שו"ת סימן יד

אל האשל הגדול בענקים. הוא ניהו מרנא ורבנא הרב הגאון מופת הדור מפורסם בכל קצוי ארץ בוצינא קדישא דנהורא אספקלריא המאירה איש אלקי קדוש יאמר לו כבוד תפארתו מהור"ר שניאור זלמן נ"י ויופיע כאור השמש ויהלום:

נדרשתי ללא שאלוני אך תורה היא וללמוד אני צריך. ובפרט שראיתי והנה מנורת זהב כלה. שבעתיים כאור החמה לה. היה מכתבו הנותנת אמרי שפר. ומה גם שמכתבו הגיע לגלילותינו אשר נכתב לכבוד הרב הגאון אב"ד מבריסק דליטא. עד הגיע מכתבו ליד הנגיד הוותיק מוה' משה מאזות מקהלתינו ושאל מאתי לעיין במילי טבא דרבנן. ועיינתי בה הדק היטב ולפי דעתי הקלושה דברי אדוני אי אפשר להולמם. ויש להשיב על דברי קדשו לפי דעתי הקלושה היות עיקר יסודו שאותו המיעוך שהטבח קולף מהתחלת הסירכא עד מקום שידו מגעת ואם נתפרק באמצע שוב אין צריך לו לקלוף עד סוף הריאה. ואדוני מדמה ליה שהסירכא כבר עברה על ידי מיעוך ומשמוש ולא נשאר שם רק איזה דלדול. וז"ל אדוני במכתבו הנ"ל בסירכא שעברה ונתקה מהריאה ע"י מיעוך ומשמוש וגלגול אצבעות הנהוג עכשיו בכל המדינות רק שנשארו עדיין דלדולי הסירכא על הריאה. עוד אדוני מוסיף אפילו אם הבודק הסיר ומשך ממקום שפסק ולהלן ולאחר כשנפחו הריאה היה מבצבצת תלינן כדין נקב שנמצא לאחר משמוש ידא דטבחא ותמצית דברי אדוני באותן הסרכות דמדינא דגמרא כשר בבדיקה לדעת קצת הפוסקים לכן יש להקל כאן ולסמוך על אותן אחרונים שלא הזכירו כלל להסיר שום דלדול <[א]> ואני בעניי לפי קט שכלי אין הנידון דידן דומה לדילדול ובראשונה בנידון שאלה דידן אפילו אם יתקלף הסירכא מתחילת תליית הסירכא עד סוף הריאה צריכים אנו להתבונן קליפה זו מה טבעה כי בכל דברי ראשונים ואחרונים לא הזכירו שם קליפה. וכמ"ש הפרי מגדים בסי' ל"ט וז"ל שאותן האוחזין בצפרנים וקולפין את הסירכא מעל הריאה הם מאכילים טריפות לישראל וגם הבעל תורת יקותיאל הפליג להחמיר מאוד וז"ל ונמוח במשמושו משמע דנמוח לגמרי כמו ליחה בעלמא כו' וכתב והשומע ישמע ויחדל ואל ילך בדרך אתם עם הנוהגין להסיר הסירכות מעל הריאה ואומרים שזהו המיעוך ומשמוש שכתבו הפוסקים כי הם מאכילין טריפות לישראל וראוי להזהיר אף על כולם כי המקילים לא הקילו אלא אם נימוח ע"י שמגלגל בקל בין אצבעות וזהו נימוח כליחה בעלמא כו' ולכן צריך להסיר כל הסרכות שלא ישאר שום דלדול בריאה וכו' ופשיטא שלא יקלוף כמנהגם הרע אלא יגלגל בין אצבעות ע"כ דבריו. וטעמם ונימוקם עמם כי עיקר הנסיון לדעת אם היה סירכא גמורה או ריר בעלמא לשני הטעמים או שכבר ניקב או שסופו להתפרק ואם הבחינה יהא נעשה רק על ידי שיקלוף את הריאה ואפילו אם הקרום לא נימוחה כליחה נמצא נשאר הכשירה עיקר על הבדיקה דהיינו לאחר שנתקלפה מנפחה. א"כ קשה בתרתי חדא הא אנן אין אנו בקיאין בבדיקה כמ"ש הרמ"א דדילמא לא ינפח כל כך כמו שהיה בחייה. ועוד למה ליה למעך ולגלגל בין אצבעות וכמה אזהרות שיהא בנחת יחתוך בסכין התחלת הסרכא ויקלוף ויבדוק ברוק ע"י נפיחה ולא יבצבץ ויהא כשר (וכן הוא בט"ז בסי' ל"ט) ותו אפילו בעגלים הרכים גם כן יהא מועיל בחינה זו קליפות הסירכא ובדיקה ברוק כי לפי הנ"ל עיקר הנסיון שיקלוף בנחת ומה לי אם הקרום רך או חזק רק שיקלוף מעל הריאה ואח"כ יבדוק ברוק שלא יבצבץ. אלא וודאי עיקר הנסיון כמו שכתבו הראשונים ואחרונים שלא יהא בהסירכא שום ממש ויעשה כליחה וריר בעלמא ולכן צריך שיהא בנחת ולכן בעגלים הרכים שבטבעם מנתקת אי אפשר לנו לברר בזה שנעשה כליחה דלאו סירכא דלעולם שהסירכא גמורה והאי דמתנתקה ונעשה כליחה משום דרך הוא וחולשת הטבע בעגלים כנ"ל <[ב]> וא"כ לפי הנ"ל שזכינו לברר שעיקר הנסיון של המעוך הוא דאם הוי כליחה וריר בעלמא ולא הוי שם סרכא עליו ואין כאן נקב לפרש"י ולפירוש התוס' אין סופה להתפרק ואין כאן שום ריעותא. א"כ בפשיטות שצריך למעך כל הסירכא מראשה לסופה שלא יהא ניכר מקומו כלל דאל"כ אלא שישאר איזה רשימה קצת עדיין לא הוברר לנו בדיקתה דדילמא התם הוא בחזקת שאינה מנתקת כל היום וסירכא גמורה היא. ומ"ש התבואות שור בשם רש"ל אם מנתקה באמצע ועדיין נשאר מקצתה בריאה ג"כ כשר זה כתב על אותן הסירכות שבהגבהת אצבע הם נמוחים והוא בחינה קלה מאוד וכן כתב התבואות שור בס"ק נ"ג דרש"ל קאי על זה האופן וראיה מוכרחת שיש פוסקים שאוסרין מיעוך ומתירין בהגבהת אצבע ש"מ דהגבהת אצבע מבורר לנו יותר דהוי ריר בעלמא ממיעוך וגילגול אצבעות לכן גבי הגבהת אצבע די לנו שניתקה באמצעיתה (עוד עיין בפרי מגדים שמתרץ ג"כ דברי רש"ל הנ"ל דמיירי בהכנסת יד הטבח כבר מנתקת ע"ש). אבל ע"י מיעוך ומשמוש בודאי צריך למעך ולבחון מכל וכל תדע [שאם] שלא יעשה כך איך יבדוק דילמא סתם אותו מקצת הנשאר את הנקב (וכן הוא בתבואות שור ודבריו נכונים) ולדעתי הוא מחמת דעת הפוסקים ולא דעת הבודקים שזה שכתב להסיר מכל וכל כמ"ש בשם הרוקח לעיל שלא יהא ניכר מקומו והכל מחמת הבדיקה ואפילו אם יאמר אדוני שהבדיקה אינו מעכב בדיעבד (שלא כדברי התבואות שור ושאר אחרונים) עכ"פ מיעוך כל הסירכא מעכב ודאי כי מה לי כולה מה לי מקצתה עכ"פ צריך לבחון כדי שנדע אי סירכא גמורה או ריר בעלמא:

[הג"ה:

[* אפשר נוכל לומר שלא הזכירו האחרונים לרוב פשיטות הדבר כי כבר כתב הבית יוסף בד"ה ור' יעקב גאון בסי' ל"ט שם בשם הרוקח כו' ואין מקומן ניכר כלל נמצא מפורש שלא יהא רושם סירכא כלל ניכר לכן האחרונים לא הזכירו רק סתם עברה ע"י משמוש וגלגול אצבעות ובוודאי מכל וכל כמו שכתב הב"י:

[** ולא זכיתי להבין דברי אדוני שכתב מלשון רמ"א וניתק משמע דלא דוקא נמוחה כליחה ולענ"ד נהפוך הוא דאל"כ מה יעשה בעגלים הרכים כנ"ל ועוד יש כמה משמעות מלשון הש"ע דדוקא נמוחה כליחה וריר בעלמא:]

מעתה שזכינו לברר שהמיעוך צריך להיות שלא ישאר בה שום רושם סירכא כלל ק"ו בן בנו של ק"ו בבחינה שיקלוף את הריאה עכ"פ צריך לקולפה כולה כדי שנדע אם היא סירכא גמורה אי לאו. ומה גם שאדוני כתב אפילו בצבץ כשר לא הבנתי כלל היות עדיין לא נתרפאה מחלייתה דהיינו שמסופקים אנחנו אם היה סירכא גמורה ועתה נתוסף עליה עוד ריעותא נקב מחדש ולו יהא דתלינן במשמוש ידא דטבחא עכ"ז לא נתחזקה עדיין ששמה ריר בעלמא ואפשר שהיה סירכא גמורה כי עדיין לא נתקלפה כולה ולא נתמעכה וצריך בדיקה מדינא דגמרא ועתה שמבצבץ באותו מקום שנתלש בכח גלל כן אי אפשר לבדוק ולמיקם על בדיקת אותו מקצת שכבר נקלף שלא בצבץ שם שזהו החוש מעיד (דשמא הרוח אין לו כח לנשב שם עבור נקב הידוע שבצבץ שהוא גדול ובעבורו אין הרוח של הבודק הולך באותו מקצת כמו שהיה בחייה) וראייה מוכרחת דאפילו אם לא בצבץ בשום מקום אין אנו בקיאין בבדיקה מהאי טעמא דלמא לא מנפח כראוי ומכל שכן בנידון דידן שבצבץ במקום אחד החוש מעיד ע"ז שאי אפשר לנפח כראוי וא"כ נשארה בספק סירכא גמורה הן אפילו במקום שנתקלפה כבר והן במקום שלא נתקלפה פשיטא. ועיקר היתר שאדוני כתב ודימה נדון דידן לשם ריר בעלמא מחמת אותו מקצת שנתקלפה והבדיקה שלה אינו אלא לחומרא בעלמא ובדיעבד אינו מעכב ושלא כדברי התבואות שור ושאר אחרונים אבל לפענ"ד הקלושה כמדומה לי שנהפוך הוא שעדיין לא יצא משם סירכא גמורה כלל ולבדוק לה אי אפשר מחמת שבצבץ כנ"ל גם אין אנו בקיאין בבדיקה ובפרט בעיקר הנסיון של קליפה לא זכיתי להבין על בוריו ולפענ"ד אפילו נתקלפה כולה ובדקוה ולא בצבצה ג"כ טריפה כי אם לא נתמעכה כליחה סירכא גמורה היא וכבר כתבתי לעיל בשם הפרי מגדים ותורת יקותיאל דדוקא הבחינה כליחה ולא בקליפה. ועל הבדיקה אי אפשר לנו לסמוך כי אין אנו בקיאין בבדיקה ועד שנתמעך בנחת ונתהווה כליחה אז בדקינן לחומרא דאם יבצבץ טרפה וכמפורש בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים דאם יבצבץ לאחר המיעוך ואין חילוק בין סירכא לסירכא (ועיין בש"ך סי' ל"ט ס"ק מ"ו דבכל הסירכות נהוג למעך ולבדוק רק מחיתוך לחיתוך למטה מחצין מצד עיקרן):

מה שכתב אדוני שטעמם ונמוקם עמם על ענין הדלדול שלאחר המיעוך שאין צריך להסירם מכל וכל. לדעתי הקלושה יש להשיב. מה שכתב וזה לשונו ואם באת לחוש לכל הסירכא כולה המתקלפת מעל גבי הריאה שהן הדלדולין אמאי מכשרינן בכסדרן הא הוי מחיתוך לגב אם מתקלפת כו' ואם מתקלפת משתיהן הוי מגב לגב ע"כ דברי אדוני. ולענ"ד בפשיטות דלשני הטעמים בכסדרן אין כאן ריעותא כלל ואין חל עליו שם סירכא כלל כי היינו רביתייהו וכל אחד ואחד לפי פירושו וכמ"ש התוס' בד"ה היינו רביתייהו דף מ"ז ואין להאריך בפירושיהם כי כבר האריכו הפוסקים ועיקר דלא הוי ריעותא כלל וראיה מוכרחת דכשר בלא בדיקה ואיך שייך להקשות דלמא מתקלפת הא אין חוששין לנקב כלל ולא לסופה להתפרק כי לא מקרי סירכא כלל עוד יש ראיה לעניות דעתי לדברי אלה מסעיף ה' היכא דאם נסתפק אם היה מחיתוך או מגב והנפיחה פעמים נראה שהוא בחיתוך ופעמים נראה שהוא בגב כשר וכתב הטור הטעם דאזלינן בתר רוב בהמות וכיון שנסתפק איך היתה נפוחה בחייה אמרינן נשחטה הותרה ע"כ וא"כ מוכח דעיקר אצלינו הריעותא דאם יש איזה ריעותא או סירכא או שאר ריעותא אותה הבהמה אינה מהרוב וצריכה לברר אותה להוציאה מהריעותא (ועיין בט"ז ס"ק א') אבל היכא דליכא ריעותא אמרינן נשחטה הותרה ואזלינן בתר רוב. וזהו הטעם בכסדרן דליכא ריעותא ואזלינן בתר רוב בהמות ואמרינן נשחטה הותרה ופשוט הוא:

עוד כתב אדוני ראיה ומדמה נידון דידן לסירכא מיניה וביה וכמו שם דאין סופה להתפרק או דאין בו נקב גם בנידון דידן או שלא תתפרק שם או שאין נקב במקום הדלדול שנשאר כך הוא תמצית דברי אדוני בשינוי לשון קצת והכל הולך למקום אחד שאדוני מדמה נדון דידן או דלדולי סירכא של התבואות שור למקום שאין מעיקרו שם סירכא עליו וכמ"ש הב"י גבי סירכא מיניה וביה והובא בש"ך ס"ק כ"ז ובט"ז ס"ק י"ד דודאי אינו סירכא אלא הפשטת הליחה של הריאה ולא בא מחמת נקב אבל בכאן הוי סירכא גמורה וצריכים אנו לברר ולהוציאה אותה מחזקת סירכא גמורה ולהעמידה על שם ריר בעלמא. ואי אפשר לברר זאת אם לא שיתמעך בנחת והוי כליחה והוי ליה שם ריר ואחר כך לבדוק ברוק אם יבצבץ טריפה ואם לאו כשר ובוודאי אי אפשר לבדוק אלא שיתמעך בכל וכל שלא ישאר בו שום רושם דאל"כ אי אפשר לבדוק הכל (כמ"ש לעיל בשם הפרי מגדים ותורת יקותיאל). גם מ"ש אדוני ובזה אתי שפיר דברי הב"ח דלא סתרי אהדדי. ואני בעניי לפי קט שכלי נוכל לומר דלא סתרי אהדדי דבסי' ל"ט כתב טעם על הבדיקה דהיינו די"ל דעדיין לא יצאנו מידי ספק סירכא והיינו כמו שביארנו בכאן דלא יצא מידי ספק סירכא דהיינו להיות עליו שם ריר בעלמא רק במיעוך ובבדיקה לכן אם מבצבץ טרפה הגם דהנקב אפשר ע"י משמוש ידא דטבחא עכ"ז חיישינן דלמא ניתקה הסירכא בחזקה ולא יצא על ידי המיעוך משם סירכא גמורה בלא בדיקה כי תרווייהו מיעוך והבדיקה מוציאין משם סירכא גמורה כן הוא בב"ח בסי' ל"ט בסעיף ט"ו וכן הוא בתבואות שור כוונת הב"ח ולדעתי הוא מפורש בב"ח ולכן אף דהבדיקה היא חומרא כמ"ש הב"ח גופיה בסי' ל"ט סעיף ה' מ"מ אם בצבץ טרפה כי הא בהא תליא זהו חומרא של הבדיקה אם יבצבץ יהא טרפה כי עכשיו אי אפשר לבדוק ונתקלקל הבדיקה ובמיעוך לחודיה לא יצא משם ספק סירכא לכן טרפה וזהו ממש דבריו בסי' ל"ז אם נמצא נקב הן במקום סירכא או שלא במקום סירכא כתב שם וז"ל אין להוציא מחזקת טריפה אלא בידוע שלא היה שם נקב ע"כ ולכאורה שלא במקום סירכא לא היה בחזקת טריפה אך היינו טעמיה דהא הבדיקה מקולקל שאי אפשר לנפחה ולו יהא דאותו הנקב שלא במקום הסירכא נעשה ע"י משמוש ידא דטבחא אבל לנפחה כראוי כמו שהיתה בחייה אי אפשר למיקם ולעמוד על בדיקתה כמ"ש לעיל א"כ נשארה הסירכא רק ע"י מיעוך לבד ואי אפשר להתירה ע"י מיעוך לבד בלא בדיקה דלמא מיעך בכח כסברת הב"ח וטריפה היא. ולא זכיתי להבין דברי אדוני שכתב בתשובתו דמ"ש הב"ח בסי' ל"ט אלא שעדיין לא יצאנו כו' וכתב אדוני ובסמוך לסירכא לא שייך האי טעמא אבל כדפרישנא וכמ"ש התבואות שור סמוך לסירכא ובמקום סירכא שניהם שווים כי נשאר המיעוך לבד בלא בדיקה ואי אפשר למיקם עלה ולכן אין להוציא מספק סירכא גמורה וטרפה. וראיה דלא מכשיר הב"ח אלא בכסדרן או סירכא תלויה וכמו שמסיים הב"ח במשמוש ידא דטבחא ואין כאן ריעותא. נמצא מפורש בדברי הב"ח דאפילו בדיעבד בלא בדיקה טריפה אפילו לאחר המיעוך כולה הגם דסבר הב"ח מפורש דהבדיקה היא לחומרא וא"כ מוכח מכל הלין פוסקים דגם בדלדול היכא דאי אפשר למיקם לבדוק ולברר דאין בו נקב עדיין בחזקת סירכא גמורה וטרפה מחמת מניעת הבדיקה הלא המה הב"ח והתבואות שור בשם מהר"ן שפירא ומהר"ם מלובלין ומהר"ש אידלעש ושאר גאונים והפרי מגדים והתורת יקותיאל וכן הוא קצת משמע בחגורת שמואל על לבוש אין לענ"ד הקלושה להקל נגד כל הנך פוסקים ומה גם שכבר כתבתי בשם הרוקח שלא יהא מקומו ניכר כלל ולכן לא הזכירו האחרונים היינו הרמ"א והט"ז לרוב פשיטות וכמ"ש לעיל וזהו בענין הדלדול אם כן בנידון דידן שעדיין לא נשלמה הסירכא וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שבצבץ וגם לא נעשה כליחה אותה מקצת שנתקלפה לענ"ד אי אפשר בשום אופן להכשירה אפילו בסירכא שנסרכה לדופן דמדינא דגמרא כשר בבדיקה ואין חילוק בין סירכא לסירכא כי אנן אין בידינו לחלק היכא שכל הפוסקים הסתימו וכמו שהבאתי לעיל בשם הש"ך ומבקש אני מאת אדוני שיכתוב לכאן תשובה באר היטב כדי שיובנו הדברים גם לאיש כמוני מקטני וחלושי שכל:

וכדי שלא להוציא הנייר חלק אכתוב לאדוני קושיא אחת שנתקשתי. בב"ק דף צ' ע"ב תנו רבנן שור תם שהמית והזיק כו' וכי קדמוהו ודנוהו דיני נפשות ליהדר ולידייניה כו'. ואיתא בכריתות דף כ"ד ע"א א"ר כרוספדאי א"ר יוחנן שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו, ופירש"י דהוי הפקר משנגמר דינו. ואיתא בב"ק י"[ג] ומ"[ד] אם נגח ואח"כ הפקיר פטור והועד בבעליו כו'. ואיתא בהרא"ש דף י"ג דאפילו חכמים לא פליגי על ר' יהודה דפטור מלשלם. וא"כ מאי מקשה הגמרא ליהדר ולדייניה דיני ממונות, דהא משנגמר דינו הוי הפקר ונגח ואח"כ הפקיר פטור.

ויש לי דרך לישב באריכות גדול, אך באתי לבקש מאת אדוני לחוות דעתו הצלולה בזה, ואסיים ואומר שלום.

הק' נפתלי הירש בא"א המפורסם החריף מוהר"ר ישראל הכהן מסטנאב מ"ץ דק"ק בארדיצוב

וזאת אשר השיבו על זה

ידיעה בתחילה לאודועי לכת"ר כמצוה עלינו מפי חז"ל ריש פ"ה דברכות שהנחשד בדבר צריך להודיעו כי מעולם לא עלה על דעתי חס ושלום להתיר לקלוף הסירכא בידים רק שעל ידי גלגול בין האצבעות אפילו בנחת על ידי זה היא מתקלפת מאליה מהריאה ומתנתקת מעט מעט מטה מטה עד כלותה ואף גם להלאה ממקום יציאתה ובליטתה מהריאה וכמ"ש לקמן באריכות (וכל אריכות כת"ר בזה היא בחנם ואך למותר). ומתחילה ההכרח לבאר היטב חילוקי דעות האחרונים בענין המיעוך ומשמוש הזה:

הנה בספר תורת יקותיאל כתב דבעי' דוקא להיות הסירכא נמוחה כליחה כו' ויפה כיון לפי משמעות לשון הכל בו דף פ"ז ע"א והובא ב"י ולשון מהרי"ו והובא בדרכי משה שכתבו לשון נימוח. אך בדרכי משה מסיים אח"כ שתמוה הוא המנהג שנהגו עכשיו באלו המיעוכים ומשמושים כי לא מצינו שום פוסק שמתיר למעך ולמשמש בכהאי גוונא שנהגו למשמש לפעמים זמן רב ואם ניתק מכשירים רק מנהג אבותינו תורה היא עכ"ל:

והנה אם עיקר קפידתו היתה על זמן רב לחוד הרי בכל בו כתב בהדיא למשמש הרבה והובא ב"י ולא נתן שום שיעור לדבר רק שימשמש בנחת ע"ש ועוד דהוה ליה לסיים ואם נימוח מכשירים כלשון מהרי"ו ולמה שינה הלשון מנימוח לניתק. אלא ודאי שכוונת רמ"א היא משום שהמשמוש זמן רב עד שניתק לא מקרי משמוש בנחת כל כך כמ"ש בפוסקים והיינו משום דאי הסירכא היתה רכה ונימוחה כליחה מחמת רכותה ע"י המשמוש כמשמעות לשון הכל בו ומהרי"ו היה די לה במשמוש קל זמן מועט אבל סירכות הקשות קצת ואינן נימוחים כליחה רק שנתקות באמצעיתן או סמוך לריאה ע"י מיעוך ומשמוש זמן רב אף שהוא בנחת ולא בכח מכל מקום אינו בנחת כל כך כמו בנימוחה כליחה. ואף גם אם היא בנחת כל כך מכל מקום מאחר שאינו נימוח כליחה אלא שניתק ונפסק מחמת רוב המיעוך זמן רב לא מצינו שום פוסק שמתיר וכמשמעות לשון מהרי"ו בדרכי משה שם שסרכות הקשים אין להם היתר רק שמנהג אבותינו תורה אף שלא הוזכר בפוסקים זו היא כוונת הרמ"א באמת לכל מודה על האמת וזו היא גם כן כוונתו בהגהת הש"ע שלא הזכיר לשון נימוח אלא המתנתקת סוף סעי' י"ח בהג"ה, ובהג"ה סעיף י"ג ולא ינתק בכח ר"ל אלא ממילא ומאליה על ידי מיעוך בנחת ולא בחוזק וכח שנמצא מנתק בכח ולשון שיתמעך שברמ"א שם סעיף י"ג הוא לשון ממוצע בין נימוח כליחה לניתק בכח דמאחר שמתנתק ממילא על ידי גלגול אצבעות בנחת מקרי נתמעך בלשון רמ"א בהג"ה (ומ"ש בדרכי משה בסיום לשונו לשון נימוח גבי ורדא הוא דרך העברה בעלמא ושיטפא דלישנא ומשום דקאי התם אדברי מהרי"ל שהזכיר לשון נימוח עיין שם היטב וגם לדידן דמכשרינן בניתק ממילא ודאי דאין אנו חולקים על מהרי"ו חס ושלום אלא ס"ל דניתוק ממילא הוא בכלל נימוח שבמהרי"ו משום הכי לא נזהר שם רמ"א כל כך בלשונו וכן באות כ"ו שם כמו בהגהת הש"ע הקבוע להוראה):

והנה מהרש"ל שהיה בימי רמ"א החזיק גם כן המנהג שהזכיר רמ"א ועיקר יסודו ממה שכתב הרא"ש דסירכא אם ימעך אותה כל היום באצבעותיו היא הולכת ומתחזקת ביותר משמע להדיא שאם מתנתקת בכך כשרה עכ"ל בים של שלמה סי' (כ"ו) [כ"ה] והוכחתו זאת תוכיח ג"כ דאף שלא נימוחה כליחה אלא שניתקה ונפסקה כשרה. וכן משמע עוד מדמנעו רש"ל ורמ"א בדרכי משה למעך על ידי סמרטוט או עפר וחול שהם אינם ממחים כליחה מכלל דבהאי גוונא באצבעות שרי. ומה שכתב הפרי מגדים וכן מש"כ כת"ר בפירוש דברי רש"ל זה אינו למעיין היטב בלשון הים של שלמה שלמד כן מלשון הרא"ש ולזה נתכוין התבואות שור ס"ק נ"ז שיש משמעות כו' אבל מה שכתב בס"ק נ"ג בשם רש"ל גבי הכנסת יד הטבח הוא בהדיא שם בים של שלמה. וגם מה שכתב כת"ר מלשון הרוקח הנה הרוקח אינו ממתירי המיעוך ולא מיירי כלל במיעוך אך מנהגינו על פי מה שכתב הרא"ש וכמ"ש רש"ל ובר מן כל דין נמי לשון ניתוק אינו מענין נימוח כלל ליודע לספר בלשון הקודש וכמ"ש והחוט המשולש לא במהרה ינתק שהוא לשון נפסק ולא מיחזי כליחה וכן הנתק שבמקרא ומשנה דמסכת נגעים הוא שניתק ונעקר השער ולא נמחה כליחה וכן ומעוך ונתוק בפרשת אמור תרי מילי נינהו והאריכות בזה אך למותר רק להוציא מלב כת"ר:

אמנם כל הנ"ל הוא רק ליישב המנהג שנהגו עכשיו ואינו ענין כלל לענין שאילתינו שהוא ענין הסרת הדלדולים הנשארים אחר המיעוך שהיה כהלכה (איך שהיה לפי המנהג הפשוט במחניכם בלי פוצה פה כי כך נשאלתי על הדלדולים לבדם) דהא אף את"ל שדעת רמ"א כדעת התורת יקותיאל דבעי להיות נימוחה כליחה מכל מקום אחר שנימוחה באמצעה מודה התורת יקותיאל שהדלדול הנשאר אין צריך לדקדק להסירו בנחת כדעת השמלה חדשה אלא באיזה אופן שיהיה מאחר שאינה סרכא רק שצריך לבדוק עיין שם היטב ומכל שכן וקל וחומר שאין צריך להיות כל הדילדול נימוח כליחה כמו שכתב כת"ר בשמו והוא פלאי. (וגם מה שכתב כת"ר בשם הפרי מגדים שצריך להיות נימוח כליחה דוקא לא נמצא זה בפרי מגדים שלפנינו):

והנה בתשובת שבות יעקב ח"א סוף סי' מ"ח כתב גם כן בהדיא כמ"ש לעיל לפי דעת רמ"א (דניתק הוא לשון נפסק) שאם נפסקה הסירכא באמצעיתה על ידי מיעוך בנחת אף שנשאר דלדול בריאה אינה סירכה רק הפשט ליחה לפי משמעות הראשונים והאחרונים ואחר שנפסקה באמצעיתה יפרוק הדלדול בנחת מהריאה שלא יסתום הנקב דהיינו לקלוף בנחת שלא ינקוב הריאה או על ידי סכינא דחליש פומיה וכהאי גוונא עיין שם והיינו גם כן כמו שכתב התורת יקותיאל באיזה אופן שיהיה כו' (רק שהחמיר להיות נמוחה כליחה כלשון הכל בו והיינו משום שלא רצה לסמוך כלל על דעת רש"ל וסייעתו וכמו שכתב שם בהדיא ואף שאיני כדאי להשיב כו' אך תורה היא כו' וזה אינו ענין לשאילתנו שכבר פשט המנהג במדינות אלו כרש"ל וסיעתו ולזאת איני יודע מה הרעש שהרעישו עלי דייקא ואדרבה אני החמרתי בשלא כסדרן ממש).

[ועוד כ' בתשו' שי שם דעת המחמירים ביותר שלא למעך באמצע הסרכא אלא סמוך לריאה ממש להעביר משם הסירכא ע"י מיעוך ובנחת שלא ישאר שום דלדול שלא יסתום הנקב כו'. אמנם דעת השמ"ח היא חומרא יתירה על כולן שלא די אפילו בהעברת הסירא סמוך לריאה במקום יציאתה משם ממש ע"י מיעוך בנחת שם אלא צריך להעבירה ולהסירה ממש].

וטעמם ונימוקם עמם מאחר שהסרת הדלדול אינה אלא שלא לסתום הנקב בלבד וכן כתב הפרי מגדים בשם התבואות שור טעם זה לבדו שלא לסתום הנקב והוא בתבואות שור סוף ס"ק נ"ז ומשמעות לשונו שם שזהו עיקר הטעם ומשום הכי מתיר הפרי מגדים לקלוף הדלדול מגוף הריאה אחר המיעוך כדעת השבות יעקב ותורת יקותיאל דלא כמשמעות השמלה חדשה דלקמן (אך מ"ש הפרי מגדים בשם הפרי תואר אינו מובן דהפרי תואר היה ספרדי וחולק לגמרי על רמ"א ורש"ל וכל האחרונים שלנו האשכנזים ע"ש בס"ק י"ט):

אמנם בשמלה חדשה סעיף ל"ח הוסיף עוד טעם להסרת הדלדולים משום דכל שלא הלכה מכל וכל יראה מזה דלאו ריר הוא כי אם סירכא גמורה ומהאי טעמא נמי משמעות לשונו הוא בסעיף ל"[ז] שהסרת הדלדולים צריך להיות על ידי מיעוך בנחת דוקא ועל דקדוק משמעות לשון זה תמכו יסודתם המחמירים דמחניכם (כמו שרמזתי בתשובתי הראשונה לבריסק) כי נה לפי טעם זה אם לאחר שניתקה ונתקלפה מאליה הסירכא כולה מהריאה על ידי המיעוך וגלגול אצבעות בנחת נשאר עוד דלדול דק ואם יגלגלו בין אצבעותיו להסירו אזי יהיה מתקלף קרום דק ממילא מגוף הריאה התמימה ונקיה להלאה ממקום יציאת הסירכא ובליטתה על הריאה ודבר ההווה ורגיל טובא הוא להיות נקלף ממילא על ידי גלגול זה קרום ארוך טפח ויותר מגוף הריאה התמימה ושלימה ונקיה מכל דלדול עד כלות הקרום הזה להתקלף מהריאה מאליו והוא קרום הנמשך מהסירכא וצריך בדיקת פושרין או רוק אפילו לעכב לפי דעת המחמירים דמחניכם הנתלים בדעת השמלה חדשה וזו היתה השאילה דשאילנא קדמיכון דאם בדיקת פושרין מעכבת אין תולין במשמוש ידא דטבחא. אמנם לפי דעת השבות יעקב וסיעתו דלעיל דהטעם משום שלא לסתום הנקב אין צריך להסיר הדלדולים רק במקום שהסירכא יוצאת ובולטת מהריאה שהן דילדולי קרומי הסירכא עצמה דהתם במקום יציאת הסירכא ובליטתה מהריאה מחזקינן ריעותא וחיישינן לנקב ולא במקום השלם ונקי מהריאה שלא היתה הסירכא מתפשטת לשם כלל. ואף אם נראה לעין שקרום דק מתפשט מהסירכא על גוף הריאה השלם אין זו ריעותא לחוש לנקב בשבילה משום דתלינן דהקרום הוא מהפשטת הליחה דהסירכא כי ריעותא דסירכא לחוש לנקב בשבילה אינה אלא במקום יציאתה ובליטתה מהריאה לחודיה דוקא. ותדע מדכתב השבות יעקב להסירה מהריאה על ידי סכינא דחליש פומיה ולבדוק בפושרין במקום החתך וגם בתורת יקותיאל ופרי מגדים משמע כן להסיר הדלדול הנשאר מהסירכא ממקום יציאת הסירכא לחוד שלא יסתום הנקב ולא לקלפו מגוף הריאה השלם ונקי שלא הגיעה הסירכא לשם כדלקמן (ואף גם בשמלה חדשה אין הדבר מוכרח כל כך כי יש לומר ג"כ דכוונתו אינה אלא על מקום יציאת הסירכא ובליטתה מהריאה בכל המקום שמתפשטת ובולטת ונראית להסירה משם ע"י מיעוך בנחת אבל אין צריך לקלוף כלום ממקום שכלתה הסירכא ואינה מתפשטת לשם אלא שנלאתי להאריך):

והנה פלפול זה אם די בהסרת הדלדולים במקום יציאת ובליטת הסירכא לחודיה היה בקיץ תקל"ב בהיותו בבית אדמ"ו רבינו הגדול הגאון המפורסם מוהר"ר דוב בער נ"ע בק"ק ראוונע (עי' צ"צ יו"ד סי' ק"ד ס"ח) והסכימה דעתו הקדושה דדי בכך וראייתו היתה מסירכא כסדרן מחיתוך לחיתוך דמכשרינן בגמרא ולא חיישינן אולי מתפשט קרום דק מהסירכא גם על גב האונא אם יקלפנה לשם (שהוא דבר ההווה ורגיל כנ"ל שזהו ענין שאילתנו) מכלל דקרום זה שעל הריאה התמימה ונקיה להלאה ממקום בליטת הסירכא אין שם סירכא עליו אלא הפשטת ליחת הסירכא הנראית ובולטת מחיתוך לחיתוך שהיא כסדרן וסותמת מנקב שבחיתוך לפירוש רש"י ולנקב אחר על הגב לא חיישינן משום דלא מחזקינן ריעותא ממקום למקום (ולהתוס' לא חיישינן שתתפרק על הגב). ומה שכתב כת"ר דכסדרן אינה ריעותא כלל מדאין צריך בדיקה אכתי תקשי להיש אומרים שברמ"א סעיף ד' דמצריכים בדיקה ואפילו בדיעבד דחיישינן שמא יש איזה נקב שלא נסתם כמ"ש בתוס' אלמא דריעותא גמורה היא וגם להמכשירים בלי בדיקה מקרי ריעותא לענין תרתי לריעותא בדאיכא חלון עכ"פ כמ"ש הט"ז ונקודות הכסף סי' ל"ז ועוד שהמכשירים בלי בדיקה היינו בלי בדיקת נקב ע"י נפיחה אבל עכ"פ צריך לבדוק יפה אם הוא כסדרן בודאי ואם הוא ספק אם היא כסדרן טרפה ולא דמי לשני עדים המכחישים זה את זה שבש"ע סעיף ט"ז וסעיף י"ז כמבואר במקור הדין בתשב"ץ ח"ב סס"י (ק(פ"ט דלא כט"ז שם שאחריו נמשך כת"ר שבימיו לא נדפס עדיין התשב"ץ. והנה מדסתם התשב"ץ והחליט לאיסור בספק כסדרן בפשיטות בלי שום חולק מכלל דסבירא ליה דלא תליא הא בפלוגתא דרש"י וסייעתו עם התוספות וסייעתם אם אין סירכא בלי נקב או דיש סירכא בלי נקב אלא דעתידה לינקב שהביא התשב"ץ ח"א סי' ס"ז ולא הכריע וסיים שם דלשני הטעמים כיון שמחמת נקב נאסרה אסורה דבר תורה וככה ממש סיים בח"ב סי' (ק(פ"ט הנ"ל אלמא דסבירא ליה דלשני השיטות אין להקל בספק כסדרן ולא לחלק ביניהם כסלקא דעתך דהתבואות שור סימן כ"ט והתורת יקותיאל סי' כ"ה לישב תשובת רשב"א שבש"ע סעיף ה' להכשיר בספק אם יצאה מחיתוך או מגב משום דהרשב"א קאי בשיטת התוס' דיש סירכא בלי נקב ומשום הכי אין כאן ריעותא כמו לשיטת רש"י אלא סבירא ליה להתשב"ץ דאף גם מה שסופה לינקב היא ריעותא גמורה ואסורה דבר תורה כמו לפירוש רש"י וסיעתו. ומה שהתיר הרשב"א בספק אם מחיתוך כו' היינו משום דהיה נראה לעין שהיא יוצאה מחיתוך כשנופח הריאה היטב אלא שבאת לחוש שמא בחייה לא היתה נפוחה כל כך ולהכי לא מחזקינן ריעותא כיון שאין ריעותא לפנינו דמה שנראית יוצאה מגב כשאינה נפוחה כל כך לא הוי ריעותא גמורה מאחר שנראית יוצאה מחיתוך כשנופח היטב ואמרינן דבחייה היתה ג"כ נפוחה כ"כ וכעין זה ממש כתב התורת יקותיאל במסקנא. ולבר מן כל דין אף אם תימצי לומר דספק כסדרן כשירה היינו בדיעבד ודאי כשאי אפשר לבדוק ולברר הדבר אבל כשאפשר לברר הדבר ודאי לכ"ע צריך לבדוק ולברר כל מה דאפשר וא"כ בכל סירכא כסדרן מחיתוך לחיתוך ה"ל להצריך להעבירה ולקלפה מהריאה אולי מתפשט קרום דק ממנה על הגב (כנהוג ומצוי שזהו נידון שאילתנו כנ"ל) וה"ל שלא כסדרן אלא ודאי דהיא הפשטת ליחה בעלמא מהסירכא שבחיתוך כנ"ל:

אי נמי <[ג]> י"ל דהיינו טעמא דלא איכפת לן כלל בקרום דק זה משום דלא גרע מסרכא מינה ובה ממקום למקום דמכשרינן בלי בדיקה כלל משום דלהתוס' אין סופה להתפרק ולשיטת רש"י חשובה סתימה מעליא לנקב כמ"ש התבואות שור ליישב מנהגנו (דלא כמ"ש ב"י והש"ך שכבר השיג רש"ל על הב"י והסכימו עמו רוב האחרונים) וטעם זה מוכרח הוא לפי דעת השבות יעקב ופרי מגדים ותורת יקותיאל דלעיל שהתירו להעביר הדלדול הנשאר מהסרכא על הריאה בכל אופן שיהיה אפילו ע"י סכין או לקלוף בידים ולא ע"י מיעוך וגלגול בין אצבעות בנחת כדין סרכא (ומשמע שם בהדיא דמיירי בדלדול הנשאר במקום התפשטות הסרכא ובליטתה על הריאה ולא בקרום דק הנקלף להלאה ממקום הסרכא מגוף הריאה התמימה ונקייה שקרום דק הנקלף משם נראה לעין כאילו הוא מקרומי הריאה עצמה ולא סרכא כלל שענין זה לא הוזכר כלל בדבריהם ע"ש) וא"ל דס"ל דמאחר שע"י המיעוך בנחת ניתקה הסרכא באמצעיתא כדלעיל שוב אין שם סרכא כלל עליה ולא על דלדול הנשאר ממנה אלא הן ריר בעלמא דאכתי תקשי לפי דעת התורת יקותיאל (והוא דעת הכל בו ומהרי"ו כדלעיל) דבעינן שנימוחה כליחה דוקא שזהו דוקא סימן לריר בעלמא והבדיקה היא לחומרא בעלמא א"כ בדלדול שלא נימוח ניחוש לסרכא גמורה ולא מהניא לה בדיקה כדאיתא בגמרא בהדיא דלית להו בדיקותא דלא כמ"ש כת"ר בשם הגמרא אלא ודאי היינו טעמא דה"ל סרכא מינה ובה והבדיקה שם היא לחומרא בעלמא לכתחלה אולי יש שם איזה נקב שלא נסתם עדיין מאחר דסרכא שלא כסדרן אינה בלא נקב ואף שעברה ע"י מיעוך ואמרינן דריר בעלמא הוא מ"מ מחמרינן לבדוק לכתחלה ע"י רוק או פושרים כמ"ש בפרי מגדים סי' (ל"ז) [ל"ו סק"ז] (עי' צ"צ יו"ד סי' ל"ב ס"א) ודלא כמ"ש התבואות שור שם בדעת הב"ח ואף התבואות שור חזר בו בסי' ל"ט ס"ק נ"ד וכתב ומכל מקום אומר אני כו' אני דייקא ולא הב"ח (ובאמת שהוא דוחק גדול בב"ח סי' ל"ט סעיף ה' לומר שחששו לטרחא אם הבדיקה מעכבת בדיעבד וסיים הארכתי בדבר פשוט כו' וגם לא הוה ליה לכתוב על מהרו"ך ושרי ליה מריה ע"ש בב"ח) וכך הבין השבות יעקב ח"ב סי' ס' בדעת הט"ז כמ"ש הפרי מגדים דהבדיקה אינה מעכבת כלל בדיעבד אחר המיעוך בנחת כדת ופסק כן הלכה למעשה. (אך מה שהוסיף להקל במיעוך בחוזק קצת כו' כבר חלק עליו בזה הגאון מהר"י בס' כרתי) וכן פסק הלכה למעשה בתשובת חינוך בית יהודה סי' מ"ג והוכיח שם שכן דעת רמ"א מדכתב בסעיף י"ג בהגה"ה ולכן כל מקום שיתמעך תולין להקל כו' בסתם ולא הזכיר שצריך לנפחה ולבדקה אח"כ ש"מ שאינו מעכב ובסעיף א' בהג"ה לא בא אלא להורות שכן נהגו לכתחלה ע"ש (וככה יש להוכיח קצת ג"כ שכן דעת הש"ך ממ"ש בסי' ל"ו סק"ה בשם הגאון אמ"ו ז"ל כגון מראה כו' ולא הזכיר מיעוך סירכא דשכיחא טובא טפי ממראה וממ"ש בסי' ל"ט ס"ק ה' אין ראיה להיפך דהתם הכי נמי יש מהן כשרות בדיעבד כמ"ש בפרי מגדים שם) והתבואות שור יחידאה הוא בחומרא זו דלא כמ"ש כת"ר שכן דעת שאר אחרונים והגאונים מהר"נ שפירא ומהר"מ מלובלין ומהרש"א הורו כן לכתחילה דוקא להסיר הדלדולים ולבדוק לחומרא בעלמא אף גם שלא זכרו מזה רש"ל ורמ"א כלום <[ד]> ואף גם זאת דוקא במקום יציאת הסרכא ובליטתה על הריאה ולא להלאה ממקום הסרכא וכמ"ש בתבואות שור גופיה שם ס"ק נ"ז בשם ספר בית לחם להסיר כל הסרכא דייקא וכן כתב בשמלה חדשה להסיר כל הסרכא ולא ישאר ממנה כו' ממנה דייקא ולא להלאה מהסרכא מגוף הריאה התמימה ונקייה שהקרום המתפרק ונקלף משם נראה לעין כקרומי הריאה עצמה ואין עליו שום סרכא כלל ואם כשמגיע לשם בולט שם איזה עוקץ ודלדול הרי יכול להסירו ע"י סכינא דחליש פומיה ולבדוק שם לבד וכמ"ש בתשובת שבות יעקב דלעיל ויותר אין להאריך:

[הג"ה:

* ומ"ש כת"ר דכסדרן אין שם סירכא עליה כלל הוא פלאי דהא גם המכשירים בלי בדיקה לשיטת רש"י ס"ל דיש נקב בפועל ממש אלא שנסתם יפה משום דאין סירכא בלא נקב משא"כ סרכא שעברה על ידי מיעוך המועיל לדידן היינו טעמא משום דאמרינן ריר בעלמא הוא והפשטת ליחה ואינה סרכא המוזכרת בגמ' ופוסקים ומשום הכי לא חיישינן לנקב כלל כמ"ש רש"ל ורמ"א וכל האחרונים והגם אף שהתבואות שור סי' כ"ט גם כן כתב כן דכסדרן היא ריר בעלמא לשיטת רש"י הרי חזר בו בסי' ל"ט בשמלה חדשה ובתבואות שור וכתב שם כמבואר בפרש"י והרא"ש ובדברי כל העומדים בשטתו דכל סרכא כסדרן יש נקב בפ"מ אלא שהסרכא סותמתו בצירוף האונה שאצלה וגם בסי' כ"ט לא כתב כן לקושטא דמלתא לפרש"י וסיעתו אלא שנדחק ליישב פסק הב"י בש"ע סעיף ה' בספק כסדרן בשם הרשב"א אליבא דדינא ובצירוף דעת התוס' ואף גם זאת הרי תלה ודימה זה לסרכא שעברה ע"י מיעוך ולא חילק ביניהם כדעת כת"ר יעו"ש אמנם באמת העיקר בישוב פסק הש"ע הוא כנ"ל וא"צ לדוחק התבואות שור:

** וגם מ"ש כת"ר שכן דעת הפרי מגדים והתורת יקותיאל להחמיר בדיעבד הוא פלאי וגם מ"ש כת"ר בפירוש לשון הב"ח סי' ל"ז דסמוך לנקב אי אפשר לבדוק והבדיקה מעכבת היא פליאה נשגבה דא"כ מאי איריא דלא תלינן דקאמר הב"ח הרי אפילו נעשה נקב לפנינו קודם הבדיקה בסמוך לסרכא טרפה משום דאי אפשר לבדוק עוד:]

ואשר הקשה לשאול בסוגיא דסוף פרק החובל מסוגיא דסוף פ"ק ומריש פ"ו דכריתות, לכאורה היא קושיא אלימתא, אך כבר יישבה הרמב"ם פי"א, במה שסמכו ענין לו לדין זה (דאע"ג דסבירא ליה דאינו משלם אלא מרידיא הרי גם רידיא עלייה דמרה הוא כדאיתא שם בגמרא) דין השנוי בברייתא סוף פ"ד דלאחר שנגמר דינו אם הקדישו אינו מוקדש וכן במתנה, והוסיף מדיליה עוד (אף שאין דרכו בכך כנודע אלא בכדי ליישב קושית כת"ר) דאם הפקירו אינו מופקר. ולכאורה אינו מובן וסותר דברי עצמו בהלכה י"ג שם שכל הקודם זכה שהרי הפקירוהו כו', והוא תלמוד ערוך ריש פ"ו דכריתות שהביא כת"ר, ולמאי נ"מ אינו מופקר. אלא דהתם משום יאוש לחודיה נגעו בה (כמ"ש הרא"ש פ"י דב"ק), וס"ל לרמב"ם כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"[ו] סוף ע"א דאע"ג דכל הקודם זכה לאחר יאוש כמו בהפקר אעפ"כ אין דינו כמפקיר בפירוש ממש מדעתו ורצונו הטוב, ויש חילוק ונפקא מינה אפילו לעניין זכייה עצמה, ומכל שכן הכא לענין שאינו יכול להפקירו מדעתו ורצונו לאחר שנגמר דינו, כמו שאינו יכול להקדישו, משום דלאו ברשותיה קאי, כדפרש"י שם. וכמו חמץ לאחר שש אינו יכול לבטלו ולהפקירו ולהוציאו מרשותו שלא יעבור עליו בבל יראה, וגם אם הפקירו אינו יוצא מרשותו ועובר עליו בבל יראה כאילו הוא שלו, וכן בור ברשות הרבים שהפקירו חייב על נזקיו כשלו, כדאיתא בגמרא אמר ר' אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו כו', והוא הדין נמי בשור שהמית והזיק ונגמר דינו למיתה, אינו יכול להוציאו מרשותו מדעתו ורצונו ע"י שמפקירו, שלא נוכל לגמור דינו על הנזקין משום דכתיב והועד בבעליו והוא אינו בעליו משהפקירו והוציאו מרשותו, אלא בעל כרחו הוא בעליו לענין שגומרים דינו בפניו על הנזקין. ואף שכל הקודם זכה, זהו ענין הפקר ממילא על ידי יאוש שלא ברצונו, אבל הוא אינו יכול להפקירו ולהוציאו מרשותו מדעתו ורצונו כמו שאינו יכול להקדישו. ומאחר שהוא אינו יכול להוציאו מרשותו מדעתו ורצונו ע"י הפקר זה קרינן ביה והועד בבעליו.

וקצת יש להוכיח כן, מדר' יהודה סבירא ליה דפטור גם ממיתה בנגח ואח"כ הפקיר, משום דבעי והועד בבעליו בשעת גמר דין, והרי תיכף משנחקרו העדים וכיוונו עדותם ונמנו הבית דין וגמרו ביניהם שלא בפני בעליו שהשור חייב מיתה, אם נודע זה לבעליו ידיעה נאמנה בודאי אסחיה לדעתיה ונתייאש, וכשהבית דין שולחים אח"כ לקרוא לבעליו לבית דין ואומרים לו ששורך חייב סקילה כדין התורה, אליבא דר' יהודה עכ"פ (ולפי דעת הרמב"ם אפילו לרבנן אם יש לו בעלים צריך לגמור בפניהם. ומ"ש המגיד משנה שכן הוא בברייתא צ"ע, דבברייתא מיירי בפני השור), למה יומת הרי כבר נתייאשו והוי הפקר ממילא. ודוחק לומר שלא חייבה תורה סקילה אלא כשלא היתה ידיעה נאמנה בתחילה לבעליו איך שנחקרו העדים שהעידו בפניו דייקא וכיוונו עדותם. אלא ודאי דלא פטר ר' יהודה אלא כשהפקירו בפירוש מדעתו ורצונו, והוא הדין לרבנן לענין נזקין, כמ"ש הרא"ש דשוין הן.

והא דחשיב ר' אלעזר שני דברים בלבד, היינו שעשאן הכתוב דייקא, אבל נגח והזיק אינו מפורש בכתוב, וכן לר' יהודה אם היתה ידיעה בתחלה לבעלים ג"כ אינו מפורש בכתוב.

ותדע דלא קא חשיב נמי ר' אלעזר ישראל שמצא עבודה זרה והגביהה וזכה בה, שאינה ברשותו כמו חמץ בפסח ממש שאסורה בהנאה, וצריך לבערה מן העולם כמו חמץ, כדתנן שוחק וזורה לרוח כו', וכדאיתא בפסחים דף כ"ח, ואפילו הכי היא כשלו לענין שאין לה ביטול, כדאיתא בעבודה זרה דף מ"ב ע"א ובב"ח ליו"ד סי' קמ"ו, דלא כט"ז שם.