שו"ת סימן כח

[ענין היתר עגונה שהשיב בארוכה להרב הקדוש דבארדיטשוב ז"ל]

(א) ענוותו תרבני לצרפני להיות נמנה לדבר מצוה רבה התרת עגונה אשר שקדו חכמים בתקנתן והקילו הרבה קולות משום עיגונא ואפילו בגופה של עדות ותחלתה כמו נידון דידן לפי דעת הרא"ש בתשובות (וגם בפסקיו) ודלא כר"נ ור"ש שבמרדכי והגהות מיימוניות שנתלו בסוגיא דריש פרק יש בכור שלא להקל כלל משום עיגונא בתחלת עדות. וכמ"ש לקמן באריכות בראיות עצומות וגם לסתור ראיות ר"נ ור"ש אשר בגללן נטו הרבה תשובות גדולי האחרונים מדעת הרא"ש הנ"ל כדלקמן:

והן אמת כי הסימן דצפורן עבה אשר דעת כת"ר דעת תורה דעת נוטה שלא ללמוד מתשובת מהר"ם פדואה לסמוך על סימן זה לבדו להתיר משום דהיא מילתא דשכיחא קצת במדינות אלו הנה דבריו הנ"ל אינן צריכין חיזוק ממני בשגם שגם בתשובת מהר"ם פדואה שלפנינו לא הוזכר בפירוש צפורן עבה רק שהיו הצפרנים מקולקלים והתיר מהר"י מולין כו' ומי יודע איזה קלקול היה שם וכמאמר רז"ל אין למדין הלכה מפי מעשה וכן בתשובת פנים מאירות וכנסת יחזקאל לא סמכו על סימן זה לבדו. אמנם בצירוף סימן דצמצום המקום כעובדא דנידון דידן שהועד שהיתה הצפורן העבה באצבע הגדולה הימנית התירו בתשובה הנ"ל (אף שהיו במדינות אלו וסמוך לזמנינו דומיא דנקב בצד אות פלונית וכדעת הרד"ך גבי שומא כו' ואף שבנידון דידן הועד שהיתה שחורה אין לחוש בזה משום שהמראה עשויה להשתנות כמ"ש לקמן) והגם שיש לחלק קצת דלא דמי לאות פלונית דמקרי צמצום המקום לגבי נקב דעלמא (שבלשון הגמ' שם) דהיינו כל הקלף שהגט נכתב עליו שיכול להיות בו נקב או אפילו לגבי כל האותיות שבגט משא"כ צפורן עבה באצבע אחת לגבי עשר אצבעות לבד אף על פי כן יש להתיר בפשיטות בצירוף עוד סימנים שבגופו כדלקמן:

(ב) והן אמת כי מה שדחה כת"ר הראיות של אבן העוזר בנידון צירוף ב' סימנים להיות סימן מובהק מי יבוא אחרי המלך ובפרט ראייה העיקרית שעליה סמך אבן העוזר בסיום תשובתו ובגמר דבריו אדם נתפס שבנה עיקר יסודו על מ"ש בב"י ביו"ד סי' ס"ג בשם ספר התרומה בהניח בשר בשוק בין נכרים ומצא במקום שהניח דשרי ע"י סימן כו' אשר סתר כת"ר בטוב טעם משום דהתם ליכא איסורא דאורייתא כו'. הנה ודאי כן הוא משמעות לשון ספר התרומה להדיא דמדמי לה לדין שולח ביד נכרי דבעי או סימן כרבה בר בר חנה דמחתך אתלת קרנתא או חותם בתוך חותם כו' וחותם בתוך חותם הוא מדרבנן ודאי משום חשש איחלופי וה"נ במצא במקום שהניח בשוק של נכרים חיישינן לאיחלופי שהחליפו הנכרים מדעת ולא משום דלמא שלו נאבד וניטל ובשר זה שנמצא נאבד ונפל כאן מאיש אחר כדחיישינן במציאה יעו"ש בסימני ספר התרומה סוף סי' מ"ז ומשום הכי אתי שפיר אף גם לפי דעת התוס' ורשב"א וסיעתם גבי מים שאין להם סוף דס"ל דאת"ל סימנים דרבנן בעינן סימן מובהק דוקא (דלא כמ"ש הפרישה לדעת הטור) אף על גב דמים שאין להם סוף דרבנן וטעמם ונימוקם עמם דאת"ל סימנים דרבנן אמרינן דסימנא לאו מילתא היא כלל וכלל לסמוך להתיר שום איסור אפילו דרבנן אלא גבי אבדה דוקא תקינו רבנן הכי משום הפקר בית דין כדפירש רש"י. ואתי שפיר לפי זה הא דפריך ביבמות (דף ק"כ) ממצאו קשור כו' להוכיח דסימנים דאורייתא ומאי קושיא דלמא התם בשלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר שנכתב בה הגט דליכא אלא איסורא דרבנן לפי דעת התוס' סוף פ"ק דב"מ וא"ל דסוגיא דהכא אזלא אליבא דרבה דס"ל דבלא הוחזקו לא חיישינן כלל אלא בשהוחזקו דוקא דהא הכא מיירי אביי ומשני לא קשיא כו' ואביי ס"ל כמ"ד אע"ג דלא הוחזקו כמ"ש התוס' ריש פרק ט"ו דיבמות והרא"ש פ"ג דגיטין. אלא ודאי דאפילו בדרבנן לא מהני סימן אלא דווקא באבדה משום הפקר בית דין. אלא דשאני התם דאיכא חזקת איסור משום הכי אחמור רבנן אבל במצא בשר כשר דליכא חזקת איסור ואדרבה כיון דמדאורייתא אמרינן כאן נמצא כו' ה"ל כמו חזקת היתר וכן בשולח ביד נכרי אלא דחיישינן לאיחלופי מדעת טוב ברע וכיון דאיכא סימנא לא טרח ומזייף ומשום הכי נמי אקילו רבנן ולא אצרכו אפילו סימן גמור המועיל באבדה שהרי התירו בחותם בתוך חותם אפילו אינו עתיד לראות חותמו דליכא סימנא כלל אלא משום דלא טרח ומזייף וכן אפילו בחותם אחד דשרי לפי דעת ר"ת הנה אף שעתיד לראות חותמו אינו סימן בינוני המועיל באבדה כגון מגופת חבית כמ"ש הטור י"ד סי' קכ"ט לפי דעת ר"ת וכדפרש"י בע"ז דף ל"א דגבי אבדה לא הוה סימן כלל אלא ברושם משונה משל אחרים כמ"ש התוס' בב"מ דף כ"ג ע"ב ובטור ח"מ ורמ"א סי' רס"ב. וכן חיתוך אתלת קרנתא יכול הנכרי ג"כ לחתך כך אלא דלא טרח. הלכך אין ללמוד מכאן כלל לשאר איסורי דרבנן ואף לפי מ"ש הפרישה בדעת הטור אפשר דהיינו דוקא במים שאין להם סוף שהוא איסור לכתחלה בלבד ואין ללמוד משם לשאר איסורי דרבנן שאסרו אף בדיעבד כתרי שוירי לרב הונא ור' זירא וכן סתם יינם וכהאי גוונא:

(ג) ומ"ש באבן העוזר להוכיח דבדרבנן סמכינן אסימן אפילו את"ל סימנים דרבנן מדין מצא חבית של יין כו' בא ישראל ונתן בה סימן כו' לא קשה מידי משום דהא פשיטא דהא דנקט בגמרא נתן בה סימן דוקא הוא רק משום דאיכא הכא דררא דממונא ואתא לאשמועינן דלא מהימן אפילו להתירה בשתיה עד שיתן בה סימן דוקא משום דחשדינן ליה דמשקר כדי שיחזירנה לו כמו דמתירים בכל מציאה דעלמא אבל משום דררא דאיסורא בלחודיה פשיטא דאין צריך סימן וסגי באומר שלי היא וממני נפלה שהרי על עצמו נאמן באיסור ומתארחים אצל כל אדם. ואפילו אין לו בה טביעת עין גמורה יש להתירה לו היכא דאפשר למיתלי שנפלה במקום שנמצאה דהא (בפסחים דף י' ע"א) גבי על ובדק ואשכח קיימא לן כרבי ואמרינן ככר שאבד הוא ככר שנמצא (ואפילו מצא בזוית אחרת לפי מ"ש התוס' שם ריש ע"ב) אלא דיש לומר דהתם דוקא בבית וכהאי גוונא אבל לא בשוק או אפילו ברקתא דנהרא ביו"ד סי' קכ"ט מ"מ היכא דאיכא למתלי שנפלה במקום שנמצאה תלינן בסתם יינם דרבנן ואמרינן כאן נמצא כו' אלא דאיכא למיחש לאיחלופי במתכוין ולהא ודאי מהני סימן בעלמא לכ"ע משום דלא טרח ומזייף כדלעיל:

וגם מ"ש באבן העוזר בראייתו הראשונה צ"ע גבי גט דנקב בעלמא הוי סימן דאורייתא א"כ בב' נקבים ליהוי סימן מובהק משום צירוף סימנים ולא אשכחן הכי בגמרא ופוסקים אלא בצד אות פלונית דוקא:

וגם מ"ש בראייתו השלישית מסימני אזנים וזנב וקול לק"מ דהתם מספקא ליה לר' יהודה אי חוששים לזרע האב ושמואל פסק הלכה כחנניה דחוששים וכן הוא בסתם משנה וה"נ ס"ל לרבא כמ"ש התוס' ורא"ש שם אלא דאנן חיישינן לחומרא כר' אבא וגם קיי"ל כרב אשי דמספקא ליה דלמא סימנים דאורייתא. ומאחר דאיכא כל הני צדדים להקל אין לנו להחמיר יותר מדר' אבא:

(ד) אך אמנם אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מיהא איכא דצירוף סימנים טובא מילתא היא כמו סימן מובהק מהא דלא חיישינן בגמ' (פ"ג דגיטין דף כ"ז ע"ב) דלמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים וא"ל דדוקא משום צירוף ד' שמות שמו ושמה ושני עדים דזה אינו דהא אפילו בהוחזק ב' יוסף בן שמעון בעיר אחת ושמות נשותיהם שוין נמי לא חישיינן בכהאי גוונא דאמרי מעולם לא חתמנו כו' כמבואר בהדיא ברמב"ם (פ"ג מהלכות גירושין) וכן הוא בהדיא ברי"ף ורא"ש (שם וע"ש ברא"ש דלא גרס יוסף בן שמעון זה כפרש"י) :

(ה) וגם יש להביא קצת ראיה לדבר לצירוף סימנים (ואפשר ג"כ שהיא ראיה גמורה) מברייתא דיבמות (דף קכ"ב ע"א) ושוב מעשה כו' לפי דעת הרמב"ם וש"ע דמנין האנשים נושאי גמלים בצירוף שם מקום היציאה וההליכה מועילים להתיר ולפי דעת הרא"ם ברמב"ם סגי במקום ההליכה או היציאה לחוד (דשקולין הן לפי דעת האחרונים בתשובותיהם רא"ם וריב"ל ורח"ש) וכ"מ מפשט לשון הברייתא שלא הוזכר שם מקום היציאה כלל אלא דמשום הכי בעינן הכא סימנים טובא משום דמקום היציאה בלא פשפוש שבתוספתא ומקום ההליכה לא חשבינן סימנים כלל כשהשיירות מצויות ממקום זה למקום זה. והם סימנים גרועים כארוך וגוץ <[א]> ולא דמי כלל וכלל לסימן מקום דגבי אבדה דהתם מיירי במקום מיוחד פרטי ומסויים (ע"ש ברש"י בב"מ דף כ"ג ע"ב ד"ה איכא דאמרי) ולא שאבד בעיר פלונית וגם מקום הליכתם בדרך לא דמי כלל למקום דאבדה ומציאה דהתם אומר שאבד חפץ כזה באותו מקום שנמצא אבל הכא מנא ידעינן שמתו ונאבדו כאן בדרך זה האנשים שהלכו כאן דלמא אזול לעלמא <[ב]> והני שנמצאו כאן מתים אחריני נינהו ומכל שכן לפי מ"ש התוס' בב"מ דף כ"ב סוף ע"ב שאינו חשוד לשקר כו' וכן מבואר בהדיא בגמ' שם דף כ"ג ע"ב דאמרינן ליה כי היכי דלדידך אתרמי האי מקום כו' ולאו משום דמשקר. ואין לחוש אלא שמא שלו ניטל בידי אדם וזה הנמצא הוא של אחר שאבד ג"כ כאן וכולי האי לא חיישינן אבל הכא שמא הידועים לנו שהלכו כאן הלכו כדרכם לדרכם והני אחריני נינהו:

[הג"ה

[א] וכן הגמלים במקומות שהגמלים מצויים:

[ב] ותדע במכ"ש מכריכות ברשות הרבים דלא הוי סימן משום דמינשתפי ברגלים:]

(ו) ומ"ש מהרי"ו בתשובה סי' ע"ט בדעת הרא"ש בתשובה צע"ג דלו יהי דחשיב כסימן מקום ממש הא קיי"ל סימנים דרבנן ובעינן סימן מובהק ומקום לא הוי סימן מובהק לכ"ע. ותדע שלא הזכיר הטור חידוש דין זה ואפילו ברמזים השמיט ברייתא זו לגמרי מכלל דס"ל שאין כאן עוד חידוש דין כלל בברייתא אלא הא לחוד דנכרי מסיח לפי תומו נאמן. משום דס"ל דעובדא דאנטוכיא דומיא דכרכום ביתר שלא היו השיירות מצויות לפי שהיתה במצור כדפירש רש"י וכמ"ש הרמב"ן במלחמות שמתו במלחמה ואין השיירות מצויות בשעת חירום ומלחמה כדאיתא בפרק חזקת הבתים ונסתלקה תמיהת האחרונים מעל הרא"ש בתשובה זו <[ג]> ובר מן דין הנה בלשון הרמב"ם וש"ע ליכא למימר כלל משום שידוע לנו שהלכו באותו מקום שנמצאו בו מתים בדרך דכל כהאי גוונא היה לפרושי כגון שאין בין מקומות היציאה וההליכה אלא דרך אחת בלבד שבודאי הלכו באותו מקום שנמצאו המתים בדרך. והלכך אין כאן סימן גמור המועיל באבדה אלא סימן המנין לבדו ואפילו הכי מהני הכא אפילו לדידן דקיימא לן סימנים דרבנן משום צירוף עוד ב' סימנים גרועים לפי דעת רא"ם ברמב"ם ופשט לשון הברייתא דסגי במקום ההליכה לבד בלא מקום היציאה והרי סימן אחד גמור בינוני המועיל באבדה עדיף טפי מב' סימנים גרועים ואפילו מג' מאחר שאין מתירים אבדה על ידן וע"י סימן אחד גמור בינוני מחזירים וא"כ מכל שכן דמצטרף טפי עוד סימן אחד גמור בינוני גבי עדות אשה למהוי סימן מובהק:

[הג"ה

[ג] אבל מ"ש מהרח"ש משום דהגי' היא קולר של שני בני אדם דאיכא נמי סימן מנין. וזה אינו כמבואר שם בהדיא בתשובת הרא"ש דקולר נקט לרבותא משמע דכל שכן לאיש יחידי:]

(ז) ואפשר שזהו ג"כ דעת הרמב"ן ורשב"א לפי מה שכתב המגיד משנה פ"ו מהלכות שאלה בשמם וכן כתב הנימוקי יוסף פט"ו דיבמות דגבי שומשמי היינו טעמא משום דמנין לא הוי סימן מובהק וגבי שב מרגניתא דצייריה בסדינא בפרק הכותב צ"ל לפ"ז דהוי סימן מובהק משום צירוף סימן מנין עם הא דצייריה בסדינא דחשיב נמי סימן גמור משום דלאו אורחא כל כך כשומשמי בחביתא. ואתי שפיר דלק"מ מ"ש עליהם הר"ן פ' הכותב והתוס' שם על פרש"י (אבל דוחק לומר דמיירי התם דהוי ליה סימן מובהק אחר במרגניתא מה שלא הוזכר בגמרא וכמו בכסא דכספא דא"כ למה להגמרא להוכיח דהוו שב וציירי בסדינא):

והנה אף גם עיקרא דדינא דסימן מובהק דאיתמר בגמרא בדוכתי טובא דנקב יש בו בצד אות פלונית על כרחך משום צירוף סימנים נגעו בו מדנקטו נקב דוקא שהוא סימן גמור המועיל אי סימנים דאורייתא כדאיתא בגמרא ולא נקטו סימן גרוע באות פלונית כגון שאות פלונית היא בראש שטה פלונית או בסופה דהוא סימן דארוך וגוץ בגט. (או שאות פלונית היא משוכה לרחבה כדרך הסופרים ומנהגינו בכדת משה וישראל דהוא סימן דארוך באות עצמה ומ"ש בהגהות מיימוני הלכות ספר תורה למנוע מזה היינו בסת"ם דוקא) וזה פירוש הירושלמי לפע"ד כגון דמר תרין תלת שורין פירוש שאמר לשון ונוסח ב' וג' שטות כמו שהן כתובות בגט ממש דהיינו תיבה זו בראש השיטה ותיבה זו בסופה וכן בשטה ב' וג' ואפילו הכי אינו כלום משום דהוא סימן דארוך וגוץ. (פירוש המפרש דחוק דאיך אפשר לכתוב הגט בב' שיטין מאחר שאין למדין משטה אחרונה):

(ח) אך הנה בתשובת מהרי"ו סימן ע"ט מבואר הטעם דלא מלאו לבו להתיר ע"י צירוף סימנים משום דבמתניתין סתמא קתני אע"פ שיש סימנים כו' כלומר דאע"ג דנמצא בספר אחד קדמון דצירוף סימן בגופו ובכליו הוי סימן מובהק כמ"ש מהרי"ו שם ובסי' ק"נ אפילו הכי לא מלאו לבו לסמוך על זה למעשה משום דבמתניתין סתמא קתני כו' (אלא א"כ יש עוד צד להקל כמ"ש שם בסוף התשובה) וכן בתשובת מהריב"ל כתב כן בתחלה בשם ר"י ברונא להקל בזה ע"פ פירוש רש"י ואור זרוע בפירוש המשנה דפ"ג דגיטין מצאו בחפיסה ומכירו לגט וכן כתבו בחידושי רמב"ן ורשב"א ור"ן בשם רש"י ולא חלקו עליו אלא מטעמא אחרינא (וכהאי גוונא ממש כתבו התוס' ביבמות דף קט"ו ע"ב סוף ד"ה וקאמרי כו' בשם ר"י) וכן דעת הרמב"ם שם כפרש"י ולבסוף מסיק מהריב"ל דאין לסמוך על זה להקל ואפילו בצירוף ב' סימנים בגופו ואע"ג דמצד שיקול הדעת יש להקל אפילו הכי לישנא דמתניתין אע"פ שיש סימנים כו' וזהו עיקר טעם המחמירין בזה משום לישנא דמתניתין ולא מוקמינן לה בגמרא בארוך וגוץ אלא ללישנא דסימנים דאורייתא מכלל דללישנא דסימנים דרבנן אין צריך לאוקמי בהכי. ומשום הכי נמי אי אפשר לומר כמ"ש אבן העוזר דסימנים לשון רבים קאי אסימן אחד בגופו וסימן אחד בכליו ומשום דחיישינן לשאלה דהא לא אתמר בגמרא. הך סברא דחיישינן לשאלה אלא ללישנא דסימנים דאורייתא מכלל דאי סימנים דרבנן אין הכרח ממתניתין לומר כך אלא שהאחרונים כתבו כך מצד הסברא בעלמא ולאו מהכרח ממתניתין:

אכן באמת לק"מ ואדרבא נהפוך הוא לגירסא שלפנינו בסוגיא דב"מ (דף כ"ז ע"ב) והכא בסימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה קמיפלגי כו' ואבעית אימא דכ"ע שומא אינה עשויה להשתנות משום דבודאי איכא סימנים טובא העשויים להשתנות לאחר מיתה כדאמר רבי עקיבא בברייתא פ"ט דב"ב (דף קנ"ד ע"א) וכמ"ש התוס' שם דאפשר שנעשו גומות בבשרו לאחר מותו והיינו גומות קטנות הנעשות ממילא שלא ע"י מכה משא"כ רושם וצלקת שע"י מכה ניכר ודאי שהוא מחיים ולא לאחר מיתה ואפילו הוא רושם קטן כמ"ש בתשובת מהר"ם פדואה סי' (ל"ו) [ל"ה] אבל רושם שינוי מראה לחוד ע"י הכאה לא מינכר כל כך ויוכל להיות ג"כ שנשתנה ונעשה מראה זה לאחר מיתה כמ"ש בתשובת חוט השני וכן יש עוד סימנים שמשתנים לאחר מיתה כמו סתימת העין כמ"ש בט"ז <[ד]> וכן כל כהאי גוונא וגם לגירסת הטור דלא גרס בסוגיא דב"מ דכ"ע שומא אינה עשויה להשתנות אלא כדאיתא בסוגיא דיבמות דכ"ע סימנים דרבנן והכא כו' כמ"ש מהרח"ש וסבירא ליה דהיינו טעמא דתנא קמא משום דעשוי להשתנות מ"מ ודאי דלאו שומא לחודה דוקא עשויה להשתנות ולא שום סימן אחר בעולם דהא בהדיא קאמר רבי עקיבא בברייתא דב"ב הנזכר דאיכא סימנים העשוים להשתנות וה"נ קאמר סתמא דגמרא בסוגיא דב"מ בלישנא דסימנים דאורייתא דסימנים סתם עשויים להשתנות לת"ק ומהיכי תיתי לומר דלישנא דסימנים דרבנן פליג בהא ואדרבה כו' (כמ"ש האחרונים גבי חיישינן לשאלה). אלא לגירסת הטור נקט תנא קמא שומא לרבותא לאפוקי מדרבי אליעזר בן (יעקב) [מהבאי] וכן הוא בהדיא ברמב"ם ואפילו שומא כו' אבל שאר סימנים העשויים להשתנות לא אצטריך למימר דפשיטא דלא הוו אפילו סימנים בינונים כדאמרינן הכי בהדיא ללישנא דסימנים דאורייתא ובשומא דווקא סבירא ליה להטור דהוי סימן בינוני ולא סימן מובהק כמ"ש מהרח"ש וכמ"ש לקמן (אבל לפי דעת המשאת בנימין בטור צריך עיון גדול). והלכך מעתה אין הכרח כלל מלשון המשנה דצירוף סימנים לא הוי סימן מובהק דאפילו את"ל דהוי סימן מובהק אפילו הכי אתי שפיר לשון המשנה אע"פ שיש סימנים לשון רבים משום דיש לומר דמיירי בסימנים סתם העשויים להשתנות לאחר מיתה דפשיטא דלא מהני מה שהם רבים מאחר שאפשר שנשתנו להיות כן לאחר מיתה ולא חשיבא ודאי אפילו כסימן אחד גמור שאינו עשוי להשתנות כדמשמע בהדיא מלשון הגמרא בשינויא בתרא ללישנא דסימנים דאורייתא ומשום הכי נמי לא מהני צירוף הסימנים שבכליו כדלקמן. ואין זה דוחק לאוקמי מתניתין בסימנים העשוים להשתנות דוקא דהא ללישנא דסימנים דאורייתא מוקמינן לה בסימני ארוך וגוץ. והיינו לשינויא קמא דבמצויה בבן גילו קמיפלגי אבל לשינויא בתרא דבעשויה להשתנות קמיפלגי ודאי דלא איצטריך לן לאוקומי בארוך וגוץ דוקא (אלא אי בעינן לאוקומי מתניתין ככ"ע אף גם כר' אלעזר בן מהבאי) והכי נמי ללישנא דסימנים דרבנן מיתוקמא שפיר מתניתין בסימנים העשויים להשתנות וכדאיתא בהדיא בירושלמי אמתניתין דהיינו טעמא דאין מעידין על סימנים אע"ג דסימנים דאורייתא משום שדרכם להשתנות והיינו כשינויא בתרא ללישנא דסימנים דאורייתא בגמרא דילן <[ה]> והה"נ ללישנא דסימנים דרבנן אבל סימנים שאינם עשויים להשתנות כמו צלקת בתרומת הדשן ובתשובת מהר"ם פדואה וצפורן עבה וכל כהאי גוונא י"ל דצירוף ב' סימנים מהם הוי סימן מובהק ואדרבא דמוכח נמי הכי השתא להך שינויא דתנא קמא ור' אלעזר בן מהבאי קמיפלגי בשומא סימן מובהק כדלקמן. והטעם כמ"ש במשאת בנימין דדבר זר ומופלג הוא שימצא חיבור סימנים כזה באיש אחר כו' (אך באמת אינו דבר זר ומופלג לגמרי אלא דלא שכיח כל כך כדלקמן) ומיהו היינו דוקא בב' סימנים שונים כגון צלקת ושומא אי אינה עשויה להשתנות וכל כהאי גוונא אבל ב' שומות וב' צלקתות וכל כהאי גוונא אינו דבר מופלג כל כך ולא חשיבי כב' סימנים שונים אלא כסימן אחד שני פעמים ומשום הכי לא מהני ב' נקבים בגט ומשום הכי נמי לא איצטריך לן להאי לישנא לאוקמי מתניתין דאע"פ שיש סימנים בכליו בחיורי וסומקי דוקא אלא דמשכחת לה נמי בסתם סימני בגדים שהן מדות ארכם ורחבם דשתיהן הן סימן מדה ולא חשיבי כב' סימנים שונים למהוי סימן מובהק כדמשמע בהדיא בסוגיא דב"מ (דף כ"ח ע"א) גבי מדת ארכו ורחבו ומדת משקלותיו ינתן למדת משקלותיו אע"ג דמשקל לא הוי סימן מובהק כמו שכתב הרא"ש פ"ה דב"מ וכדמשמע מפשט לשון הגמ' (דף כ"ג ע"ב) דדמי למדה ומנין ומ"ש התוס' שם לחלק בין משקל דבגד דעדיף כו' היינו דומיא דמדה עדיפא שבתחלת דבריהם שם דאינה סימן מובהק אלא כמו מדת ארכה דעדיפא ממדת רחבה וינתן למדת ארכה אע"ג דאינה סימן מובהק. ובר מן דין נמי לא דמי כלל סימני דאורך ורוחב הבגד לסימני הגוף דסימן שבגופו הוא איזה שינוי בגופו ובשרו שלא כדרך תולדות סתם בני אדם בין שהשינוי הוא בתולדה כמו שומא (מדמצויה בבן גילו) וכהאי גוונא בין שנשתנה אח"כ ע"י איזו סבה כמו צלקת וכהאי גוונא אבל מדות אורך ורוחב הבגד אינן נקראות שינוי דיש אורג או תופר במדה זו ויש במדה זו קרוב הדבר ודאי ומילתא דשכיחא היא שיוכלו לימצא בעולם עוד בגדים ארוגים או תפורים במדות אורך ורוחב כמדות בגד זה ממש. ואפילו הכי הוי סימן בינוני להחזיר אבדה משום דכיון שזה כיון המדה בצמצום מסתמא שלו הוא בדליכא למיחש דלמא בהדי דנקיט חזיא כדאיתא התם בגמרא ואע"ג דשכיח בעולם ודאי עוד בגדים במדות אורך ורוחב כזה ממש דהא מדמינן בגמרא סימן דמדה לסימן דמנין ומשקל וגבי מנין ומשקל אמרינן הכי בהדיא בגמרא שם דדוקא מניינא דשוין ומתקלא דשוין לא הוי סימן אבל אם אין כולן שוין אע"ג דהיא מילתא דשכיחי ודאי דזימנין אתרמי משקל חתיכת בשר של טבח זה כמשקל חתיכה של זה וכן במנין דגים שבמחרוזות של צייד זה כמנין דצייד אחר ומכל שכן בשל אנשים רבים הקונים מצייד אחד וטבח אחד והה"נ בסימן דמדה כדאיתא בהדיא בריש פרק ט"ו דיבמות גבי שומשמי אימא חושבנא בעלמא אתרמי ואפילו הכי הוי סימן כהאי גוונא גבי מציאה (כמ"ש התוס' בב"מ דף כ"ג ע"ב ד"ה חביות וטור ח"מ סי' רס"ב והה"נ בעדות אשה כהאי גוונא אי סימנים דאורייתא כמ"ש הרא"ש פרק אלו מציאות דארוך וגוץ היינו דוקא שלא צמצמו מדת ארכו אבל אם צמצמו הוי סימן אע"ג דודאי איכא טובא בעולם ארוכים כמוהו בצמצום) אלא גבי פקדון דוקא לא הוי סימן משום דבעינן סימן מובהק דוקא כמ"ש הנימוקי יוסף שם ביבמות והרא"ש בפרק ח' דב"מ גבי סימן משקל והמגיד משנה פ"ו מהלכות שאלה בשם הרמב"ן ורשב"א ע"ש שכתב לפי שאין מנין סימן מובהק לגמרי מכלל דהוי סימן גמור המועיל להחזיר אבדה דמקרי נמי סימן מובהק בלשון הגמ' דב"מ (דף כ"ח וכ"ז ע"ב) כמ"ש התוס' שם והיינו טעמא כמ"ש הרא"ש פרק ה' דב"מ דבמציאה הקילו להחזיר אפילו בסימן כל דהו (ור"ל הקילו אף דמספקא לן אי סימנים דאורייתא או דרבנן כדאמר רב אשי גבי נקב כו' וגם סימן מנין הוא בכלל הספק כדמוכח בסוגיא דב"מ (דף כ"ח ע"א) מצא תכריך של שטרות כו' וכדאיתא בגמרא סוף (פ"ג) [פ"א] וא"כ הוא הדין וכל שכן למשקל כדאיתא בגמרא ומדמשקל הוי סימן מנין נמי כו'. מכל מקום פרטי הסימנים משקל ומדה לא כתיבי באורייתא אלא שפירשום חכמים דומיא דשמלה דסתמא יש בה סימן כדפרש"י שם). והטעם י"ל כמ"ש התוס' גבי סימן מקום (דף כ"ב סוף ע"ב) דאין רגילות שב' בני אדם אבדו חפץ זה כזה ובמקום אחד וה"נ י"ל גבי סימן מדה ומנין דאף דשכיחי בעולם מנין זה ומדה זו מ"מ הרוב אין מאבדין ואין רגילות כל כך שב' בני אדם אבדו חפץ זה כזה במנין שוה או במדה שוה:

[הג"ה

[ד] ותמיהתו בזה על תה"ד לק"מ כי כוונת התה"ד במ"ש עין אחת עורת וסתומה היינו שהיתה העין נקורה לגמרי כמו ואת עיני צדקיהו עיור וכדלקמן:

[ה] וקושית המפרש שם מסימניו וכליו לק"מ להירושלמי כדאיתא בגמרא דילן דחיישינן לשאלה:]

וזו היא ודאי כוונת התוס' בריש פרק ט"ו דיבמות דהא מדה ומנין הוה סימן במציאה מיירי בענין שאין דרך בני אדם להצניע כו' ור"ל משום דסתם סימן מנין באבדה וכן מדה דומיא דשומשמי שהוא ג"כ סימן מנין המדות מיירי מסימנא בדרך הנחה דוקא שהניח והצניע שם לפי שעה ושכח דבדרך נפילה לא הוי מנין סימן כלל משום דאייאש כמ"ש התוס' והרא"ש בפרק אלו מציאות והיינו דוקא כשהניח במקום שאינו משתמר שאין דרך אדם להצניע שם רק שזה הצניע לפי שעה ושכח דבמקום המשתמר אין זו אבדה כלל שדרך בני אדם להצניע שם כגון קרדום בצד גדר כו' וכיון שאין דרך בני אדם להצניע שם לא חיישינן דלמא אתרמי שהצניע שם עוד איש אחר חפץ כזה במנין מדות אלו ממש ושכח ג"כ דהוא מילתא דלא שכיחא כל כך <[ו]> ומ"ש התוס' אבל הכא דרך בני אדם להצניע במדה זו ר"ל גם במדה זו ומשום הכי לא הוי מנין סימן כלל גבי פקדון (כמ"ש התוס' פ' הכותב) ואזלו לשיטתם דלעיל בשינוי בתרא בשם ר"י בעובדא דב' ת"ח דלא קאמרי סימן מובהק אלא סימן בינוני ואפילו הכי קאמר רבא גבי שומשמי דלא דמי לב' ת"ח מכלל דבשומשמי לא הוי סימן כלל ורמב"ן ורשב"א ורא"ש אזלי לשיטתם דגבי ב' תלמידי חכמים קאמרי סימן מובהק כדלקמן ומשום הכי אמר רבא דלא דמי לשני תלמידי חכמים דבפקדון בעינן נמי סימן מובהק וסימן מדה ומנין דשומשמי לא הוי סימן מובהק אבל סימן בינוני מיהא הוה. והיינו משום דאין רגילות כל כך שב' בני אדם שהם המפקיד והנפקד הצניעו חפץ זה כזה במנין ומדה שוה דמהאי טעמא הוי סימן גבי אבדה. משום דאע"ג דגבי אבדה יש להסתפק בכל עוברי דרכים דעלמא ובעולם שכיח טובא מנין כזה ומדה כזו מכל מקום הרי הרוב אין מאבדין והמאבד הוא ממיעוטא ויחידאה הוא כמו המפקיד (ובהא אתי שפיר דלא קשה מידי בסוגיא דיבמות וב"מ מ"ש בתשובות האחרונים מאי פריך אשינויא דחיישינן לשאלה מברייתא דמצאו קשור כו' דלמא שאני התם דהיא שאלה דיחיד הוא יוסף בן שמעון השני לחודיה כו'. משום דעדות אשה דמיא לאבדה ופקדון בהא כדלקמן בסמוך והא דמחלק אביי בסוף פרק י' דב"ב בין נפילה דרבים לנפילה דחד היינו משום שאילו מן האחר נפל (עי' צ"צ אה"ע סי' נ"ח סי"ב) היה צועק ומבקש כדפירש רשב"ם שם בשם ר"ח וזהו עיקר הטעם כמ"ש לקמן מיהו בלאו הכי נמי לק"מ מ"ש האחרונים דהא בתחלת הסוגיא ביבמות נמי תקשי מאי פריך ממצאו קשור כו' שאני התם דדמי לנפילה דחד (כמ"ש הרשב"א שם) אלא ודאי דעיקר הקושיא משום דבעיגונא אקילו רבנן טובא כמו באיסור דרבנן וה"נ גבי גט אף דהיא נפילה דחד איסורא דרבנן מיהא הוי בלא סימן דמצאו קשור כו' משום דמדרבנן לא ילפינן איסורא [מ]ממונא דסוף פרק י' דב"ב וכמ"ש לקמן באריכות והה"נ לענין שאלה דיחיד) והתוס' סבירא להו דהמאבד לא שכיח כל כך כמפקיד ומשום הכי לא דמי פקדון לאבדה:

[הג"ה

[ו] דאין לומר שכוונת התוס' דבמציאה מיירי דוקא במנין משונה דהא בגמרא אתמר בהדיא דווקא במנינא דשוין לא הוי סימן:]

ואיך שיהיה הפירוש בתוס' עכ"פ זהו ברור לכ"ע דבאבדה הוי מדה ומנין סימן בינוני אע"ג דשכיח טובא כזה בעולם ולא היו ראוים למהוי חשיבי סימן בינוני מצד עצמן אפילו הכי חשיבי סימן מחמת אבדה שנאבדו כך לפי שאין רגילות שב' בני אדם אבדו חפץ זה כזה במנין או מדה שוה והה"נ במשקל במתקלא דלא שווין והה"נ בעדות אשה גבי סימני כליו דידעינן בבעלה של זו שנאבד עם כליו שהיה בהם סימן מדה זו באורך ורוחב לא חיישינן דאתרמי עוד איש אחר לבוש בכלים במדה זו ממש ונאבד מן העולם ומת דעדות אשה שנאבד בעלה דמיא לאבדה ומציאה כדמשמע בהדיא בסוגיא דיבמות וב"מ דלא ממעטינן סימן כלים אלא חיורי וסומקי דוקא כמו באבדה ומציאה והלכך משום הכי נמי לא מהני צירוף סימן מדות אורך ורוחב הבגד ואפילו עם סימן משקלותיו למהוי סימן מובהק משום דשכיחי בעולם עוד בגדים כאלו שוין במדת אורך ורוחב מתחלת עשייתם וממילא אתרמי דשוין גם במשקל לפעמים ואין כאן שום שינוי כלל ולא חשיבי סימן כלל מחמת עצמן אלא מחמת אבדה כדלעיל (משא"כ בצלקת וצפורן עבה וכהאי גוונא שהם שינויים בגוף וגם לא שכיחי טובא כל כך וחשיבי סימנים מצד עצמן אף גם שלא מחמת אבדה מש"ה מהני בהו צירוף שני סימנים למהוו סימן מובהק) ומשום הכי קתני במתניתין דאין מעידין על סימנים שבכליו לשון רבים וסימנים שבגופו מיירי בעשויים להשתנות כדלעיל בשם הירושלמי וגירסא שלפנינו בסוגיא דב"מ דסימנים סתם הם העשויים להשתנות:

והשתא אתי שפיר טובא דלא קשה מידי הדיוקים דסתרי אהדדי בהא דאמר רב אשי בסוגיא דסוף פ"ק דב"מ ופרק ג' דגיטין כגון דאמר נקב יש בצד אות פלוני כו' אות דוקא ולא אפילו תיבה פלונית כמ"ש העיטור הובא בבית יוסף והיינו כגון שהנקב מלמעלה על גבי התיבה ולא בין תיבה לתיבה דהא היינו ממש בצד אות פלונית שבסוף התיבה או תחלתה והדר אמר רב אשי או מסדר הש"ס אליבא דרב אשי אבל נקב בעלמא לא כו' משמע דוקא נקב בעלמא סתם בלי קביעות שום מקום כלל אבל אם קובע איזה מקום פרטי ומסוים לנקב כגון על גבי אמצע שטה פלונית או על גבי תחלתה או על גבי סופה אף שאינו מצמצם שום אות או אפילו תיבה מיוחדת הוי סימן מובהק כדעת הרמ"ך הובא בשיטה מקובצת פרק אלו מציאות ומכל שכן על גבי תיבה פלונית אכן היינו טעמא דרב אשי משום דנקט מילתא פסיקתא ובפלוגתא לא קמיירי וצמצום אות פלונית היא מילתא דפסיקא ומילתא דפשיטא דהוי סימן לכולא עלמא משום שהוא דבר מופלג ולא שכיח כלל שימצא כן בגט אחר וכדאמר סתמא דתלמודא בפירושא דברייתא פ"ג דגיטין (דף כ"ז סוף ע"ב) ויש בו סימנים מעידים כו' וכן בסוף סוגיא דב"מ (דף כ"ח ע"א) ונקב בעלמא בלי שום קביעות מקום לא הוי סימן מובהק לכ"ע אבל נקב במקום פלוני מסויים ומיוחד אף שאינו מצמצם המקום כל כך כצמצום אות פלונית ודאי דהוי סימן מובהק להאי לישנא דבשומא סימן מובהק קמיפלגי לא מבעיא לר' אלעזר בן מהבאי דהא דס"ל דשומא סימן מובהק הוא לאו היינו משום דס"ל דשומא היא מילתא דלא שכיחא כלל וכלל שזהו נגד החוש שאנו רואין דשכיחא טובא בכל דור ודור בכל המדינות והארצות ובפרט דשומא סתמא קתני משמע אפילו אין בה שיער ופחותה מכאיסר דלא חשיבא מומא כלל מכלל דלא מיקרי דבר שאינו שוה בזרעו של אהרן כתלתול קטן של בשר כדפירש רש"י בבכורות (דף מ' ע"ב) והיינו טעמא משום דשומא שכיח טפי מתלתול (והרמב"ם שכתב בפרק י"ג מהלכות גירושין ואפילו שומא כו' י"ל דלשיטתיה אזיל דס"ל דשומא אפילו כאיסר ויש בה שיער לא פסלה אלא בעור הפנים לבד והיינו משום דמיגניא ותלתול מיגניא בכל הגוף פחותה מכאיסר ואין בה שיער לא מיגניא אפילו בעור הפנים ומשום הכי לא פסלא אע"ג דלא שכיחא) הן אמת דלאו הא בהא תליא לגמרי דהא תנא קמא סתמא קאמר אין מעידין משמע אפילו בכאיסר ויש בה שיער דאינו שוה בזרעו של אהרן ואפילו הכי לא הוי סימן מובהק דפשט הלשון משמע ודאי משום דשכיחא מ"מ איפכא ודאי ליכא למימר דקטנה שאין בה שיער תהא מילתא דלא שכיחא כלל והא דחשיבא סימן בינוני אם תימצי לומר סימנים דאורייתא היינו מחמת אבדה דומיא דמנין ומתקלא דלא שוין כדלעיל ולמ"ד שומא מצויה בבן גילו הוי כמניינא ומתקלא דשוין וכמו הוחזקו ב' יוסף בן שמעון. אלא היינו טעמא דר' אלעזר בן מהבאי משום דמעידים שומא היתה באבר פלוני כדפירש רש"י וגם מוכרח הוא בדקדוק לשון הברייתא אין מעידים על השומא דר"ל להעיד שמת פלוני בעלה של זו מפני שמצאו איש אחד מת ובו שומא באותו מקום שראו בבעלה של זו דומיא דאין מעידים אלא על פרצוף פנים כו' דהיינו שהכירוהו בחייו ודומיא דאין מעידים על המגוייד ועל הגוסס דר"ל להעיד שראוהו מת דלמא לא יעידו האמת שראוהו מגוייד וגוסס והל"ל אין מתירין כו' וה"נ הל"ל אין מתירין על השומא ולא אין מעידין אלא ודאי דרצונו לומר אין מעידין שמת פלוני ע"י השומא שמצאו באיש אחד מת באותו מקום שראו בפלוני בעלה של זו דמסתמא ודאי זוכרין המקום שראו בו השומא בבעלה של זו ולפי ראות עיניהם בשומא שבאיש הנמצא מת נדמה להם שהיא באותו מקום ממש דאל"כ ודאי הוא איש אחר ואיך יעידו אלא דיכול להיות שלא יוכלו להעיד בבירור גמור על צמצום המקום כצמצום אות פלוני ממש אלא מקום מסויים סתם ואפילו הכי הוי סימן מובהק לר' אלעזר בן מהבאי משום דאמרינן דמסתמא הוא באותו מקום ממש בצמצום דהא סתמא קאמר ר' אלעזר בן מהבאי דמעידין משמע בכל גוונא והיינו טעמא משום צירוף סימנים דהא סימן מקום הוי סימן בינוני גבי אבדה ומציאה אף שאינו נותן סימן מקום בצמצום גמור כמו צמצום אות פלוני דלא אשכחן תנא או אמורא או פוסק דלימא הכי גבי מציאה אלא מקום מסויים סתם וכ"כ בהדיא בט"ז כאן באה"ע סי' י"ז ותלינן דמסתמא הוא אותו מקום ממש וכן בנקב שבגט במקום מסויים אלא אפילו לת"ק י"ל דמשום הכי לא מהני צירוף סימנים בשומא משום דעשויה להשתנות כמ"ש הטור ואף גם לגירסא שלפנינו בסוגיא דב"מ דאינה עשויה להשתנות י"ל דהיינו טעמא דת"ק משום דלא מהני צירוף סימנים אלא בסימנים שהן ע"י סיבה מבחוץ דאתרמי הכי כגון נקב בגט דלא שכיחא מילתא דאתרמי בגט אחר ג"כ סיבה זו דנקב ובאותו מקום עצמו דאתרמי בגט זה ואם הנקב הוא בנייר מתחלת עשייתו הרי מה שנכתב שם אמצע שיטה פלונית או תחלתה או סופה תחת נקב זה הוא סיבה מבחוץ דאתרמי מילתא הכי ולא שכיח מילתא דאתרמי הכי בגט אחר ג"כ באותו מקום עצמו משא"כ בשומא שהוא דבר טבעי המצוי ושכיח טובא בתולדות בני אדם בטבע יצירתם להולד עם שומא בעור בשרם באיזה מקום פרטי בגוף איכא למימר ודאי שכמו שזה נולד בטבע יצירתו שגרמה לו שומא במקום פלוני דוקא כך נולד ג"כ אחר בטבע יצירתו להיות בו ג"כ שומא באותו מקום עצמו כי טבע זה הוא מילתא דשכיחא בתולדות בני אדם וטבעם ביצירתם בכל המקומות שבגוף כמ"ש מהרח"ש ותדע דהא ת"ק קפסיק ותני סתמא אין מעידים על השומא משמע אין מעידין לעולם אע"ג דיכול להיות לפעמים שזוכרין היטב מקום השומא שהיתה בבעלה של זו בצמצום גמור כצמצום אות פלונית ורואין עתה שהוא באותו מקום ממש כגון בסוף המצח על עיקר החוטם והתחלתו ממש או בראש ממש וכל כהאי גוונא ואפילו הכי אין מעידין וע"כ צ"ל דלא דמי לגט שיש בו נקב בצד אות פלונית מהאי טעמא דאמרן דשומא שכיחא בכל המקומות שבגוף כמ"ש מהרח"ש דלא כרד"ך והלכך יש לומר לפי זה דבגט מודה ת"ק לר' אלעזר בן מהבאי דסגי במקום מסויים סתם כאמצע שטה פלונית כו' ותלינן דמסתמא הוא בצד אות פלונית כמו בשומא לר' אלעזר בן מהבאי ומיהו היינו דווקא ללישנא בתרא דרבא דבשומא סימן מובהק קמיפלגי אבל לאביי דמוקי פלוגתייהו בסימנים דאורייתא או דרבנן ומוקי מתניתין דאין מעידין כו' כת"ק וברייתא דמצאו קשור כו' כר' אלעזר בן מהבאי ע"כ צ"ל כס"ד דמקשה דצירוף סימנים בינונים לא הוה סימן מובהק אלא דומיא דנקב בצד אות פלונית דוקא שהוא דבר מופלג וכו' ומשום הכי נקט רב אשי הכי משום דכהאי גוונא הוי סימן מובהק לאביי ובסיפא נקט סימן בעלמא דבכהאי גוונא לא הוי סימן מובהק אפילו לרבא דלישנא בתרא דבכהאי גוונא ממש אשכחן בלשון הגמרא בסוגיא פ"ג דגיטין בפירוש הברייתא ויש בו סימנים מעידים דרישא היינו בנקב בצד אות פלונית ואין מעידין דסיפא בארוך וגוץ ולא מוקמינן בסימנים בינונים משום דמיירי במלתא דפסיקא לכולי עלמא ולא בפלוגתא וספיקא דסימנים דאורייתא או דרבנן וכהאי גוונא צריך לומר בסוגיא דבבא מציעא (דף כ"ח עמוד א') דנקט אות פלונית וארוך וגוץ:

והא דהצריך הרי"ף סימן מובהק דנקב בצד אות פלונית דווקא ואפילו בלא הוחזקו אע"ג דבסוף יבמות הביא להלכה לישנא בתרא דרבא דבשומא סימן מובהק קמיפלגי יש לומר דלגבי גט חשש לחומרא כאביי דגט לא דמי למיתה דבעגונה הקילו ובגט אפשר ליתן גט אחר כמ"ש הרא"ש האי טעמא גופיה להרי"ף שם בלאו הכי לענין פלוגתא דאביי ורבא בריש פרק ט"ו דיבמות דהרי"ף חשש לחומרא גבי גט דלא כרבא ואחריו נמשכו הטור וש"ע סי' קל"ב סעיף ד' (וגם י"ל דרי"ף לשון הגמרא נקט ואות פלוני לאו דוקא אלא לאפוקי נקב בעלמא אבל כל מקום מסויים כאמצע שטה פלוני או על גבי תחלתה וסופה דינו כאות פלונית וכדעת הרמ"ך דלעיל) :

והשתא אתי שפיר טובא במסקנא דסוגיא דיבמות ללישנא דכ"ע סימנים דרבנן דלא משני מידי בגמרא לברייתא דמצאו קשור כו'. ומ"ש התוס' דמיירי שמצאו בעצמו הוא דוחק גדול מאד דא"כ מאי פריך בתר הכי ללישנא דסימנים דאורייתא וחיישינן לשאלה מברייתא זו דמצאו קשור בכיס אימא נמי דמיירי שמצאו בעצמו כמו ללישנא דסימנים דרבנן דתו ליכא למיחש לשאלה משום דנאמן במיגו כו' וכמ"ש מהרש"א בסוגיא דב"מ וגם לתירוץ הב' שבתוספות ע"כ צ"ל שידוע לנו או להעדים שהניח הגט בכיס דאל"כ מאי מהניא העדאת עדים שהכיס שלו אם אין ידוע לנו כלל שהניח הגט בכיס אלא על פיו והוא אינו נאמן בלא מיגו אפילו ע"י סימן אלא בעדים דוקא או סימן מובהק וכצ"ל בתוס' וידוע שהניחו שם (דאל"כ תיבות וידוע שם אין להן פירוש כלל דאיזו ידיעה נצרכה לנו אחרי העדאת עדים) וא"כ תו ליכא למיחש לשאלה (וכן לתירוץ הג' שבתוס' ליכא למיחש לשאלה) כיון דמה שאומר הבעל או שלוחו שהגט קשור בכיס אמרינן שזהו סימן מובהק משום דלא שכיח כלל לקשור גט בכיס א"כ מעתה אין לחוש כלל שמא יוסף בן שמעון אחר קשר גט בכיס ובודאי גט זה הקשור בכיס הוא של יוסף בן שמעון זה אלא ודאי דמיירי שהשליח נותן איזה סימן בכיס כו' כדפרש"י לסלקא דעתך דמקשה בתחלת הסוגיא וגם עתה במסקנא כן הוא:

א"א דהיינו טעמא דהשתא במסקנא לק"מ מברייתא דמצאו קשור בכיס כו' משום דבאמת גם המקשה דפריך מברייתא אמתניתין למימרא דסימנים לאו דאורייתא ורמינהו מצאו קשור כו' היתה עיקר קושייתו מדנקט במתניתין סימנים לשון רבים דאלמא דלא חשיב סימן מובהק דאורייתא מחמת צירוף שני סימנים בינונים דכל חד לחודיה שכיח קצת עכ"פ אלא דומיא דנקב בצד אות פלונית דוקא דהיא מילתא דלא שכיח כלל שימצא כן בגט אחר ומשום הכי דוקא קשיא ליה מברייתא דמצאו קשור בכיס אמתניתין דמוכח מינה דסימנים לאו דאורייתא ואפילו טובא לא הוו סימן מובהק דאורייתא אבל למסקנא דממתניתין לא מוכיח מידי כדלעיל ואדרבה דללישנא דכ"ע סימנים דרבנן ובשומא סימן מובהק קמיפלגי שמעינן בהדיא דלר' אלעזר בן מהבאי מהני צירוף סימנים בינונים למהוי סימן מובהק דאורייתא ות"ק לא פליג אלא בשומא לחודה דוקא כדלעיל הילכך ממילא לק"מ מברייתא דמצאו קשור כו' משום דהתם ודאי איכא שני סימנים לכל הפחות דהיינו הסימן שבכיס וארנקי כו' כדפרש"י וסימן דשמו ושמה דאף דחיישינן לב' יוסף בן שמעון בלא מצאו קשור בכיס היינו מדרבנן ולא מדאורייתא כמ"ש התוס' סוף פ"ק דב"מ ונמצא דסימן דשמו ושמה עדיף מדאורייתא משאר סימנים שאינן סימנים מובהקים דלא הוי דאורייתא להאי לישנא ואפילו הכי בצירוף ב' מהם הוי סימן מובהק ולא גזרי רבנן מידי בסימן מובהק ואף באשת איש דאורייתא לר' אלעזר בן מהבאי ואף גם לת"ק והיינו טעמא משום דסימן מובהק עדיף טפי מסימן דב' יוסף בן שמעון דשכיח קצת אע"ג דלא הוחזקו ומשום הכי גזרו רבנן דומיא דמים שאין להם סוף כמ"ש התוס' שם ובפרק החולץ וברא"ש שם וכמ"ש לקמן באריכות ואפילו לרבה דמוקי מתניתין דלא יחזיר בלא מצאו קשור כו' בהוחזקו ב' יוסף בן שמעון בעיר אחת אפילו הכי לא הוי מדאורייתא כמ"ש לקמן מהתוס' ורשב"א פרק ג' דגיטין ולא דמי לשומא מצויה בבן גילו דחיישינן מדאורייתא משום דשאני גט מאחר דידעינן בודאי דיוסף בן שמעון זה או שלוחו אבד גט ונפל ממנו לארץ דלא חשדינן ליה דמשקר לגמרי והוא שואל ומבקש גט בפנינו ויוסף בן שמעון הב' אין שואל ומבקש לפנינו (כדפירש רשב"ם בשם ר"ח בפירוש דב"ב)משום הכי אמרינן מדאורייתא דגט זה הנמצא בארץ הוא מה שנפל לארץ מיוסף בן שמעון זה או משלוחו משא"כ בעדות אשה שנאבד בעלה חי וזה הנמצא הוא מת וכמ"ש לקמן באריכות והא דלא חשיבי שמו ושמה ב' סימנים וגם עוד שמות העדים החתומים בגט משום דצירוף שני סימנים היינו כשכל אחד לבדו הוא סימן המועיל אבל הכא אלו היה נמצא כתוב בגט שם אשה אחרת לא היה שם הבעל הכתוב בו שום סימן כלל שהרי ודאי הוא גט אחר וכן אם היו חתומים עדים אחרים הלכך צירוף כל השמות אינן אלא סימן אחד שגט זה הוא של זה הבעל המגרש לאשה זו ע"פ שני עדים כדת בגט זה (אלא אם כן שאמרו העדים מעולם לא חתמנו כו' משא"כ כשלא אמרו כן) וגם שם עירן לא חשיב עוד סימן שני להצטרף לשמו ולשמה למהוי סימן מובהק אם נכתב בעיר שהבעל והאשה דרין בה משום דשמו ושמה אינן שום סימן והוכחה כלל שזהו בעלה של זו שמגרשה בגט זה אלא ע"י הזכרת שם עירן בגט דהא בלי הזכרת שם עירן הרי יש בעולם כולו כמה אנשים ששמותיהם ושמות נשותיהם שוין דמהאי טעמא מיפסל לר' מאיר כשלא הזכיר שם עירן משום דלא מוכח מתוכו כמ"ש התוס' ולרשב"א וסייעתו מיפסל מהאי טעמא אפילו לדידן דקיי"ל כר' אלעזר כמ"ש בתשובות סי' אל"ף רי"ג ששמם ושם עירם מודיעים אותם כו' ואם נכתב הגט בעיר אחרת שלא במקום דירת הבעל והאשה אזי באמת יש עוד סימן ב' דמקום כתיבת הגט וסימן שבכיס הוא סימן ג' אבל מאחר דבברייתא קתני סתמא מצאו קשור בכיס כו' משמע אפילו נכתב במקום דירתם סגי בב' סימנים למהוי סימן מובהק כדעת ספר קדמון ומהרי"ב לפי דעת האור זרוע ופרש"י כנ"ל וכמו שומא לר' אלעזר בן מהבאי על פי פירוש רש"י באבר פלוני כנ"ל. ולהתוס' שהוקשה להם במסקנא מברייתא דמצאו קשור לא ס"ל דשומא באבר פלוני דוקא כפרש"י משום צירוף סימנים אלא היינו טעמא דר' אלעזר בן מהבאי דסבירא ליה דשומא היא מילתא דלא שכיחא כלל או אפילו שכיחא קצת סבירא ליה דהוי סימן מובהק ולא משום צירוף סימנים כלל ולא קיי"ל הכי אלא כת"ק דסימן מובהק לא הוי אלא במילתא דלא שכיחא כלל דומיא דנקב בצד אות פלוני דוקא ודיוקא דרישא עיקר בדרב אשי ומשום הכי נמי הוצרכו התוספות לידחק גבי שני תלמידי חכמים דמיירי דקאמרי סימן מובהק אבל לשיטת רש"י והאור זרוע אתי שפיר בפשיטות דכיון דקאמרי סימנים סתם לשון רבים ממילא הוי סימן מובהק. וזו היא ג"כ דעת האור זרוע גבי גבשושית שעל החוטם דפשיטא ליה דהוי סימן מובהק משום דדמי לשומא באבר פלוני לר' אלעזר בן מהבאי ולא פליג תנא קמא אלא בשומא לחודה משום דשכיחא טובא ואחריו נמשכו התרומת הדשן ומהר"ם פדואה להתיר גם בצלקת במקום מסויים מכל שכן מגבשושית שהיא בתולדה כשומא אלא דלא שכיחי כל כך ומכל שכן צלקת שהיא ע"י סבה מבחוץ דאתרמי הכי דלא חיישינן דאתרמי באותו מקום דאתרמי בזה כדלעיל ומשום הכי כתב בתרומת הדשן דהוי סימן מובהק טפי מגבשושית כדלקמן:

וכל זה הוא אף לגירסא שלפנינו בסוגיא דב"מ דכ"ע שומא אינה עשויה להשתנות ומכל שכן לפי מ"ש הטור דהיינו טעמא דשומא אינה סימן מובהק לת"ק דר' אלעזר בן מהבאי משום דעשויה להשתנות א"כ פשיטא דצלקת וכהאי גוונא דאינה עשויה להשתנות דיש לומר בפשיטות דהוי סימן מובהק לכ"ע אף דשכיחא קצת לא גרעא משומא דג"כ שכיחא קצת עכ"פ בודאי ואפילו הכי הוי סימן מובהק לכ"ע אי לאו דעשויה להשתנות לת"ק וקרוב לשמוע שזו היא דעת האור זרוע שבתרומת הדשן שהתיר בגבשושית שעל החוטם בפשיטות בלי שום ראיה כלל ולאו גבשושית ממש אלא כעין גבשושית כמ"ש בפסקי מהרא"י סי' רכ"ד בשמו (אע"ג דשכיחא קצת וכמ"ש לקמן) וע"כ משום דהאי מילתא דפשיטא ליה משומא אליבא דר' אלעזר בן מהבאי ותנא קמא לא פליג משום דעשויה להשתנות. וכמבואר כן בהדיא מלשון האור זרוע בתשובת הרא"ם סי' ל"ו שאינו סימן משתנה כו'. ואין להקשות לפי דעת הטור דס"ל דמשום דשומא עשויה להשתנות אינה סימן מובהק אבל סימן בינוני מיהא הוה אף לת"ק א"כ אמאי קתני סתמא אין מעידים דמשמע לעולם הא משכחת לה דזוכרין היטב מקום השומא שהיתה בבעלה של זו בצמצום גמור כצמצום אות פלונית דהוי סימן מובהק לכ"ע. די"ל לפי דעת הטור הא דהוי מיהא סימן בינוני היינו לאו מצד השומא עצמה מאחר דעשויה להשתנות אלא מחמת סימן מקום לחודיה (בצמצום או אפילו שלא בצמצום כאות פלונית) משום שהעדים שבאים להעיד ע"י השומא שמצאו באיש אחד מת לומר שזהו פלוני בעלה של זו בודאי ראו שומא בפלוני בחייו באותו מקום שמצאו באיש זה המת לפי דמיונם ולפי ראות עיניהם בצמצום גמור או שלא בצמצום גמור כדלעיל והא דלשינויא בתרא ללישנא דסימנים דאורייתא אמרו דמשום דעשויה להשתנות לא הוי סימן כלל אפילו בינוני אע"ג דאיכא סימן מקום לק"מ משום דהא באמת בסימן מקום גבי מציאה איכא פלוגתא בגמרא שם דכמה אמוראי ס"ל דמקום לא הוי סימן כלל משום דכי היכי דלדידך אתרמי האי מקום כו' וה"נ י"ל כן ממש. ואף דהתם ס"ל לרבא והכי קיי"ל דמקום הוי סימן יש לחלק הרבה בין מקום דקרקע עולם דגבי מציאה למקום דגוף האדם ובפרט גבי שומא דשכיחא בתולדות בני אדם בטבע יצירתם בכל המקומות שבגוף כדלעיל. ובר מן דין י"ל דהיינו טעמא דמקום הוי סימן במציאה אע"ג די"ל כי היכי דלדידך אתרמי כו' משום דלא חשדינן ליה דמשקר לגמרי ובודאי נאבד לו במקום זה כמ"ש התוס' וגם למה לו לשקר לומר שנאבד לו במקום זה דוקא ומאחר שבודאי נאבד לו במקום זה כולי האי לא חיישינן דלמא שלו ניטל משם וזה הנמצא הוא משל אחר שנאבד ג"כ במקום זה. משא"כ הכא גבי שומא דלא שייך האי טעמא י"ל דמקום לא הוי סימן כלל להאי שינויא בתרא ללישנא דסימנים דאורייתא (וכדסבירא להו לכמה אמוראים) וללישנא דסימנים דרבנן ס"ל דהיינו טעמא דמקום הוי סימן במציאה משום דלא חיישינן כלל כי היכי דלדידך אתרמי האי מקום כו' למ"ד מקום הוי סימן (בב"מ דף (כ"ג) [כ"ב] ע"ב) ואף גם זאת דוקא לאיכא דאמרי אמר רב מרי כו' הילכך הוא הדין נמי גבי שומא לא חיישינן להכי:

והנה בזה יש מקום לתרץ וליישב היטב הקושיא העצומה שבסוגיא זו ללישנא דסימנים דאורייתא (ופליגי בשומא אי עשויה להשתנות) דלכאורה אינו מובן כלל למה יגרע הסימן ממעלתו משום דעשוי ומצוי להשתנות לחוש בשביל זה שמא איש אחר הוא אף שרואים עתה מראית השומא כמראה שהיתה בבעלה של זו ממש דאדרבא יש לנו לומר שלא נשתנה מראיתה מאחר שהשומא היא סימן גמור מדאורייתא מצד עצמה או מצד מקומה כדפירש רש"י באבר פלוני הלא אינו דבר שבחובה שמוכרח מראיתה להשתנות אלא שהוא דבר המצוי ורגיל אבל מצוי ג"כ שלא נשתנה מראיתה. וקושיא זו חזקה ביתר עז לפי מ"ש הר"ן בתשובה סי' ל"ג מסוגיא דב"ב פ"ט דסימן העשוי להשתנות אינו מטיל שום ספק בדבר כשיש עדות המספיק שבעלה של זו מת אלא תולין השינוי משום שעשוי להשתנות כו' ולפי זה אדרבה אף גם אם עתה רואים בשומא זו שבאיש הנמצא מת איזה שינוי מראה ממראה שבשומא שראו בבעלה של זו ה"ל למתלי השינוי משום שעשויה להשתנות לאחר מיתה ולהתירה דהא ה"נ יש עדות המספיק להתירה לולי הספק דשינוי מראה היא השומא מצד עצמה או מקומה ומכל שכן וקל וחומר כשאין רואים עתה שום שינוי מראה שאין לחוש כלל וכלל:

הן אמת דלכאורה י"ל לפי מה שכתב בערוך ערך שומא מתרגום ירושלמי שאת דקרא גבי נגעים דהיא שומא. והנה היא מד' מראות נגעים דאינן רק שינוי במראה העור לבד שנהפך ללבן ולא דבר גבוה כמו צמח מן הצמחים העולים בגוף כמ"ש הרמב"ם סוף פ"א מהלכות טומאת צרעת אלא דבהרת עמוקה הרבה כמראה החמה מן הצל ושאת אינה עמוקה כל כך ומשום הכי נקראת שאת לשון גובה כדפירש רש"י ורמב"ן בחומש ולפי זה שאת שתרגומה שומא אינה יבלת שהיא תלתול בשר כדאיתא בבכורות (דף מ' ע"ב) וכן משמע לכאורה בסוף עירובין כהן שעלתה בו יבלת כו' ואילו שומא היא בתולדה מדמצויה בבן גילו והלכך מאחר שאינה רק שינוי מראה לחוד אין כאן שום סימן כלל כשמשתנה לאחר מיתה ומיהו לאו דוקא שאת דקרא שהיא מד' מראות נגעים דאם כן למה לי למתני דשומא פסלה בכהנים משום מום תיפוק ליה משום טומאת נגעים. אלא צ"ל דכל מראה שהוא למטה מד' מראות הידועים מכל שכן דמיקרו נמי שאת לשון גובה. שאין המראה עמוק כמראה החמה מן הצל ומכל שכן מראה שחור וכהאי גוונא שמראה העור הוא עמוק לגבי מראה השחור כמראה חמה לצל וכולן בכלל שומא שבלשון חכמים. אמנם רש"י פירש הלע"ז דשומא ויבלת לע"ז אחד וורוא"ה בלע"ז וכן בלשון הרמב"ם בפ"ח מהלכות ביאת המקדש אי אפשר כלל לומר כן דהא חשיב שם נגעים טהורים מום בפני עצמו ושומא מום בפני עצמו וגם חלוקים בדיניהם דשומא דוקא כאיסר או שיש בה שיער אלא דמ"מ לא ס"ל דהיא יבלת ממש דיבלת שבגמרא דפסלה בכהנים אף שאין בה עצם הם הדלדולים שברמב"ם שם ובכהאי גוונא מיירי בסוף עירובין כהן שעלתה בו יבלת. ושומא אף שהוא מעין יבלת דקרא שהוא תוספת בשר הבולט מ"מ מאחר שאינה מדולדלת למטה לא מיגניא כל כך. ולא פסלה אלא בכאיסר אם אין בה שיער ובעור הפנים לבד לפי דעת הרמב"ם (וממ"ש הערוך בפירוש שומא שבגמרא כתרגום ירושלמי גבי שאת דנגעים אין ראיה כל כך דאפשר דהערוך סבירא ליה גבי נגעים כדעת הראב"ד סוף פ"א מהלכות טומאת צרעת דבהרת לחודה אינה כמו צמח כו' אבל לא שאת):

אמנם לפי מ"ש לק"מ משום די"ל דבאמת דאין השומא סימן גמור דאורייתא ללישנא דסימנים דאורייתא אלא מחמת מראיתה לבד. לפי שאין מראה כל השומות שוות יש שחורה ויש לבנה כדפרש"י ובודאי יש עוד כמה מיני גוונים הרבה. אבל מחמת מקומה לא הוי סימן כלל כדלעיל ועצמותה ומהותה דשומא יש לומר כיון דהוא דבר שבתולדה ומלתא דשכיחא טובא בכל המקומות והזמנים לא הוי סימן כלל מדאורייתא ולא דמי למנינא ומתקלא דלא שוין דאף דמנין ומשקל כזה שכיח בעולם ומצוי טובא הוי סימן גמור מחמת אבדה והוא הדין נמי בעדות אשה כדלעיל דהתם צמצום המנין והמשקל היא מילתא דאתרמיא הכי על פי מקרה (ואינו דבר טבעי דהיא מילתא דקביעותא ולא מקרה) משום הכי לא חיישינן דלמא אתרמי נמי מקרה זה דמנין ומשקל כזה בצמצום לאיש אחר שנאבד ממנו ג"כ במנין ומשקל כזה בצמצום ממש אבל שומא שהיא דבר טבעי המצוי בתולדות בני אדם אף אי לא שכיחא טפי ממניינא ומתקלא דלא שוין אפילו הכי לא הוי סימן מדאורייתא מאחר דעכ"פ הוא דבר המצוי לרוב בתולדות בני אדם בכל הדורות והארצות בטבע יצירתם ה"ל כמילתא דקביעותא כאילו הוחזק כמה שומות בעולם. וכמו למ"ד שומא מצויה בבן גילו דאף את"ל שיש כמה בני גילו כמ"ש בתשובת הריב"ש מכל מקום הם מיעוטא דמיעוטא ודאי בעולם. ואפילו הכי חיישינן להו משום דהיא מילתא דקביעותא וכאילו הוחזקו כמה שומות בעולם. וכמו בהוחזקו שני יוסף בן שמעון דחיישינן לכולי עלמא והכי נמי י"ל אף למ"ד דאינה מצויה בבן גילו דאפ"ה לא הוי סימן דאורייתא מצד מהותה ועצמותה דשומא. משום שהוא דבר טבעי המצוי לרוב בתולדה בכל הדורות והארצות וה"ל כמילתא דקביעותא וכאילו הוחזקו כמה שומות בעולם אלא דהוי סימן דאורייתא מצד מראיתה לבד לפי שיש כמה וכמה מיני גוונים ומראות שונות בשומות. ולמ"ד מצויה בבן גילו היינו באותו מראה ממש והשתא אתי שפיר טובא דלמ"ד דהמראה עשויה להשתנות אין כאן שום סימן כלל דהא אפשר שזהו איש אחר שהיתה בו שומא במראה וגוון אחר ולאחר מיתה נשתנה להיות כמראה זה שהיה בבעלה של זו ומקום השומא לא הוי סימן להאי שינויא כדלעיל וללישנא דסימנים דרבנן ס"ל דמקום השומא הוה סימן בינוני אף דהמראה עשוי להשתנות לתנא קמא לפי דעת הטור ולר' אלעזר בן מהבאי אינו עשוי להשתנות משום הכי הוי סימן המראה בצירוף סימן המקום סימן מובהק לר' אלעזר בן מהבאי ואף גם שלא בצמצום ממש כאות פלונית וגם תנא קמא הוה מודה ליה אי לאו דעשוי להשתנות (ובמתניתין דאין מעידים דמיירי נמי בעשויים להשתנות הא דלא מצטרף עכ"פ סימן המקום שבגוף לסימן שבכליו למהוי סימן מובהק היינו משום דלא שייך סימן מקום שבגוף אלא בשומא דהיא עצמה לא נתהוית בגוף לאחר מיתה ומאחר שבודאי היתה מחיים באותו מקום שנמצאת כן באיש הנמצא מת כמו שהיתה במקום זה מחיים בבעלה של זו משום הכי הוי סימן דזהו בעלה של זו משא"כ בשאר סימנים העשויים להשתנות מתחלתן לאחר מיתה דומיא דגומות קטנות שבתוס' פ"ט דבבא בתרא וכן כתמים וכל שינוי מראה בגוף שלא מחמת מכה לא שייך סימן מקום בכהאי גוונא מאחר דאיכא למתלי שנתהוו לאחר מיתה ואיש אחר הוא ופשוט הוא וכמו גבי אבדה דמקום לחודיה לא הוי סימן עד שיכוין החפץ ויאמר חפץ פלוני נאבד לי במקום פלוני דוקא וכמ"ש התוס' פרק אלו מציאות דאין רגילות דשני בני אדם אבדו חפץ זה כזה ובמקום אחד):

וממוצא דבר נשמע לנידון דידן דיש מקום להתיר גם ע"י סימן המראה שחור שעל גבי רגליו במקום מסוים. ולא לחוש למ"ש בתשובת חוט השני סי' צ"ו דהמראה עשוי להשתנות כדאיתא בגמרא גבי שומא כו' דשאני הכא דניכר ודאי ע"י העלין דעמבא"ווי וטיכע"ר שהיתה איזו מכה עכ"פ ברגליו שם והמכה מצד עצמה היא סימן בינוני (ולא דמי לשומא דשכיחא טובא בתולדה) ומשום הכי הוי סימן מובהק בצירוף סימן המקום ובודאי דבכהאי גוונא התיר שם (בתשובה הנ"ל הגאון מוהר"ר נפתלי כ"ץ) שהיה ניכר דהבהרות כחולות שעל גבי רגליו היו מחמת מכה (והיו במקום מסויים וכדעת הט"ז) ונסתלקה מעליו תלונת בעל חוט השני. ומה שחשש כת"ר ברוב ענותנותו אולי לא התיר הט"ז והנמשכים אחריו אלא כשהעדים הכירו אותו בחייו בזה הסימן כו' הנה הט"ז כתב בהדיא לפרש בזה גם דעת מהרא"י בתרומת הדשן שהתיר בכהאי גוונא ובתרומת הדשן מבואר בהדיא דהנכרי לא היה מסיח לפי תומו אלא שמצא איזה יהודי עם סימן זה מת ולא הכירו בחייו מעולם וכן הוא באור זרוע שהביא שם מהרא"י ולמד כן מדבריו להתיר בנידון שלו ג"כ (וכ"מ בהדיא בתשובת הב"ח ושאר אחרונים שלא לחלק בהכי) והנה דעת כת"ר באמת טעמו ונימוקו עמו לפי מ"ש הט"ז דבעינן צמצום גמור כאות פלונית ממש אמנם באמת אם היתה זאת דעת האור זרוע ותרומת הדשן איך לא הזכירו בלשונם שום רמז מזה דדמי לנקב בצד אות כו' ומכל שכן דלכאורה באמת לא דמי כלל לצד אות ממש שהרי האור זרוע לא צוה לחקור מהנכרי אם היתה הגבשושית באמצע החוטם ממש או סמוך לראשו או סמוך לגובה החוטם אצל המצח בכדי לידע אם היא בצמצום גמור במקום שהיתה בהנאבד. וכן מהרא"י לא חקר אם ראה הנכרי הפצע יוצא מאמצע העין ממש או מצד זה של העין או מצד זה באורך העין דומיא דצמצום אות ממש במקום שהיה בהנאבד (ואת"ל דכל אורך החוטם או העין לגבי כל שטח הגוף מראשו עד רגליו מכל צדדים דמי לאות אחת לגבי כל האותיות שבגט א"כ הוא הדין בנידון דידן יש להתיר כן בין ע"י הצלקת שתחת השחי בין ע"י המכות שעל גבי הרגלים) וגדולה מזו יש להפליא שלא חקר מהרא"י אם הנכרי ראה הפצע יוצא מעין ימנית או שמאלית וכן עד סמוך לפה מימין החוטם או משמאלו דאין לומר דמשום שיוצא מעין עורת וסתומה הוי סימן מובהק ביותר אף גם בלי צמצום גמור כאות פלונית משום שהוא דבר חידוש מאד כמ"ש הט"ז גבי נקב מפולש בשן ומשום הכי אף שגם דעורת וסתומה דעין גופה לא נודעה מהנכרי המסיח לפי תומו אם היא ימנית או שמאלית אפילו הכי הוי סימן מובהק כמו בנקב מפולש בשן דאין צריך לסימן מקום דימין או דשמאל כמ"ש הט"ז דזה אינו דאם לא הוי הפצע סימן מובהק אלא משום שיוצא מעין העורת וסתומה דוקא א"כ ה"ל סימן מובהק אחד ואמאי נקט מהרא"י סימנים מובהקים לשון רבים דמשמע דכל חד לחודיה הוי סימן מובהק וכמ"ש הט"ז וא"ל דשני הסימנים המובהקים הם הפצע והצלקת כמ"ש הט"ז דזה אינו במשמע המשך לשון התרומת הדשן כלל אלא דהפצע הוא שנפצע הבשר מחמת מכה ויצא דם כדפירש רש"י בחומש וכשחיתה המכה ונתרפאה נקראת צלקת כדאיתא (בסוף) [בריש] פ"ז דנדה ובפ"ט דנגעים ומשום הכי כתב בתרומת הדשן יצא פצע וצלקת לשון יחיד ולא יצאו ומשום צמצום מקומו מהעין עד הפה הוי סימן מובהק. וסימן מובהק הראשון הוא שהיתה העין עורת וסתומה דהיינו שהיתה נקורה לגמרי מלשון ואת עיני צדקיהו עור וכסתם לשון עורת דקרא בפרשת מומין וכדאיתא בבכורות (דף מ"ד) עור דליתנהו כלל כו' וע"י זה נסתמה שנכנס הריס שעל גבי העין לתוך חורה והוי סימן מובהק בודאי דלא גרע ניקור העין מפצע וצלקת שבבשר ולא דמי לשאר סומים דשכיחי טובא ואף אם תימצי לומר דניקור העין שכיח קצת כצלקת עכ"פ אפילו הכי יליף לה שפיר מגבשושית שעל החוטם שבאור זרוע. משום דגם גבשושית אינו דבר מופלג וזר לגמרי ומלתא דלא שכיחא כלל וכלל כדעת המשאת בנימין וכדמשמע קצת לכאורה מלשון רמ"א בהג"ה שהוסיף תיבת גדולה אלא כמ"ש מהרא"י בפסקיו בשם האור זרוע שהיה חוטמו כעין גבשושית כו' (ולא גבשושית גדולה ממש) והוא ממומין המיוחדים בכהנים כמ"ש הרמב"ם פ"ח מהלכות ביאת המקדש (דפסולו משום שאינו שוה בזרעו של אהרן כדאיתא בגמרא ומבואר שם ברמב"ם דהוא הדין לצרבת המכוה והיא כצרבת השחין כמבואר ברמב"ם פ"ח מהלכות טומאת צרעת דהיינו שהעלו קרום לבד דמקרי שינוי בעור ומכל שכן המורדין אלא אתא לאפוקי נתרפאו לגמרי ונעשה צלקת דלא הוי מום מאחר שנתרפאה המכה וכדאיתא בגמרא סוף פ"ז דכתובות וברמב"ם הלכות אישות והלכך אין להוכיח כלל מכאן דשכיח טובא וכדעת המשאת בנימין וע"ש שדבריו צע"ג דאי שכיח טובא אמאי הוי סימן בינוני לפי דעתו). ומבואר שם במהרא"י דחרום הוי סימן מובהק טפי משום דלא שכיח כלל וחוטמו כעין גבשושית יש לומר דשכיח קצת כעורת וצלקת ואפילו הכי הוי סימן מובהק משום דלא שכיחי כל כך כמו שומא לתנא קמא (וגם אינם עשוים להשתנות לאחר מיתה כשומא) ומודה בהו תנא קמא לר' אלעזר בן מהבאי דסבירא ליה דהוה סימן מובהק משום צירוף סימן המראה עם סימן המקום שראו בו השומא בחייו כדפירש רש"י באבר פלוני ומשום הכי פשיטא ליה להאור זרוע (העומד תמיד בשטת רש"י כנודע) דחוטמו כעין גבשושית הוי סימן מובהק אף לת"ק (וכן כתב הרשב"א בחידושיו דת"ק לא פליג אר' אלעזר בן מהבאי אלא בשומא דוקא דומיא דשומא באבר פלוני לר' אלעזר בן מהבאי ומשום הכי לא צוה האור זרוע לחקור אם ראה הנכרי בראש החוטם או בעיקרו כו' משום דלא בעינן הכא צמצום גמור כאות פלונית ולא אפילו כתיבה פלונית משום דהא ר' אלעזר בן מהבאי סתמא קאמר דמעידין על השומא אף גם אם אין יכולים להעיד בבירור גמור שזוכרים היטב מקום השומא שראו בחייו בצמצום גמור כאות ותיבה כדלעיל. אלא סגי הכא בסיום ויחוד מקום מסויים סתם דומיא דסימן מקום גבי אבידה דאמרינן מסתמא נאבד באותו מקום שנמצא ממש בצמצום. וה"נ אמרינן הכי ומשום הכי למד מכאן מהרא"י לעורת דעין נקודה ולצלקת שממנה עד הפה דאף שלא חקרו מהנכרי איזו עין ימנית או שמאלית הרי אין באורך מקום שמן התחלת העין שמצד החוטם מימין להתחלת העין שבצד החוטם משמאלו ואפילו מן אמצעית עין זו לאמצעית עין זו יותר מכדי כל אורך החוטם כולו דחשיב כולו מקום אחד מסוים לפי דעת האור זרוע ואף דמקצה השני של העין הימנית לקצה השני דעין שמאלית יש יותר מכדי אורך החוטם הרי העין נקורה כולה ומתחיל הניקור מהקצה הסמוך לחוטם) וכן בפצע וצלקת שעד הפה אין באורך הפה הסתום יותר מכדי אורך החוטם כולו שניהם הם בכלל אבר פלוני שבפרש"י ובודאי שכך הבין מהר"ם פדואה בדעת התרומת הדשן ומש"ה כתב בפשיטות סי' ל"ו דרושם ממכה בירכו סתם אף בלי צמצום מקום גמור הוי סימן מובהק וכן מעט רושם כמו צלקת בפניו משמע מסתימת לשונו דהוי סימן מובהק מדכתב שהם סימנים מובהקים לשון רבים בסתם וה"ל לפרש שהם רק הרושם שבירכו וראש החוטם שהיה גס וזקוף מעט בלבדם ולא ליתן מכשול בסתימת לשונו ודלא כמ"ש בתשובת הגאונים בתראי לחלק בין רושם גדול לקטן אמנם מ"ש המשאת בנימין בכוונת ודעת מהרא"י בתרומת הדשן משום סימן המדה דאורך הפצע וצלקת מהעין עד הפה דהוי סימן מובהק שגגה היא ואשתמיטתיה (וגם להט"ז) מ"ש התוס' בב"מ (דף כ"ז סוף ע"ב ד"ה ואנא כו') ומ"ש הרא"ש שם דהא דאין מעידין היינו כשלא צמצמו מדת ארכו כו' ר"ל דכשצמצמו הוא סימן בינוני ומעידין את"ל סימנים דאורייתא ולא דמי לארוך וגוץ יעו"ש:

והנה עיקר יסודו של המשאת בנימין להחמיר דלא הוי סימן מובהק אלא דבר מופלג כו' לאפוקי צלקת הוא מתשובת הר"ן שבבית יוסף ולו יהיה כדבריו דהר"ן לא ס"ל כמהרא"י לפי דעת מהר"ם פדואה יש לנו בני אשכנז לסמוך על מהרא"י שלמד כן מהאור זרוע שהיו גדולי האשכנזים ולא לחוש לדעת הר"ן החולק כמ"ש הריב"ש בתשובה הובאה בדרכי משה ריש סי' זה דהצרפתים והאשכנזים מקילים הרבה בעדות אשה כו' ולא כן המחברים שלנו כו' ונודע שהר"ן היה רבו ואתו עמו כו' ובהא אתי שפיר טובא מ"ש רמ"א סעיף ט"ו בהג"ה ולא קשה מידי מ"ש עליו בבית שמואל שם למה פסק רמ"א כמהרא"י בתרומת הדשן נגד תשובת הר"ן אמנם באמת אין מתשובת הר"ן שום ראיה כלל ואדרבה נהפוך הוא לפי גירסא שלפנינו בתשובת הר"ן וסימן מובהק בזרועו והא דלא התיר שם הר"ן היינו טעמא משום דאשתהי ביבשה אחר שהועלה מהים ובכהאי גוונא לא מהני סימן מובהק לפי דעת הרשב"א שבנימוקי יוסף פרק ט"ו וכן כתב הר"ן בתשובה סי' ל"ג דההיא דשני תלמידי חכמים דריש פרק ט"ו מיירי בסימן מובהק ואפילו הכי בעינן דחזיוהו לאלתר דוקא ובחידושי הרשב"א פרק ט"ז האריך לבאר דעל כרחך לא פליג תנא קמא אר' אלעזר בן מהבאי אלא בשומא אבל בסימן מובהק שפיר דמי כההוא עובדא דשני תלמידי חכמים ואפילו הכי בעינן דלא אשתהי וגם ביבשה בעינן תוך שלשה ימים דוקא יעו"ש ברשב"א. וכן כתב בתשובת הריב"ש סי' שע"ט (דלא כבית שמואל ס"ק קמ"ג דדרך רבותא קאמר כו') וכן כתב בתוס' שם ריש פרק ט"ו לחד שינויא אלא דאנן קיימא לן כאידך שינויא שבתוס' שם לפסק הב"י ורמ"א בש"ע או כמ"ש המרדכי שם דהכי גרסינן בגמרא שם א"נ דקאמרי סימנים כו' ודעת הבית יוסף צע"ג:

וגם מ"ש המשאת בנימין ראיה לדבריו מדקדוק לשון הרא"ש בתשובה שום שינוי באחד מאיבריו כו' כגון חרום וגבשושית כו' לאפוקי רושם בעלמא כו' אדרבה נהפוך הוא שהרי בתחלת התשובה כתב סתם שהיו סימנים מובהקים בראשו אלא דלא מהני משום שהמת משתנה אחר ג' ימים ואח"כ כתב שאם היה חסר אחד מאיבריו או יתיר בידיו או ברגליו או שום שינוי באחד מאבריו הוי סימן מובהק אפילו לאחר ט"ו יום והיינו משום דסימן כזה אינו עשוי להשתנות לעולם (ומ"ש בתחלת דבריו סתם מיהו אם היו סימנים מובהקים כו' משום דקאי אדסליק מיניה והנכרי שאמר סימנים כו' שאותם הסימנים ראה הנכרי בחייהם) ובתחלת התשובה מיירי בסתם סימנים העשויים להשתנות לאחר שלשה ימים ואפילו הכי מקרי סימן מובהק לסמוך עליו קודם שלשה ימים אע"ג דסימנים דרבנן וכן הוא בהדיא בטור לפי דעת ר"ת דגופו שלם או ע"י סימן מובהק כו' (לגירסא שלנו וכן הוא גירסת הבית יוסף והב"ח בטור) ואפילו הכי כתב אח"כ דדוקא תוך שלשה ימים (וכמ"ש מהרח"ש הטעם דס"ל דגם חרום וכהאי גוונא יכול להיות לאחר שלשה ימים שנתפח הבשר סביב כו') ולדידן שאנו נמשכים אחר פסק הבית יוסף ורמ"א כהמרדכי ואידך שינויא שבתוספות (כמ"ש בבית שמואל) סמכינן אסתם כל סימן מובהק אפילו לאחר שלשה ימים במכל שכן מדין נטבע ואשתהי לאחר שהועל מן המים דיש לחוש ולהחמיר בו יותר מלאחר ג' ימים במת ביבשה כמ"ש הריב"ש סימן שע"ח לפי דעת ר"ת ועל זה סמך ג"כ מהרא"י בתרומת הדשן להתיר על פי סימנים מובהקים דצלקת ועורת אפילו לאחר חצי שנה ולמד כן גם מהאור זרוע:

וגם מ"ש המשאת בנימין דאי צלקת הוי סימן מובהק מאי איכא בין לישנא דסימנים דאורייתא ללישנא דסימנים דרבנן כו' שותא דמרן לא ידענא הא בהדיא אמרינן בתחלת הסוגיא דב"מ נפקא מינה לאהדורי גט אשה דוקא ולא לעדות אשה אכן אף גם לפי מ"ש לעיל דצלקת לא הוי סימן מובהק אלא בצירוף סימן מקום בצמצום או שלא בצמצום כו' הא דאמרינן נפקא מינה לאהדורי גט אשה ולא לעדות אשה היינו משום דנקט מילתא דפסיקא דמהדרינן לעולם בכל סימן דמהדרינן אבדה שהוא סימן בינוני אבל בעדות אשה לאו מילתא פסיקתא היא דאף אם תימצי לומר סימנים דאורייתא איכא טובא סימנים בינונים דאין מעידין למסקנא כמו בסימנים העשויים להשתנות ושומא מצויה בבן גילו כו' ועוד יש לומר באופן אחר ואין כאן מקום להאריך:

והכל הולך אחר החיתום שהטעם כעיקר דרושם וצלקת לא הוי סימן מובהק לפי דעת המשאת בנימין הוא כמו שחתם וסיים בתשובתו משום דאמרינן בריש פרק יש בכור דבתחלה לא אקילו רבנן והוא מהמרדכי והגהות מיימוניות בשם ר"נ ור"ש:

אמנם הרא"ש פ"ג דגיטין ובתשובות כלל נ"א גבי תרי יצחק פליג עלייהו בהדיא וס"ל דאף בתחלת עדות אקילו רבנן משום עגונא דהא עובדא דתרי יצחק היא תחלת עדות להכירו יפה שזהו בעלה של זו וכן כתב בפסקי מהרא"י סוף סי' קס"א בהדיא. וכן כתב מהריב"ל בתשובה דהרא"ש פליג עלייהו אלא שנטה מדבריו משום דלית נגר דליפרקינהו להנך ראיות שהביאו ר"נ ור"ש מהבבלי והירושלמי ובפרט מסוגיא דריש פרק יש בכור כו'. וכן הרבה מהאחרונים נטו מדברי הרא"ש ונמשכו אחרי הר"נ ור"ש מהאי טעמא:

ולכן ההכרח להרחיב בזה הדבור להיותו נוגע לנידון דידן כמ"ש המשאת בנימין ולהסיר תלונתם מעל הרא"ש דלק"מ מהבבלי והירושלמי כדלקמן. ואדרבה נהפוך הוא דהרא"ש טעמו ונימוקו עמו ולית נגר דליפרקיניה לטעמיה. דהא בסוגיא דריש פרק יש בכור לא מפלגינן בין תחילתה לסופה אלא לשינויא ולישנא קמא אבל לא לשינויא ולישנא בתרא. והנה מלבד דבדרבנן אזלינן בתר המיקל בתרי לישני ושינויי שבגמרא כמ"ש התוס' ורא"ש פ"ק דע"ז (והתם בסוגיא דריש פרק יש בכור אפילו לשינויא קמא היא חומרא בעלמא דרבנן דאחמירו בתחלת עדות כדאיתא התם בהדיא). ור"נ ור"ש שבמרדכי והגהות מיימוניות אפשר דס"ל כריב"א שם דהעיקר כלשון ראשון או אפשר שסמכו עיקר אהנך ראיות שהביאו מהבבלי והירושלמי וכן משמע מלשונם שם אבל א"ל שכוונתם להחמיר בכהאי גוונא דאקילו בסופה אף שאין להתיר מן התורה כמו מסיח לפי תומו וכהאי גוונא דזה אינו כמבואר מראיותיהם ממים שאין להם סוף דרבנן וכן מגוייד וכהאי גוונא. ע"ש במרדכי סוף סי' צ"א בשם ספר החכמה:

אף גם זאת הנה מודעת זאת מ"ש הרי"ף ורא"ש בפ"ו דשבועות בפירוש סוגיא דעלמא אזלא כאידך שבריש פ"ד דסנהדרין דהיינו כגון דסתמא דתלמודא פריך ממילתיה כו' והובאו להלכה בחו"מ סי' כ"ה ע"ש בש"ך והרי סתמא דתלמודא הכא בסוגיא דיבמות ובסוגיא דב"מ דפריך ממתניתין דאין מעידים אהך לישנא דסימנים דאורייתא ומוכיח המקשה ממתניתין דסימנים דרבנן ודאי דלא ס"ל דאחמירו רבנן בתחלת עדות כשינויא קמא דר"פ יש בכור. דהא הכא נמי תחלת עדות היא ומאי פריך דלמא לעולם סימנים דאורייתא אלא דרבנן אחמירו כמו דאחמירו דאין מעידין בטביעות עינא אלא עם החוטם דוקא אע"ג דמדאורייתא לא בעינן חוטם ללישנא ושינויא קמא דריש פרק יש בכור אלא דרבנן אחמירו משום חומרא דאשת איש ואימא דהכי נמי אחמירו בסימן שבגופו דהא טביעות עינא עדיף מסימנא כדאיתא בחולין דף צ"ו ע"א. אלא ודאי דסוגיא דהכא לא סבירא לה כלישנא קמא אלא ס"ל דתחלת עדות כסופה דאקילו משום עיגונא ולא החמירו כלל וכלל:

ואין לומר דעיקר הקושיא היא אמאי לא אחמירו רבנן נמי גבי גט במצאו קשור כו'. חדא דבסוגיא דב"מ לא הזכיר המקשה כלל ברייתא זו דמצאו קשור ופריך ממתני' לחודה ועוד דאפילו בסוגיא דיבמות מאי פריך דהא י"ל ודאי דמיתה דעדות אשה לא דמי כלל לגט דמשום הכי לא אחמירו רבנן גבי גט שיש בו סימן דמצאו קשור כו' משום דלא מיבעיא אם לא הוחזקו ב' יוסף בן שמעון ותרי שוירי דאף בלי שום סימן לא חיישינן אלא מדרבנן כמ"ש התוספות סוף פ"ק דב"מ. אלא אפילו כשהוחזקו יש לומר דמשום הכי לא אחמירו רבנן גבי גט שיש בו סימן המועיל מדאורייתא כמו דאחמירו בעדות אשה כשיש סימנים בגופו כו' משום דכיון שזה האיש שואל גט ויודעים שאבד גט בוודאי ואין אנו מכירים אחר אין לנו לחוש שמא מאחר נפל כמ"ש התוס' סוף פ"ק דב"מ דף י"ח ע"ב סוף ד"ה נפק דק ואשכח כו' והיינו משום דלא חשדינן ליה דמשקר לגמרי כמ"ש התוס' שם ד"ה מעולם כו' ומהני האי טעמא שלא לחוש אפילו ליוסף בן שמעון מעיר אחרת רחוקה ואע"ג דהשיירות מצויות מהתם להכא ומכל שכן דמהני האי טעמא שלא היה לנו להחמיר אפילו בדליכא סימן כלל בכיס כו' לחוש ליוסף בן שמעון ב' שבעיר זו מאחר שאינו שואל ומבקש גט כלל וכדפירש רשב"ם בשם ר"ח בפרק י' דבבא בתרא גבי נפילה דחד בשני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת שאילו מן האחר נפל היה צועק ומבקש. ומשום הכי לא חיישינן לה אפילו לאביי דחייש לנפילה וכן הוא בהדיא בחידושי הרשב"א פ"ג דגיטין דמדמי לה לנפילה דחד דסוף פרק י' דב"ב ואף דהתם האחד נקיט שטרא בידיה הרי אין תפיסתו מועלת לו להיות לו דין מוחזק בממון ממש דהא לנפילה דרבים חיישינן לאביי אלא העיקר הוא משום שאין האחר צועק ומבקש וא"כ פשיטא דהא דידעינן שזה אבד גט בוודאי ואתמול הוה נקט בידיה גט דיוסף בן שמעון והיום הוא שואל ומבקש גיטו ויוסף בן שמעון השני אין מבקש כלל מהני האי טעמא ודאי למימר שממנו נפל גט זה הנמצא וכאילו גם היום נקטיה בידיה מאחר שאין כאן דין תפיסה ומוחזק כלל וכלל. אלא דאין לנו ללמוד איסורא מממונא אלא איסורא דלא הוחזקו מממונא דהוחזקו אבל לא איסורא דהוחזקו מממונא דהוחזקו כמ"ש התוס' ריש פרק ט"ו דיבמות והיינו מדרבנן כמ"ש התוס' סוף פ"ק דב"מ (דף כ' ע"ב) דהא באיסורין אזלינן בתר רובא מדאורייתא ובממון אין הולכין כו'. (מיהו במ"ש התוס' ריש פרק ט"ו דיבמות לכאורה אף גם מדאורייתא אין ללמוד התם מממונא משום דהא רבא לא חייש לנפילה ולא למסירה והוה ליה האי דנקיט שטרא מוחזק ממש ולא דמי לתרי יצחק) והלכך יש לומר דבדאיכא עוד סימנים בכיס כו' המועיל מדאורייתא לא אחמירו רבנן. משא"כ במיתה דעדות אשה דלולא הסימן שבגופו וכליו ודאי דלא דמי כלל אפילו לנפילה דחד גבי גט דב' יוסף בן שמעון בעיר אחת דהתם ידעינן שיוסף בן שמעון אחד או שלוחו אבד גט בודאי ונפל ממנו לארץ משום הכי אמרינן דגט זה דיוסף בן שמעון הנמצא בארץ הוא שלו מסתמא מאחר דיוסף בן שמעון הב' שבעיר אינו שואל ומבקש כלל שום גט. משא"כ בעדות אשה שבעלה של זו נאבד מחיים וזה הנמצא הוא מת או הרוג ואין שום הוכחה שזהו בעלה רק הסימנים לבדם יש לומר דאחמירו רבנן אף דסימנים דאורייתא משום חומרא דאשת איש כמו דאחמירו מהאי טעמא בפרצוף פנים בלא חוטם דמהני נמי מדאורייתא ללישנא קמא דריש פרק יש בכור. והא דמדמי הרא"ש פלוגתא דאביי ורבא גבי תרי יצחק לפלוגתא דרבה ור' זירא בגט הנמצא ולא מפליג בינייהו דשאני גט מאחר שבודאי נאבד גט משליח זה כו' (כמ"ש התוס' סוף ד"ה נפק דק הנזכר לעיל) היינו משום דרבה דייק הכי ממתני' דכל מעשה בית דין יחזיר ובמתני' לא הוזכר שליח אלא קתני סתמא יחזיר משמע אפילו אם האשה מבקשת הגט ואומרת שממנה נפל ובאשה ודאי דאיכא למימר שמשקרת לגמרי ולא נמסר שום גט לידה כלל כמבואר מתחלת לשון התוספות שם (בד"ה נפק דק הנ"ל) ולפי דעת התוספות בשינויא בתרא (סוף ד"ה הנזכר) צריך לדחוק דמתני' מיירי להחזיר לשליח (או אפשר אפילו לאשה אם היתה שואלת ומבקשת הגט זמן מה קודם שנמצא גט זה אלא דהרא"ש סבירא ליה שגם זה דוחק בלשון המשנה משום דסתמא דמתניתין משמע דיחזיר בכל ענין דומיא דאגרות שום כו') והרא"ש דמדמי פלוגתא דאביי ורבא לפלוגתא דרבה ור' זירא ע"כ לא ס"ל כהך שינויא וכן דעת התוספות ריש פרק ט"ו דיבמות ופ"ג דגיטין כהרא"ש וכשינויא קמא שבתוספות הנ"ל והא דאמרינן בגמרא דלרב אשי מספקא ליה אי סימנים דאורייתא אבל אי הוה פשיטא ליה הוה מהדרינן בנקב בעלמא אע"ג דרב אשי מיירי אפילו בהוחזקו כמ"ש הרי"ף ורמב"ם והרשב"א והרא"ש שם היינו משום דרב אשי לא מיירי באשה אלא בשליח כדפרש"י מדקאמר כגון דקאמר נקב כו' ולא דקאמרה ומכל שכן לגירסא דקאמרי עדים דבודאי חתמו לה אלא דחיישינן שמא חתמו גם לאחר ומאחר שאין האחר צועק ומבקש ה"ל כנפילה דחד לפירוש ר"ח כמ"ש הרשב"א וכמ"ש התוס' בשינויא בתרא. והא דחיישינן לגמלא פרחא בההוא גיטא דאשתכח בסורא משום דהוחזקו תרי ענן בר חייא י"ל דמיירי התם דומיא דההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא דפירש רש"י שם שהאשה תובעתו כו' דאיכא חששא דאיסורא דאורייתא שמא משקרת לגמרי. (ומכל שכן לפי מ"ש בחידושי רמב"ן והרשב"א שם והריטב"א פרק קמא דמכות דעיקר טעמיה דרבא התם אינו אלא משום דלמא מילי מסר לבד וקפיצה וגמלא פרחא לסניפים בעלמא נקט) ובהא אתי שפיר טובא פשט הסוגיא בב"מ (דף כ"ח ע"א) דהוא אומר סימני הגט כו' דמחזירים לה בנקב בצד אות פלונית דוקא אפילו את"ל סימנים דאורייתא והיינו משום דבאשה מחמרינן טפי ולא פשטינן ממציאה לאהדורי גט אשה ע"י סימנים את"ל סימנים דאורייתא אלא לשליח או לבעל דלא משקרי לגמרי ודמי לנפילה דחד אלא דחיישינן מדרבנן בלי שום סימן משא"כ באשה דאיכא חששא דאורייתא אפשר דאחמירו רבנן אף גם בסימן אם אינו סימן מובהק והרא"ש לא פליג שם על הרי"ף אלא מטעמא אחרינא דהאשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה כו' והיינו בפניו דוקא אבל שלא בפניו כו':

וכל זה הוא לרווחא דמילתא אף לרבה דמוקים מתניתין דגיטין והוא שהוחזקו ועלה מיתניא ברייתא דהתם איזהו שלא לאלתר כו' מצאו קשור בכיס כו' אבל לאביי (דמשני הכא דבסוגיא דיבמות לא קשיא) דסבירא ליה כרב הונא ורבי זירא דאף שלא הוחזקו חיישינן בשכיחי שיירות ומיתוקמא מתניתין דגיטין וברייתא כפשטא דקתני סתמא ולא בשהוחזקו דוקא ובפרט בברייתא דקתני בה ברישא אחרים אומרים כו' וסתם אחרים ר' מאיר. ולר' מאיר ודאי דלא שייך כלל דין זה בשהוחזקו דהא לר' מאיר בעינן מוכח מתוכו ובשהוחזקו צריך לכתוב סימנים בגט ולרבה צריך לדחוק דהני אחרים לאו ר' מאיר נינהו ולאביי אין צריך לדחוק בכך אלא סתם אחרים ר' מאיר ולא הוחזקו וליכא אלא איסורא דרבנן כמ"ש התוס' מש"ה לא החמירו כשיש סימן דקשור בכיס דמהני מדאורייתא (וא"ל שלא כתבו כן התוס' אלא בשני שוירי דוקא דהא בגמרא מדמי להו להדדי כדאמרן דאי לא תימא הכי קשיא דרבה אדרבה ומ"ש בשיטה מקובצת בשם תוס' שאנץ לא ס"ל הכי להתוס' שלנו כמבואר ממ"ש התוס' שלנו דאביי דריש פרק ט"ו דיבמות מוקי למתני' דמעשה בית דין יחזיר כרב הונא ור' זירא ולא כמ"ש בשיטה מקובצת שם בשם תוס' שאנץ יעו"ש. וגם א"ל שלא כתבו כן התוס' אלא לרב עמרם דקאמר ליה לרבה היכי פשיט מר איסורא מממונא אבל בממונא מודה ליה דלא חיישינן לשני יוסף בן שמעון דכל מעשה בית דין דמתניתין היינו דאשתכח בבית דין והחומרא דאיסורא מבממונא היא חומרא מדרבנן כמו שהוכיחו התוס' מהא דאין הולכין בממון אחר הרוב ובאיסורא אזלינן אבל לרב הונא ור' זירא ואביי דמוקמי מתניתין דאשתכח חוץ לבית דין הלכך מאחר דאף גם בממונא חיישינן יש לומר דחיישינן מדאורייתא וכן משמע לכאורה בהדיא מלשון התוס' ריש פ"ג דגיטין דף כ"ד ע"ב יפסלו כל הגיטין כו' וכן כתבו התוס' בב"מ שם ואי היא חומרא בעלמא דרבנן כמו מים שאין להם סוף אמאי יפסלו וכל שכן אם החומרא היא משום לעז בעלמא אלא ודאי שהיא חששא גמורה מדאורייתא לפי דעת התוס' לרב הונא דזה אינו דלשון התוס' סוף פ"ק דב"מ דמדאורייתא לא חיישינן לה כו' לכך פריך שפיר כו' משמע בהדיא דזהו דבר הפשוט לכולי עלמא דמדאורייתא לא חיישינן לה וגם רב הונא מודה בזה לכך פריך שפיר רב עמרם לרבה היכי פשיט מר כו' (ועוד דאת"ל שזו היא סברת רב עמרם לחוד דמדאורייתא לא חיישינן אלא משום לעז בעלמא לא פריך שפיר לרבה דס"ל בדרב הונא דחיישינן מדאורייתא כמו שהוא האמת ולא משום לעז בעלמא ופשיט שפיר ממתניתין דלא חיישינן מדאורייתא אלא דהא דפשוט להתוס' דמדאורייתא לא חיישינן לרב הונא ור' זירא הטעם הוא כמ"ש התוס' דף י"ח ע"ב סוף ד"ה נפק דק אליבא דאביי כיון שזה האיש שואל גט וידעינן שאבד גט כו' דהיא סברא פשוטה לאביי בפרק י' דב"ב דלנפילה דחד לא חיישינן וכפירוש ר"ח שם וכולי אלמא מודו בהא כדלעיל אלא דלאביי מהני האי טעמא להך שינויא דלא חיישינן כלל אפילו מדרבנן ולסוגיא דשמעתין אליבא דרב הונא ור' זירא דמוקמי מתניתין חוץ לבית דין דוקא (וכן הוא גם לאביי לשינויא קמא שבתוס' שם) לא מהני האי טעמא אלא דלא חיישינן מדאורייתא אבל מדרבנן חיישינן אי שכיחי שיירות מש"ה אצטריך לן לאוקמי מתניתין חוץ לבית דין דוקא אך האי טעמא כיון שזה האיש שואל גט כו' לא שייך אלא בנאבד ונמצא אבל בשעת כתיבת הגט עכ"פ לא מיקרי מוכיח מתוכו ושפיר מקשי התוס' הנ"ל יפסלו כל הגיטין כו'):

ואף גם זאת תימה רבתי ללישנא קמא דריש פרק יש בכור דתחלת עדות לא דמי לסופה. אם כן מאי פריך ומוכיח בסוגיא דב"מ (וגם בסוגיא דהכא) ממתניתין דאין מעידין דסימנים לאו דאורייתא גבי אבדה ומציאה והא לא מדמינן איסורא לממונא כדאיתא בהדיא סוף פ"ק דב"מ וכן כתב רש"י ותוס' ריש פרק ט"ו דיבמות. ולא ס"ל כשנויא בתרא שבתוס' סוף פ"ק דב"מ דמשום לעז דגט לחוד לא מדמינן איסורא לממונא אלא כשינויא קמא דרבנן החמירו באיסור אשת איש כדאשכחן במים שאין להם סוף (ונקטו מים שאין להם סוף לראיה בעלמא משום דאשכחן התם הכי בהדיא אבל באמת יש לומר דהתם דוקא בדיעבד לא תצא משום דהוי מיעוטא דלא שכיחא אבל הכא אפשר דהוי מיעוטא דשכיחא וכדלקמן):

וגדולה מזו י"ל גבי סימן דאבדה דאפשר אפילו מדאורייתא אין לנו ללמוד איסורא מממונא דעד כאן לא כתבו התוס' סוף פ"ק דב"מ דמדרבנן הוא דלא מדמינן משום חומרא דאשת איש אלא משום דאשכחן דבממון אין הולכין אחר הרוב להוציא מיד המוחזק אלא דהמוציא מחברו עליו הראיה כדאיתא ריש פ"ה דב"ק בהדיא אע"ג דבאיסורא אזלינן בתר רובא אפילו נגד חזקת איסור אלמא חזינן דחזקת ממון אלימא טובא ועדיפא מחזקת איסור א"כ במצא שטר חוב מקויים במעשה בית דין דקתני במתני' יחזיר למלוה להוציא ממון מיד הלוה המוחזק ולא חיישינן דלמא נפיל מיוסף בן שמעון אחר כל שכן שאין לחוש כן באיסורין אם לא משום חומרא דאשת איש (לכתחילה או אפילו בדיעבד את"ל דהיא מיעוטא דשכיחא ונקב בושט לא שכיח או משום דלא אפשר) אבל באבדה אין כאן חזקת ממון כלל לא למוצאה לפי שאינה שלו ולא לבעליה לפי שאינן מוחזקים בה וכן הוא להדיא בריטב"א פרק הכותב ותדע מדמהדרינן אבדה לתלמיד חכם בטביעות עינא משום דמהימן ואילו להוציא ממון כלל גדול אמרו בדין המוציא מחברו עליו הראיה ולא חילקו בין תלמיד חכם לעם הארץ. והא דמהני סימן גבי פקדון היינו דוקא בדאיכא עדים דאפקיד גביה דליכא חזקת מרא קמא או דלא אמיד. ואף גם זאת בסימן מובהק דוקא לפי דעת רוב הפוסקים אבל לא בטביעות עינא לתלמיד חכם לכ"ע ואפילו מן היורשים שאין טוענים ברי אלא ודאי דבאבדה ליכא חזקת מרא כלל ואין ללמוד ממנה ודאי לעדות אשה להקל באיסור אשת איש לא מבעיא לפי דעת הר"ן וסייעתו בתרי ותרי דאשם תלוי לאו דוקא אלא דבחטאת קאי משום חזקת איסור אשת איש וכל שכן בדליכא עדים כלל דמוקמינן טפי אחזקה ואפילו מדרבנן כדאיתא בעירובין דף ל"ה סוף ע"ב דתרי מרעי לחזקה וכדפירש רש"י שם אלא אפילו לפי דעת התוס' דאשם תלוי דוקא אעפ"כ אין ללמוד להתיר באיסור אשם תלוי מממון הקל כדתנן בהדיא במתניתין פרק ט"ו דיבמות דף קט"ז סוף עמוד ב' שממון הוא קל לגבי ערוה החמורה דהיא עדות אשה שמת בעלה:

ובר מן דין נמי ודאי לא כתבו התוס' מדרבנן הוא דמחמרינן באיסור אשת איש טפי מבממונא אלא בדבר ששנו חכמים במשנה ולא כתיבא כלל באורייתא וגם לא קבלה והלכה למשה מסיני רק היא סברת הלב ושיקול הדעת דחכמי המשנה והתלמוד כאשר נמסרה להם תורה שבעל פה להבין ולהורות בה לפי שיקול דעתם דעת תורה ודעת נוטה להקל ולהחמיר בשל תורה לזכות ולחייב כו' ולזאת אם שיקול דעתם נוטה לסברא אחת וסברוה חכמים לדון בה איזה דבר שבממון וסברא זו עצמה שייכא ג"כ לענין איסור והיתר קשה הדבר לחלק ביניהם חילוק גמור אם לא מצד חומרא בעלמא באיסורים שהם חמורים ודאי מממון הקל אבל לא לומר שיש איסור גמור דאורייתא נגד סברא זו עצמה דסברוה בדבר שבממון כמו סברא זו דלא חיישינן לב' יוסף בן שמעון כשלא הוחזקו שהיא סברת הלב ושיקול הדעת וכן כל כהאי גוונא. אבל בדבר הכתוב בתורה כמו סימנים דאבדה אי סימנים דאורייתא דילפינן מדכתיב וכן תעשה לשמלתו שהוא קרא יתירה אלא ללמדך מה שמלה כו' כדתנן אף השמלה בכלל היתה כו' הרי התורה נדרשת בי"ג מדות שנמסרו למשה רבינו עליו השלום דוקא וללמוד דבר מדבר שהוא בנין אב שבי"ג מדות שנמסרו למשה רבינו עליו השלום לא נמסר אלא ללמוד איסור מאיסור ולא ממון מאיסור כדאיתא בפ"ד דכתובות (דף מ"ו ע"ב) ע"ש בתוס' ומסתמא דהוא הדין איסור מממון ואפשר דכל שכן הוא דממון קל. והא דמחזירים גט שאבד בסימן דמצאו קשור בכיס כו' וכן אפילו בנקב בעלמא את"ל סימנים דאורייתא היינו משום דהתם ליכא איסורא דאורייתא אלא מדרבנן משום חומרא דאשת איש ולא אחמירו כל כך בדאיכא עוד סימן שהוא דבר המועיל מן התורה בדבר שבממון עכ"פ וגבי פרידות נמי ליכא איסור ברור דאורייתא דהא איכא התם ספק ספיקא שמא שתיהן אמותיהן מין אחד ממש וא"ת ב' מינים דלמא חוששין לזרע האב דהא ר' יהודה גופיה מספקא ליה (ומכל שכן דחכמים וסתם משנה הכי סבירא להו כמ"ש התוס' והרא"ש שם) אלא דר' אבא לא סמך על זה למעשה והיה חושש להחמיר בשל תורה לצאת מידי כל ספק וספק ספיקא משום דאפשר לברר ע"י דרישה וחקירה אם אמותיהן מין אחד וה"ל כחסרון ידיעה משום הכי סמך אסימנים את"ל סימנים דאורייתא אבל אי סימנים דרבנן משום הפקר בית דין לא סמכינן עלייהו אפילו באיסור דרבנן כדלעיל:

אלא ודאי דהכי פריך משום דאשכחן דבעדות אשה אקילו רבנן משום עיגונא לעולם בלי שום הפרש בין תחלת עדות לסופה ובסופה אשכחן בהדיא דאקילו אפילו בכהאי גוונא דלא מהני מדאורייתא כגון פסולי עדות דאורייתא ואפילו נכרי במסיח לפי תומו ואע"ג דאין מסיח לפי תומו כשר בשום עדות דאורייתא אלא בדרבנן דוקא כדאיתא בפרק י' דב"ק רק בעדות אשה לבד אקילו רבנן כמו בדרבנן ממש משום עיגונא:

ואף גם לפי מ"ש התוס' ריש פרק י' דיבמות הטעם משום שדומה הדבר הגון להאמין ולא חשיב עוקר דבר מדין תורה מאחר שיש קצת טעם כו' ור"ל קצת טעם דאילו היה טעם גמור הוי שרי מדאורייתא ואין צריך לתקנת חכמים משום עיגונא דוקא ולקמן דף פ"ט סוף ע"ב פירשו התוס' דיש כח ביד חכמים לעקור דין תורה בדבר הדומה כו' מ"מ את"ל סימנים דאורייתא אין לך דבר הדומה והגון יותר מזה שהתורה סמכה עליו להשיב אבדה לבעליה ע"י סימנים ואף שממון קל הרי אין מסיח לפי תומו כשר בשום דבר שבממון כי אם בקנין דרבנן כמו נחיל של דבורים כו' כדאיתא בב"ק שם ואפילו הכי כשר לעדות אשה מהאי טעמא שכתבו התוס' או משום הפקעת קידושין כדפירש רש"י בפרק כ"ב דשבת והרשב"ץ בשם הרשב"א ומהר"ם בתשובה דהגהות מיימוניות סי' ט' והא דבספיקא דפלוגתא אזלינן לחומרא כמו בשל תורה ממש ולא אזלינן לקולא כבדרבנן כמ"ש מהר"ם שם בתשובה סי' י' בתרי לישני דבגמרא דהלך אחר המחמיר בשל תורה שאני התם כיון דלחד לישנא בגמרא סבירא ליה בהדיא דבכהאי גוונא לא אקילו רבנן משום עיגונא אלא העמידו על דברי תורה אף דאידך לישנא פליג הוי ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא וכן בפלוגתא דגאונים הפוסקים כמו שכתב רמ"א בשלחן ערוך:

ומ"ש הרא"ש להקל בחששא דתרי יצחק מהא דאקילו רבנן בנכרי מסיח לפי תומו ומשיאין ע"פ בת קול אע"ג דבתרי יצחק איכא פלוגתא דאמוראי שאני התם דהא בפלוגתא דאביי ורבא גבי חששא דתרי יצחק מילתא דפשיטא היא דהלכה כרבא לגבי אביי אלא משום דדמיא פלוגתא זו לפלוגתא דרבה ור' זירא במוצא גט והתם פסק הרי"ף להחמיר כרב הונא ור' זירא לכך הוצרך הרא"ש לומר שאין לנו להחמיר במיתה כבגט כאביי משום דאשכחן דבעיגונא אקילו רבנן קולות הרבה כמסיח לפי תומו ובת קול אע"ג דלא מהני מדאורייתא ודאי והלכך י"ל דאף רב הונא ור' זירא מודו לרבא גבי מיתה משום עיגונא דלא חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא אף את"ל דהיא חששא מדאורייתא כמ"ש לעיל מהתוס' ריש פ"ג דגיטין ובב"מ דהא גבי נכרי מסיח לפי תומו איכא נמי חששא דאורייתא ודאי וכן גבי בת קול יש לחוש לפסולי עדות דאורייתא ודאי ובפרט לצרה כדאיתא בגמרא שהביא הרא"ש שם בתשובה וכן ממצאו כתוב בשטר דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא דרבנן אקילו משום עיגונא מאחר שיש קצת טעם כו' וה"נ יש קצת טעם עכ"פ מאחר דלא הוחזקו דהא לרבה חשוב האי טעמא טעם כעיקר להתיר אפילו בגט והלכך י"ל דאף לר' זירא ורב הונא חשיב קצת טעם עכ"פ להתיר במיתה משום עיגונא. ותדע עוד דהא אפילו בגט בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין כדתניא בברייתא שהביא שם הרא"ש בתשובה ובמיתה דמיא לעולם לשעת הסכנה וכן ראוי לכל מורה לחזור אחר כל צדדים כו' זהו ביאור דעת הרא"ש בתשובה ובפסקיו אל נכון וסרו מעליו תלונות מהריב"ל מכל וכל:

והנה בגמרא איכא תרי טעמי להא דאקילו רבנן משום עיגונא חדא משום דאשה דייקא ומינסבא מתוך חומר שהחמרת כו' ואידך משום דמילתא דעבידא לגלויא כו' והרא"ש לא הזכיר כאן כלל כי אם האי טעמא דאשה דייקא לחוד משום דגבי תרי יצחק לא שייך כלל כי אם האי טעמא לחוד וכן בכל תחלת עדות כמו פדחת בלא חוטם דאיכא למיחש שטועים בדמיונם ולא שייך כלל האי טעמא דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי דהא לא משקרי במזיד אלא שטועים ומכל שכן בסימנים שבגופו ובוודאי האי טעמא דלישנא קמא דריש פרק יש בכור דלא אקילו משום עגונא אלא בסופה דווקא ולא בתחלתה משום דבסופה שייך האי טעמא דמילתא דעבידא לגלויי ולא בתחלתה והלכך מאחר דאנן קי"ל כלישנא בתרא ולא שאני לך בין סופה לתחלתה מכלל דלא איכפת לן ולא אצטריך לן כלל האי טעמא דעבידא לגלויי אלא סגי לן בהאי טעמא לחוד דאשה דייקא והאיבעיות שבגמרא גבי עד אחד בקטטה ובמלחמה וביבמה הן איפכא אי מהני האי טעמא לחוד דעבידי לגלויי כו' או אם הוא עיקר הטעם כמ"ש התוס' דף צ"ג ע"ב אבל האי טעמא דאשה דייקא לחוד ודאי דמהני ללישנא בתרא דריש פרק יש בכור דלא מפלגינן בין תחלת עדות לסופה וכן משמע מפשט ולשון המשנה דמשיאין ע"פ בת קול דאף שהלך לו תיכף ומיד ולא נודע מקומו איו דלא מירתת בעבידא לגלויי (להאי טעמא דעבידא לגלויי לא משקרי צריך לדחוק דמיירי ששהה מעט בראש ההר ולא הלך לו מיד והלכו ולא מצאו היינו לאחר זמן מה ובהא אתי שפיר השמטת הרמב"ם למשנה זו בחיבורו משום דאזיל לשיטתיה דס"ל דעיקר הטעם משום מילתא דעבידא לגלויי כו' כמ"ש בסוף הלכות גירושין שאין העד יכול להשמט כו' והיה ההכרח לו לבאר ולחלק בין שהה בראש ההר ללא שהה ונודע דרכו שלא לכתוב מה שאינו מפורש ומבואר ולכן השמיט לגמרי שלא ליתן מכשול בלשונו להתיר בלא שהה. וכן הוא בהדיא ברמב"ם ריש פ"ז מהלכות נחלות סימן מובהק בגופו כו' שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת כו' דהיינו כלישנא קמא דריש פרק יש בכור דבעדות אשה אחמירו רבנן ולא אקילו משום עיגונא אלא בסופה דהיינו משום דעבידא לגלויי כמ"ש בסוף הלכות גירושין ולא דמי לנקב בצד אות פלונית ואפילו בהוחזקו משום דדמי לנפילה דחד כדלעיל. ומ"ש בפרק י"ג מהלכות גזילה הסימנים מובהקים סומכים עליהם כו' בכל מקום דין תורה. דין תורה דייקא אבל רבנן אחמירו באיסור כרת לבד ולאפוקי כלאי בהמה גבי פרידות. אבל מ"ש בבית יוסף וכסף משנה שהרמב"ם סמך על מה שכתב גבי והשליכו מצודה אחריו כו' צריך עיון גדול איך אפשר ללמוד ממים שאין להם סוף דרבנן אך לבאר היטב דעת הרמב"ם בזה וגם מ"ש ואפילו שומא אין כאן מקום להאריך):

וממוצא דבר נשמע דאין לפקפק כלל בנידון דידן שהעד שמצא ההרוג לא אמר שהכירו מעולם לבעלה של זו דלא שייך כלל האי טעמא שבגמרא דעבידא לגלויי אלא באומר שמת בעלה של זו דעבידא לגלויי כשיבא לבית (וכן בעד אחד שהעיד על רושם שתחת השחי בבעלה של זו) וכן משמע בהדיא מהאור זרוע בתרומת הדשן סי' רל"ט שהנכרים לא אמרו כלל שמצאו בעלה של זו רק שמצאו יהודי בסימנים אלו הרוג וקברוהו דלא עבידא לגלויי ואפילו הכי התיר האור זרוע בפשיטות וכן הוא בהרבה תשובות האחרונים (ומזה ג"כ ראיה דלא קיימא לן כלישנא קמא דריש פרק יש בכור) וכן משמע בהדיא בגמרא ריש פרק ט"ו דלאו עליהו סמכינן אלא אסימנים לפי גירסת המרדכי א"נ דקאמרי סימנים ולא אמרינן דאסקינהו קמן רק הסימן לבד (ומהטור שכתב גבי עד אחד במים והכרתיו כו' אין ראיה שהרי גבי שני עדים וביבשה כתב ג"כ לשון זה):

ואולם הראיות שהביאו ר"נ ור"ש שבמרדכי והגהות מיימוניות מהירושלמי והבבלי. הנה ראייתם מהירושלמי היא פליאה נשגבה דהא גמרא דילן פליג בהדיא אירושלמי דנפל לכבשן מעידים ואין מזכירים מעשה ניסים. והחיה אוכלת בו שבמשנה מוקמינן בגמרא דילן דדוקא ממקום שאין נפשו יוצאה דלא כירושלמי שנתרחמו עליו כו' (ולפירוש הנימוקי יוסף קאי נמי אמגוייד) ודאמרינן בגמרא דילן דלדידיה אתרחיש ניסא אינו נס ממש שהוא שינוי הטבע ככבשן האש אלא דמקרי נס בלשון בני אדם וגם בלשון חכמים כעל הניסים דפורים וכלשון הש"ע א"ח סוף סי' רי"ט ואף גם זאת דוקא משום דלדידיה נמי אתרחיש ודאמרינן דאיכא דעביד סמתרי כו' נמי לק"מ דהתם מיירי במקום שאינו עושה טרפה דהיא מילתא דשכיחא טובא להתרפא ע"י תחבושת כדפירש"י ור"ל דלאו סמתרי ממש שהוא עשב המחבר אפילו ב' חתיכות בשר שחוט כדאיתא בפרק הספינה (דף ע"ד) משום דהא הכא מיירי במקום שאין עושה טרפה דוקא כדפירש רשב"ם בהדיא בפרק הספינה דהכי גרסינן בפרק אלו טרפות דאי בדרי לה סמתרי חיה והיינו בכוליא וכהאי גוונא דוקא שאין עושין טרפה אבל במקום שעושה טרפה לא מהני בידור סמתרי דטרפה אין לה תקנה כדאיתא בהדיא בריש פ"ד דחולין והיינו בידי אדם אפילו ע"י בידור סממנים כמ"ש הרא"ש ורשב"א שם גבי בהמה שנחתכו רגליה והיינו טעמא משום דסמתרי לא מהני להבריא המכה שתחיה משום זיקא דעייל במכה כדפירש רש"י בב"מ דף ק"ז ע"ב ומשום הכי אף דסמתרי מהני לחבר החתיכות יחד מ"מ אינה חיה עי"ז ותדע מדמעידים בשחט בו רוב שנים וה"ה במחו לה ברומחא במקום שעושה טריפה עייל התם זיקא ואינה חיה דאל"כ לא היתה טרפה מאחר שיש לה תקנה בידי אדם והוא הדין לאדם כהאי גוונא דאין חילוק בטריפות בין אדם לבהמה כמ"ש התוס' (אכן לפ"ז צ"ל דר' שמעון בן אלעזר דקאמר בברייתא דמגוייד יכול ליכוות ולחיות אפילו במקום שעושה טרפה כמ"ש התוס' סבירא ליה (כמ"ד) דטרפה חיה אמנם לפי דעת רמב"ן ורשב"א שכתבו שם גבי סכין מלובנת דטרפות דבהמה אין כנגדן באדם לבד מן הארכובה ולמעלה כו' אתי שפיר דברי ר' שמעון בן אלעזר דברייתא אפילו למ"ד דטרפה אינה חיה ומשום דאדם שאני ולפ"ז י"ל דסמתרי דריש פרק ט"ו מיירי אפילו במקום שעושה טרפה בבהמה אבל באדם יש תקנה ע"י סמתרי או תחבושת כדפירש"י. והא דאמר שמואל דממקום שהנפש יוצאה בו מעידים היינו כשהנפש יוצאה באכילת החיה את האבר כולו או רובו כמ"ש הרמב"ם בנטילתו. בנטילתו דוקא ולא בנקב בעלמא דיכול לחיות י"ב חודש דאז דוקא מהני סמתרי או שאר תחבושת באדם לחיות יותר אבל בנטילת כולו או רובו הנפש יוצאה מיד או בזמן קרוב כמו בשחט רוב שנים ולא מהני אפילו סמתרי משום זיקא שנכנס במכה כדאיתא בב"מ שם וכל שכן שאר תחבושת אפילו באדם וה"ט נמי דמעידין במגוייד לת"ק דברייתא דמיירי נמי בכהאי גוונא שהנפש יוצאה בזמן קרוב כגון דשוויה גיסטרא כעובדא דההוא טעייא ודומיא דמגוייד דמתניתין דאהלות דמייתי התם. והשתא אתי שפיר נמי דהיינו טעמא דהרמב"ם והטור שלא התירו במקום שעושה טרפה משום דחששו לסוגיא דריש פרק ט"ו ואיכא דעביד סמתרי כו' וה"ה תחבושת אחרת כדפירש רש"י והיינו טעמא משום דאדם שאני דאיכא מיעוטא דמהני להו סמתרי וכהאי גווונא וכלשון הגמרא ואיכא דעביד כו' והוא מיעוט דשכיח וחיישינן לה מדרבנן ולא אקילו משום עיגונא אלא משום דאשה דייקא והכא במלחמה כיון דחזינן דמחי ליה ברומחא תו לא דייקא טפי ואמרה בדדמי וסברה שמת כדאיתא התם בגמרא מאי טעמא דמלחמה כו' אבל מדאורייתא לא חיישינן למיעוטא ומשום הכי ההורג את הטרפה פטור וכן צריך לומר כן בע"כ לפי דעת רמב"ן ורשב"א דלעיל):

וגם ראיית ר"ן ור"ש מההוא גברא חרוכא לא קשיא מידי להרא"ש דס"ל כפרש"י דפסתא דידא דשדיא היא מאיש אחר הבא להציל וממ"נ אחד ערק ואזל לעלמא ודלמא הוא בעלה וכ"כ הרבינו ירוחם בשם הרמ"ה ועוד דהא התם טעמיה דר' חייא בר אבין דמדמי לה לעישנו עלינו את הבית כו' דקאמרה בדדמי ולא דייקא וכן הוא ברשב"א שם בהדיא:

וגם ראייתם ממים שאין להם סוף לק"מ מהאי טעמא דהא לא אקילו משום עיגונא אלא משום דאשה דייקא ומינסבא ומים כמלחמה דמי דאמרה בדדמי ולא דייקא כדאיתא בגמרא וכן כתב בפסקי מהרא"י סי' קל"ט דמהאי טעמא דוקא אחמירו במים שאין להם סוף אע"ג דמיעוט נמלטים לא שכיח כמ"ש הרא"ש והמרדכי ריש פרק ט"ו בשם ר"ת דמשום הכי לא מפקינן בדיעבד אכן בפרק החולץ כתב הרא"ש איפכא דמשום הכי אסרו לכתחלה משום דהוי מיעוטא דשכיחא והוא מהתוס' שם בשם ר"י וא"כ אדרבה מכאן יש להוכיח איפכא ממ"ש ר"ן ור"ש הנ"ל דאף שהוא מיעוטא דשכיח שרי בדיעבד והא דלא הקילו לכתחלה משום עיגונא היינו טעמא משום דלא דייקא כמ"ש מהרא"י (והא דבמלחמה אחמירו אף דיעבד משום דלא דייקא שאני הכא במים שאין להם סוף דהטביעה היא ודאית ע"פ עד אחד או אפילו על פיה בתר דאקילו רבנן להאמינה משום עיגונא משום דבטביעה לא שייך לומר דאמרה בדדמי שנטבע אע"פ שלא נפל כלל מן הספינה אלא בנפל לים אמרה בדדמי דמסתמא שוב לא עלה והלכך אזלינן בתר רובא דאין נמלטין בדיעבד משא"כ במלחמה. ואפילו לפי מ"ש לעיל לפי דעת רמב"ן ורשב"א דמחו ליה בגירא במקום שעושה טרפה בבהמה מ"מ אינו דבר ברור בודאי דראתה בעיניה ממש דמחו ליה במקום שעושה טרפה ודאי אלא דרך את"ל קאמר רבא התם דאף את"ל דחזיא דמחו ליה בגירא במקום שעושה טרפה אכתי איכא לספוקי נמי דאיכא דעביד סמתרי אבל באמת יש להסתפק עדיין ג"כ דלא חזיא ממש דמחו ליה במקום שעושה טרפה ודאי ותדע שהרי הרמב"ם לא העתיק רק טעמא קמא לחוד ס"ד בכל הני דאיקטול כו' והיינו משום דס"ל דרבא קאמר רק בדרך את"ל לחוד ולרווחא דמילתא לאשמועינן דאיכא נמי עוד ספק דסמתרי דהוא מיעוטא דשכיח חיישינן ליה נמי מאחר דאמרה בדדמי דסברה שמת. ואף דהרמב"ם ס"ל דעיקר הטעם משום מילתא דעבידא לגלויי אפ"ה לא סמכינן על האי טעמא לחוד היכא דאמרה בדדמי ולא דייקא כמ"ש המגיד משנה) ותדע עוד דהא בסוגיא דיבמות וב"מ מבואר להדיא דאי סימנים דאורייתא מדמינן סימנים בגופו ובכליו בעדות אשה לסימנים דאבדה ממש ולא ממעט אלא סימן דארוך וגוץ בגופו ובכליו משום דחיישינן לשאלה א"נ בחיוורי וסומקי דוקא אבל סימן דמדת אורך ורוחב בצמצום בכהאי גוונא דהוי סימנים דאורייתא באבדה הוא הדין נמי בעדות אשה אם תימצי לומר סימנים דאורייתא וכן כתב הרא"ש בהדיא בפ"[ב] דב"מ אפילו גבי סימן דאורך גופו וכל שכן גבי כליו ואע"ג דשכיחא מילתא ודאי דאתרמו עוד מקצת טליתות בעולם שהן ארוכות ממש כטלית זו בצמצום וכן עוד קצת אנשים מצומצמים בארכם כזה ממש אפ"ה הוי סימן כדמוכח בגמרא בהדיא דדוקא ממניינא ומתקלא דשוין לא הוי סימן כו' וכמ"ש הרא"ש בפ"ה דב"מ דבמציאה הקילו בסימן כל דהו והוא הדין נמי בעדות אשה כדלעיל ומ"ש ממים שאין להם סוף דאחמירו רבנן לכתחלה ואפילו בדיעבד לא התירו אלא משום דהוא מיעוטא דלא שכיח לפירוש ר"ת ואף לפירוש ר"י על כל פנים לכתחלה אסרו משום דמיעוט דנמלטים שכיח וה"נ שכיח בעולם דאתרמי אורך טלית כטלית ואיש כאיש וכמו מדות דשומשמי ואפשר נמי דשכיח טפי ממיעוט דנמלטים דודאי אין כוונת ר"י לומר דשכיח טובא שזהו נגד החוש שאינו מצוי כל כך אלא דשכיח קצת ומכ"ש דודאי שכיח טפי מסמתרי ממש (למקום שעושה טרפה לפי דעת ר"נ ור"ש) דלא שכיח כלל אלא ודאי דמשום דאשה דייקא אקילו משום עיגונא כמו במציאה אפילו בסימן כל דהוא כמ"ש הרא"ש אבל במים שאין להם סוף דמי למלחמה ולא דייקא ומכל שכן גבי סמתרי דמיירי במלחמה ממש משום הכי חיישינן אפילו למיעוטא כדלעיל: