ואלא הא גמר גזירה שוה?
ואלא הא גמיר גזירה שוה - וא"כ לא כסתו התורה דהוה ליה כמפורש ומשני רבי יהודה בן בתירא לא גמרה ואין אדם דן ג"ש מעצמו:
ג"ש לא גמר.
אלא
ואלא - לרבי יהודה:
מהיכא הוה?
מהיכן הוה - באיזו חטא מת דכתיב כי בחטאו מת:
(במדבר יד) מויעפילו הוה.
מויעפילו - ויעפילו לעלות וגו' שלא הרשיע כ"כ כחילול שבת:
כיוצא בדבר אתה אומר: (במדבר יב) ויחר אף ה' בם וילך, מלמד שאף אהרן נצטרע, דברי רבי עקיבא.
אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין.
אם כדבריך, התורה כסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק.
ואלא הכתיב בם?
ההוא בנזיפה בעלמא.
תניא כמאן דאמר אף אהרן נצטרע, דכתיב: (במדבר יב) ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת.
תנא: שפנה מצרעתו.
שפנה מצרעתו - קדם ונתרפא:
אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו.
דכתיב: (שמות ד) והן לא יאמינו לי וגו'.
וגליא קמי קוב"ה דמהימני ישראל.
אמר לו: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין.
הן מאמינים, דכתיב: (שמות ד) ויאמן העם.
בני מאמינים, (בראשית טו) והאמין בי"י.
אתה אין סופך להאמין, שנאמר: (במדבר כ) יען לא האמנתם בי וגו'.
ממאי דלקה?
דכתיב: (שמות ד) ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגו':
והנה ידו מצורעת - היינו לוקה בגופו:
אמר רבא, ואיתימא רבי יוסי בר' חנינא: מדה טובה ממהרת לבא ממדת פורענות.
דאילו במדת פורענות כתיב: (שמות ד) ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג,
ויוציאה והנה ידו - אחר היציאה מצורעת כשלג ובמדה טובה כתיב מחיקו והנה שבה:
ואילו במדה טובה כתיב: ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו, מחיקו הוא דשבה כבשרו.
(שמות ז) ויבלע מטה אהרן את מטותם,
א"ר אלעזר: נס בתוך נס[1]:
נס בתוך נס - לאחר שחזר ונעשה מטה בלען ולא כשהוא תנין דלא כתיב ויבלע תנין אהרן:
מרה"י לרה"י כו':
בעי רבה: למטה מעשרה פליגי, ובהא פליגי, דמ"ס: אמרינן קלוטה כמה שהונחה, ומר סבר: לא אמרינן קלוטה כמה שהונחה,
אבל למעלה מעשרה, דברי הכל פטור, ולא ילפינן זורק ממושיט.
ולא ילפינן זורק ממושיט - שהיה בעבודת הלוים למעלה מעשרה מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע וסיפא דקתני הזורק פטור והמושיט חייב דברי הכל היא:
או דילמא למעלה מעשרה פליגי, ובהא פליגי, דמר סבר: ילפינן זורק ממושיט, ומר סבר: לא ילפינן זורק ממושיט,
או דילמא למעלה מי' פליגי - ומשום הכי פליגי ופטרי רבנן דאין כאן אויר רה"ר וזורק ממושיט לא ילפינן ורבי עקיבא יליף וסיפא רבנן קאמרי לה:
אבל למטה מי' דברי הכל חייב.
מאי טעמא?
קלוטה כמה שהונחה דמיא.
אמר רב יוסף: הא מילתא איבעיא ליה לרב חסדא, ופשטה ניהליה רב המנונא מהא:
מרה"י לרה"י ועובר ברה"ר עצמה, ר' עקיבא מחייב, וחכמים פוטרים.
ועובר גרסינן מרה"י לרה"י ועובר ברשות הרבים עצמה - ולא גרסינן ברישא הזורק:
מדקאמר ברה"ר עצמה, פשיטא למטה מעשרה פליגי.
ובמאי?
אילימא במעביר, למטה מעשרה הוא דמחייב, למעלה מי' לא מחייב?
והאמר ר' אלעזר: המוציא משוי למעלה מעשרה חייב, שכן משא בני קהת.
והא אמר ר' אלעזר - בהמצניע ויליף ממשא בני קהת דארון:
אלא לאו בזורק,
אלא לאו בזורק - מיירי מתניתא כי מתניתין וקתני בברייתא עצמה ובהא הוא דמחייב ר' עקיבא משום דנקלטה באוירו של רה"ר:
ולמטה מעשרה הוא דמחייב, למעלה מעשרה לא מחייב.
ש"מ בקלוטה כמה שהונחה פליגי.
ש"מ.
ופליגא דר' אלעזר, דאמר ר"א: מחייב היה ר' עקיבא אפילו למעלה מי',
למעלה מעשרה - דיליף זורק ממושיט:
והאי דקתני רה"ר עצמה, להודיעך כחן דרבנן.
ופליגא דרב חלקיה בר טובי,
ופליגא דרב חלקיה - הא דר' אלעזר:
דאמר רב חלקיה בר טובי: תוך שלשה, דברי הכל חייב.
תוך שלשה דברי הכל חייב - ואע"ג דלא נח מודו דכמונח דמי:
למעלה מעשרה, דברי הכל פטור.
פטור - דלא ילפינן זורק ממושיט:
מג' ועד י', באנו למחלוקת ר' עקיבא ורבנן.
באנו למחלוקת - ובקלוטה כמה שהונחה:
תניא נמי הכי:
בתוך ג', דברי הכל חייב.
למעלה מי', אינו אלא משום שבות,
משום שבות - שזרק מרשותו לרשות חבירו ולאו משום הפסק רה"ר דהוא הדין נמי אם היתה אצלו עד שיערבו:
ואם היו רשויות שלו, מותר.
ואם היו - שתיהן הרשויות שלו מותר לכתחילה:
מג' ועד עשרה, ר"ע מחייב, וחכמים פוטרין.
אמר מר: אם היו רשויות שלו מותר.
לימא תהוי תיובתיה דרב?
דאיתמר: שני בתים בשני צדי רה"ר, רבה בר רב הונא אמר רב: אסור לזרוק מזה לזה,
אסור לזרוק מזה לזה - ואפילו הן שלו דאי משלו לשל חבירו לא הוה שרי שמואל:
ושמואל אמר: מותר לזרוק מזה לזה.
ולאו מי אוקימנא לההיא
לאו מי אוקימנא - בעירובין:
כגון דמידלי חד ומתתי חד, דזימנין נפל ואתי לאתויי?
דמדלי חד ומתתי חד - דמתוך כך צריך לאמן ידו מגבוה לנמוך או מנמוך לגבוה טריד בה ודילמא לא זריק על הגג ונופל לרה"ר ואתי לאתויי ולהכי נקט ואתי לאתויי דאילו משום נפילת רה"ר ליכא חיוב חטאת דמתעסק הוא אצל הוצאה דלא נתכוון לזרוק לרה"ר:
אמר ליה רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה רב המנונא לרב חסדא: מנא הא מילתא דאמור רבנן: כל פחות מג' כלבוד דמי?
כלבוד דמי - דרשות שאינו גבוה ג' בטל אצל רה"ר:
אמר ליה:
אמר ליה - סברא היא:
לפי שאי אפשר לה לרה"ר שתילקט במלקט וברהיטני.
לפי שאי אפשר - להחליק רה"ר מגבשושית כאילו נלקטו במלקט ורהיטני פלי"ינה (מקצועה) בלע"ז והן בשני גווני כלים של עץ וברזל חד נעוץ בתוכו ובהן משוה פני רוחב הקרש ומחליקה הלכך גבשושיות נמי רה"ר:
אי הכי, ג' נמי?
אמר ליה - אי מסברא אפילו ג' נמי:
ותו, הא דתנן: המשלשל
המשלשל - מתחיל לארוג דופני הסוכה בערב כלפי מעלה ומשלשל ובא כלפי מטה:
דפנות מלמעלה למטה,
משלשל - מוריד:
אם הן גבוהין מן הארץ שלשה טפחים, פסולה, הא פחות מג', כשרה.
אם גבוהות מן הארץ ג' טפחים פסולה הא פחות מג' כשרה - דאמרינן לבוד כמי שנכפף עליהן ונשלמו עד למטה הכא לאו טעמא דתילקט הוא נראה לי דהכי גרסינן מאי איכא למימר:
התם היינו טעמא, משום דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה.
התם משום דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה - ובפחות משלשה ליכא בקיעת גדיים:
תינח למטה, למעלה מאי איכא למימר?
תינח למטה למעלה מאי איכא למימר - למעלה היכא דאמרינן לבוד למעלה בכמה דוכתין כגון מקיפין ג' חבלים דעירובין (דף טז:) וכגון שהרחיק את הסיכוך מן הדפנות ג' טפחים פסולה (סוכה דף יז.):
אלא כל פחות משלשה כלבוד דמי, הלכתא גמירי לה.
ת"ר: מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע, רבי מחייב, וחכמים פוטרין.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו: לא חייב רבי אלא ברה"י מקורה, דאמרינן: ביתא כמאן דמליא דמי.
כמאן דמלי - מתוך שהוא חושך ומלא הבלא:
אבל שאינו מקורה, לא.
אבל שאינו מקורה - כגון חצר:
אמר רב חנא אמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה רבי שתים, אחת משום הוצאה, ואחת משום הכנסה.
יתיב רב חנא וקא קשיא ליה
וקא קשיא ליה - בהא דאגמריה רביה: