוף ביאה - וה"ק מתחלת חופה ועד סוף חופה פליגי בה רבי יהודה ור' יוסי אבל משבא עליה מודה ר' יוסי דאין בדבריו כלום:
וכי קאמינא אנא בין בזו ובין בזו מחלוקת, תחלת חופה וסוף חופה, דהיא תחילת ביאה.
וכי אמינא אנא בין בזו בין בזו מחלוקת - לאו אסוף דרבי יהושע קאמינא אלא אסוף חופה דהיא קודם ביאה:
כי אתא רבין אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: מחלוקת לבסוף, אבל בתחלה דברי הכל מוחלת.
ורבי יוחנן אמר: בין בזו ובין בזו מחלוקת.
אמר רבי אבהו: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן, דאנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי.
מאי לבסוף דאמר רבי יהושע בן לוי? סוף חופה. ומאי תחלה? תחלת חופה.
וכי קאמינא אנא בין בזו בין בזו מחלוקת, תחלת ביאה וסוף ביאה.
אמר רב פפא: אי לאו דאמר רבי אבהו, לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן, דאנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי,
אמר רב פפא אי לאו דאמר כו' - אנא לא הוה ניחא לי לפרושי מילתייהו הכי דרבי יוחנן ור' יהושע לא ליפלגו ורב דימי ורבין ניפלגו בדרבי יהושע אלא הכי הוה אמינא רבי יוחנן ור' יהושע בן לוי פליגי דאההוא סוף דקאמר רבי יהושע בן לוי דברי הכל אינה מוחלת אתא רבי יוחנן למימר אף בזו מחלוקת דרב דימי ורבין לא פליגי בדרבי יהושע והכי הוה מפרישנא לדרב דימי אמר רבי יהושע מחלוקת בתחלת ביאה דהיא סוף חופה אבל בסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת ורבי יוחנן פליג עליה דאפילו בסוף ביאה נמי פליגי וכי אתא רבין אמר רבי יהושע בן לוי מחלוקת בסוף חופה והיא תחלת ביאה דקאמר נמי רב דימי אבל בתחלת חופה דברי הכל מוחלת אבל השתא דפריש רבי אבהו לדרב דימי דבין לרבי יוחנן ובין לרבי יהושע בן לוי פליגי רבי יוסי ורבי יהודה בתחלת חופה ובסוף חופה על כרחך פליגא דרבין אדרב דימי דהא אמר רבין בתחלת חופה ד"ה מוחלת:
הוה אמינא: רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי פליגי, רב דימי ורבין לא פליגי.
מאי סוף דקאמר רבין? סוף חופה. ומאי תחלה דקאמר רב דימי? תחלת ביאה.
מאי קמ"ל?
מאי קמ"ל - בהא דאמר אי לאו דקאמר רבי אבהו כו' האמר רבי אבהו ואיהו לא בעי לאיפלוגי עליה ולמאי הלכתא אשמועינן דאי לא אמרה רבי אבהו הוה ניחא ליה לדידיה לפרושי בענין אחר:
הא קמ"ל: דפליגי תרי אמוראי אטעמא דנפשייהו, ולא פליגי תרי אמוראי אליבא דחד אמורא:
הא קמ"ל - דהיכא דאשכחן אמוראי דפליגי אהדדי כל חד אליבא דנפשיה ותרי אמוראי אחריני דפליגי בפלוגתא דהנך אמוראי ואית לן לפרושי מילתא בתרי לישני חדא מינייהו מיפלגי תרי אמוראי אליבא דנפשייהו שכל אחד אומר סברא שלו כגון רבי יוחנן ורבי יהושע ואינך תרי אמוראי [אליבא דחד] לא מיפלגי אלא אמרי חדא מלתא וחדא מן לישנא מיפלגי תרי אמוראי אליבא דחד כגון רב דימי ורבין ומשויא מלתא דתרי אמוראי קמאי חדא מלתא שבקינן ההיא לישנא דמיפלגי תרי אמוראי אליבא דחד ונקטינן ההיא דמיפלגי תרי אמוראי אליבא דנפשייהו דכי פליגי תרי אליבא דחד מר אמר הכי אמר פלוני ומר אמר הכי אמר פלוני חד מינייהו משקר אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא אין כאן שקר כל חד וחד סברא דידיה קאמר מר יהיב טעמא להיתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים הם זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט:
משנה
נותנין לבתולה שנים עשר חודש משתבעה הבעל,
נותנין לבתולה - זמן לכניסתה לחופה מיום שתבעה הבעל לאחר שקידשה להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה:
לפרנס את עצמה.
לפרנס עצמה - בתכשיטין:
וכשם שנותנין לאשה, כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו.
לפרנס עצמו - בצרכי סעודה וחופה:
ולאלמנה שלשים יום.
ולאלמנה ל' יום - שאינה טורחת כל כך בתכשיטין שכבר יש בידה:
הגיע זמן ולא נישאו,
ולא נישאו - שהבעלים מעכבין ואיידי דתנא רישא בדידהי תנא סיפא נמי בדידהי:
אוכלות משלו, ואוכלות בתרומה.
ואוכלת בתרומה - אם כהן הוא והיא ישראלית שמשעה שקידשה אוכלת בתרומה מן התורה כדמפרש בגמרא ורבנן גזור עד השתא:
רבי טרפון אומר: נותנין לה הכל תרומה.
נותנין לה הכל תרומה - אם ירצה וכשיגיעו ימי טומאתה תמכרנה ותקח חולין:
רבי עקיבא אומר: מחצה חולין ומחצה תרומה.
מחצה חולין - לאכול בימי טומאתה:
היבם אינו מאכיל בתרומה.
היבם אינו מאכיל בתרומה - בעודה שומרת יבם וטעמא יליף בגמרא:
עשתה ששה חדשים בפני הבעל, וששה חדשים בפני היבם,
עשתה ששה חדשים בפני הבעל - מהנך שנים עשר חדש הקבועים לה משתבעה הבעל או אפילו כולם בפני הבעל ואחד בפני היבם אע"ג דרובא בפני הבעל סוף סוף לא נתחייב במזונותיה בחייו והוא הדין נמי אם נתחייב בחייו לא אכלה משמת דקניין הבעל פקע אלא דאי כולם בפני הבעל הוה אכלה מיהא בחייו:
ואפילו כולן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם,
או כולן בפני היבם חסר יום אחד בפני הבעל,
או כולן בפני היבם - בגמרא פריך עלה למאי תניא:
אינה אוכלת בתרומה.
זו משנה ראשונה.
זו משנה ראשונה - דמשהגיע זמן אוכלת בתרומה:
בית דין של אחריהן אמרו