רב אשי אמר: לעולם לכלי חרס דמו.
לעולם לכלי חרס דמו - הואיל וברייתן מן החול הלכך פשוטיהן טהורין ואין בהן טומאה [ישנה]:
ודקא קשיא לך לא ליטמו מגבן - הואיל ונראה תוכו כברו.
הואיל ונראה תוכו - מבחוץ דרך דפנותיו לא חשיב גב אלא תוך:
שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה.
וגזר טומאה על כלי מתכות.
כלי מתכות דאורייתא נינהו?
דכתיב: (במדבר לא) אך את הזהב ואת הכסף וגו'?
לא נצרכה אלא לטומאה ישנה.
דאמר רב יהודה אמר רב: מעשה בשל ציון המלכה שעשתה משתה לבנה
בשל ציון - בימי שמעון בן שטח היתה:
ונטמאו כל כליה
כל כליה - במת שהיתה צריכה להמתין הזאת שלישי ושביעי לפיכך שברתן למהר טהרתן לבו ביום:
ושברתן ונתנתן לצורף וריתכן ועשה מהן כלים חדשים.
וריתכן - שולדי בלע"ז (שולדי"ר: לרתך) שמחבר כסף במקום שבר:
ואמרו חכמים יחזרו לטומאתן ישנה.
מ"ט?
משום גדר מי חטאת נגעו בה.
גדר מי חטאת - נמצאו מי חטאת בטלים שאין לך אדם ממתין ז' ימים אלא שוברן ותשתכח תורת מי חטאת:
הניחא למאן דאמר לא לכל הטומאות אמרו
למ"ד כו' - לא ידענא היכא:
אמרו - שיחזרו:
אלא לטומאת המת בלבד אמרו - שפיר.
אלא למאן דאמר לכל הטומאות אמרו מאי איכא למימר?
אמר אביי: גזירה שמא לא יקבנו בכדי טהרתו.
בכדי טהרתו - כמוציא רמון:
רבא אמר: גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה לה.
בת יומא - בלא הערב שמש שהרואה שנטמאו ומשתמשין בהן בו ביום ואינו יודע שנשברו סובר שהטבילום:
עולה - מועלת:
מאי בינייהו?
א"ב דרצפינהו מרצף:
דרצפינהו מרצף - הריקן ושברן כולן כמו מאכולת רצופה שמא לא יקבנו ליכא ושמא יאמרו איכא ואיכא דאמרי שמא לא יקבנו איכא שמא יאמרו כו' ליכא דהא מינכר עשייה שנתחדש כולו וזה נראה בעיני:
ואידך מאי היא?
דתנן: המניח כלים תחת הצינור לקבל בהן מי גשמים
תחת הצינור - שקבעו ולבסוף חקקו להמשיך מים למקוה דשוב אינו פוסל אבל הכלים פוסלים משום שאיבה:
אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים
ואחד כלים קטנים - דלא תימא לא חשיבי:
ואפילו כלי אבנים וכלי אדמה וכלי גללים פוסלין את המקוה.
ואפילו כלי גללים - שאינם קרויין כלים לענין קבלת טומאה הוו כלים לענין שאיבה:
גללים - שייש:
כלי אדמה - דלאו ע"י גיבול הוא ככלי נתר וכלי חרס:
אחד המניח ואחד השוכח. דברי ב"ש.
וב"ה מטהרין בשוכח.
מטהרין - דשוכח לא חשיבה שאיבה הואיל ולא לכך נתכוון:
אמר ר' מאיר נמנו ורבו ב"ש על ב"ה.
ומודים ב"ש בשוכח בחצר שהוא טהור.
בחצר - שלא תחת הצינור ונתמלא מן הנוטפין ונפלו למקוה שהוא טהור דבמניח תחת הצינור וכשהניחן בשעת קישור עבים ואח"כ נתפזרו ושכחן כדמוקי לקמן הוא דפליגי ביה דגלי דעתיה שרצה שיפלו לתוכו ומשום פזור עבים לא בטלה מחשבתו ראשונה אבל במונח בחצר ואפי' בשעת קישור ונתפזרו לא מוכחא מחשבה קמייתא שפיר מעיקרא הלכך בטלה:
אמר רבי יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת.
במקומה עומדת - במניח תחת הצינור בקישור עבים לא נמנו ורבו עליה לבטל דברי בית הלל דלא חזרו בהן:
אמר רב משרשיא: דבי רב אמרי - הכל מודים כשהניחם בשעת קישור עבים - טמאים. בשעת פיזור עבים - ד"ה טהורין.
הניחן - תחת הצינור בשעת קישור עבים ואיחרו גשמים לבוא ויצא למלאכתו ושכחן דברי הכל הואיל ומתחלה לכך נתכוון לא בטלה מחשבתו בשכחתו:
דברי הכל טהורים - דליכא גלויי דעתא:
לא נחלקו אלא שהניחם בשעת קישור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו.
מר סבר: בטלה מחשבתו ומר סבר: לא בטלה מחשבתו.
בטלה מחשבתו - דכי נתפזרו אסח דעתיה דסבר לא ירדו גשמים עוד:
ולר' יוסי דאמר מחלוקת עדיין במקומה עומדת בצרי להו?
בצרי להו - י"ח דבר שאין זו מן המנין דכל זמן שלא נמנו ורבו הויא הלכה כבית הלל וטהור:
א"ר נחמן בר יצחק אף בנות כותים נדות מעריסתן בו ביום גזרו:
נדות מעריסתן - מיום שנולדה דגזרינן דילמא חזאי נדות דקטנה בת יומא מטמאה בנדה דתניא אין לי אלא אשה תינוקת בת יום אחד לנדה מנין תלמוד לומר ואשה וכותים אין דורשין מדרש זה וכי חזיין לא מפרשי לה הלכך גזור בהו רבנן:
ואידך מאי היא?
דתנן: כל המטלטלי' מביאין את הטומאה בעובי המרדע.
כל המטלטלין מביאין את הטומאה - משום אהל שאם איהל ראשו אחד על המת וראשו אחד על הכלים מביאין להן טומאת אהל המת ליטמא ז' ימים ולהיות אב הטומאה כדין אהל טמא:
בעובי המרדע - אפילו אין בהן פותח טפח אלא כעובי המרדע ולקמן מפרש יש בהיקפו טפח חוט טפח צריך להקיפו ואף על גב דאהל דאורייתא פחות מטפח לא הוי דהלכה למשה מסיני הוא כשאר כל השיעורין הכא גזור רבנן היקפו משום עביו:
אמר רבי טרפון: