[תשובת שאלה נידון סכינים מלוטשים]
ותוכן הענין בקצרה, יען כי הנה רוב השוחטים בסכינים שאינן מלוטשים המומחים משחיזין הסכין להיות חדה הרבה ואזי אינה חלקה כל כך. וטעמם ונימוקם עמם שאם תהא חלקה לא תהא חדה כל כך כנראה בחוש (וכמשמעות לשון הרמב"ם ושו"ע סעיף ז'), ואזי קרוב לבוא לידי דרסה אם לא יוליך ויביא הרבה מאד, כמשמעות לשון הגמרא ושו"ע שם אפילו כל היום כולו כו'. ואף שכל היום כולו היא גוזמא, מכל מקום משמע ודאי שצריך להוליך ולהביא הרבה מאד להנצל מחשש דרסה, ואזי אפשר לבא לידי שהייה בבהמה כמ"ש רמ"א. לכך בחרו המומחים לעצמן דרך ישרה יותר להשחיזה ולהעמידה חדה ולא חלקה, ואף שהיא קרובה להיות כסאסאה, הרי אמרו בגמרא מאן יהיב לן מבשריה כו'. ואף גם לפי משמעות לשון הרמב"ם ושו"ע שכל שאינה חלקה דמיא לסאסאה (דאם תימצי לומר דמשכחת לה סכין שאינה חלקה ואפילו הכי לא דמיא לסאסאה, אם כן למה לא הזכירו כלל והרי אינה חלקה, מאחר דלא תליא בהכי כלל, והוה ליה למימר בקצרה שהושחזה והרי מגעתה כמגע כו'), ואנו אין בקיאים כו' כמ"ש רמ"א, היינו לכתחלה לחומרא בעלמא. והיינו טעמא, דחסרון בקיאות אינו כדאי לעשות ספק פגימה לאסור בדיעבד משום חזקת איסור דבהמה בחייה, משום דהשו"ע והרבה מהאחרונים פסקו כהרשב"א וסיעתו [בדעת הרי"ף] דאין פגימה פוסלת אלא כשאוגרת לתוכה שום דבר דוקא, ואפילו כחוט השערה, ולזאת רחוק הדבר מאד לחוש מחמת חסרון בקיאות לפגימה גדולה כזו, ומשום הכי אינה אלא חומרא בעלמא לכתחילה.
אמנם פשט לשון בה"ג והרי"ף לא משמע הכי, וכמ"ש בפרי תואר, אלא כמשמעות לשון הרא"ש בדעת הרי"ף, דכל פגימה שהוא מרגיש בצפורן מקרי חגירת צפורן, וכמ"ש הרא"ה דחגירה היא מלשון ויחגרו ממסגרותם שהוא לשון דלוג, ולא לשון חגורה כפירוש הרשב"א. וכן דעת רש"ל בים של שלמה, שהשמיט בהעתקתו לשון הרשב"א דעל כל פנים בעינן שתהא אוגרת שום דבר. ואפשר וקרוב לומר שכן דעת הט"ז, שהעתיק לשון רש"ל, וכמ"ש בפרי מגדים, עיין שם דסבירא ליה כפירוש הפרי תואר בהרא"ש ורמב"ם. ודמיא לסאסאה לפי דעת הפרי תואר היינו שאינו מרגיש שום פגימה אפילו כל דהוא אלא שאינה חלקה מחמת חידודה ביותר, וכמ"ש הרמב"ם, וכגירסת הרי"ף והרא"ש סכינא חריפא דדמיא כו', ולא כמ"ש הרשב"א וסיעתו שהיא פגימה קטנה ביותר שאינה אוגרת שום דבר לתוכה. והלכך לפי דעת הפרי תואר והפרי מגדים בדעת בה"ג ורי"ף ורמב"ם ורא"ש, אם תימצי לומר שאין אנו בקיאים בדמיא לסאסאה כמ"ש רמ"א, יש לחוש לספק איסור דאורייתא מחמת חסרון בקיאות (ורמ"א קאי בשטת הב"י בשו"ע), וצריך להיות הסכין חלקה לגמרי. וזהו דבר הקשה להיות חלקה וגם חדה להנצל מספק שהייה בבהמה, אם לא בסכין מלוטשת. ואף גם שימצאו שוחטים אומנים שיוכלו להשחיז אף סכין שאינה מלוטשת להיות חדה וחלקה, אך לאו כולא עלמא גמירי אומנות זו. וגם כדי להשחיז כן הסכין נצרך שהות מרובה, ואין כל העתים שוות להשוחט, מה שאין כן במלוטשים קל הדבר להאומנים בלי שהות מרובה כלל.
וממוצא דבר נשמע כי חלילה לנו להוציא דבה על מדינות המקילין בזה וסומכין על הפוסקים המקילין בשיעור פגימה, וגם חלילה לכם להקפיד על מדינות המחמירין וחוששים לדעת פוסקים המחמירים בשיעור פגימה. וכהאי גוונא מצינו כמה הלכות שנחלקו בהן הפוסקים ראשונים או אחרונים ובדורות שלפנינו נהגו אבות אבותינו כדעת המקילין ובדורות הללו רבו כמו רבו הנוהגים להחמיר, כמו חדש ותפלת ערבית בזמנה וכהאי גוונא טובא: