פרק ד [דברים הבאים בתוך הסעודה ובו י"ג הלכות]
א דברים הבאים בתוך הסעודה, אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה, דהינו שדרך לקבע סעודה עליהם, ואין דרכם (כל כך) לאכל כל היום אלא בשעת הסעודה בלבד, בין ללפת בהם את הפת, כגון בשר ודגים וגבינה וירקות וביצים ומיני מלוחים, בין למזון ולהשביע, כגון כרוב ותרדין ודיסא וכל מעשה קדרה שאינן באין ללפת הפת אלא למזון ולתבשיל — אין צריך ברכה לפניהם, אפלו אוכלם בלא פת, שברכת "המוציא" שברך על הפת שהוא עקר הסעודה — פוטרתם, ולא לאחריהם, שברכת המזון פוטרתם.
ב ואם הם דברים שאין באים מחמת הסעודה, דהינו שאין דרך לקבע סעודה עליהם, לא ללפת ולא להשביע, אלא דרכם לאכלם כל היום אפלו שלא בשעת הסעודה, כגון כל מיני פרות וכיוצא בהם, בין חיין בין מבשלים, ואפלו נתבשלו עם בשר, אם אוכל אותם בלא פת — טעונים ברכה לפניהם, אפלו אוכלם בגמר הסעודה כדי לעכל המאכל, או לקנוח להקל מכבד המאכל. אבל אין טעונין ברכה לאחריהם, אפלו אוכלם באמצע הסעודה לא לעכל ולא לקנוח אלא לתענוג בלבד. ויש מסתפקים בפרות מבשלים כשאוכלם למזון ותבשיל אם לברך לפניהם. ולכן יש לאכל מהן מעט קדם הסעודה ולברך עליהם. אבל אם אוכל מהם מעט תוך הסעודה או בסופה לקנוח או לתענוג — צריך לברך לפניהם לדברי הכל.
ג ואפלו אם אוכל מהם מעט עם פת ורוצה לאכל גם כן בלא פת — צריך לברך לפניהם. במה דברים אמורים? כשהביאו הפרות לקנוח ולתענוג, אבל אם הביאו אותם ללפת בהם את הפת גם כן — אין צריך לברך לפניהם, אם אוכל מהם תחלה עם פת ודעתו לאכל מהם עוד עם פת, אף על פי שבינתים אוכל בלא פת. ואף אם אחר כך נמלך שלא ללפת בהם בסוף — אין בכך כלום, כיון שבשעה שאוכל כונתו ללפת בהם עדין. וטוב לנהג לאכל מהם תחלה בלא פת ולברך, ואחר כך יאכל בין עם פת בין בלא פת.
ד וכל זה כשקבע לפתן סעודתו על דבר אחר ובאמצע הסעודה הביאו לו פרות, אבל אם קבע לפתן סעודתו על הפרות — אין צריך לברך לפניהם אף על פי שאוכל מהם בתחלת אכילתו בלא פת. ויש חולקים. ולכן טוב שיאכל תחלה מעט עם פת, ואז אף אם אוכל מהם בלא פת — אין צריך לברך אפלו אין דעתו לאכל עוד פת.
ה וכל מקום שאין הפרות נפטרים בברכת הפת — צריך לברך עליהם אפלו היו לפניו בשעה שברך "המוציא" ונתכון לפטרם. וכל מקום שהם נפטרים — נפטרים אפלו לא היו לפניו בשעה שברך "המוציא" ולא היה דעתו בפרוש עליהם, כי מן הסתם דעתו על כל מה שיביאו לפניו כיון שקובע עצמו לאכילה.
ו אבל אם ידוע שלא היה דעתו על זה כלל, כגון שלאחר ברכת "המוציא" שלחו לו דורון מבית אחרים שאינו סומך עליהם ולא היה דעתו על הדורון — אינו נפטר בברכת הפת, אפלו הוא דבר שדרכו ללפת בו את הפת ומלפת בו הפת. ועכשו אין העולם נזהרים בזה במדינות אלו, מפני שבינינו הוא דבר מצוי שאחד שולח לחברו דורון בסעודה אפלו מבית אחרים.
ז מים או שאר משקין — אין לברך עליהם בתוך הסעודה, ואפלו שותה לצמאו ולא לשרות המאכל שבמעיו, לפי שאי אפשר לאכילה בלא שתיה. ואפלו היה צמא קדם סעודה, כיון שאז לא רצה לשתות כדי שלא יזיקו לו המים, נמצא כי שתית המים בסבת הפת הוא, ומאחר שקבע סעודתו על הפת — הרי ברכת הפת פוטרתם (מה שאין כן כשאוכל מעט פת שלא יזיקו לו המים (כמו שנתבאר בפרק ג')). ואפלו משקין ששותין אותן שלא לצמאו, כגון שכר ומי דבש — אין לברך עליהם בתוך הסעודה, כי אין דרכם לשתותם קדם הסעודה אלא לאחריה, לפיכך כשבאים בתוך הסעודה — הרי הם טפלים לסעודה. וגם אם אוכל איזה דבר למתק השתיה — הרי זה טפל למשקה והמשקה ללחם, ונפטרים בברכת הלחם.
ח אבל יין, אף על פי שבא לשתותו בתוך הסעודה — מברך עליו, אף על פי ששותהו לשרות האכילה שבמעיו, שמפני חשיבותו שמקדשין ומבדילים עליו — קבעו לו ברכה אף בתוך הסעודה. אבל אינו מברך לאחריו, שנפטר בברכת המזון. ואם שתה יין לפני הסעודה, אפלו קדם שקבע עצמו לסעודה — אין צריך לברך על היין שבתוך הסעודה, אלא אם כן לא היה בדעתו כלל לשתות יין בתוך הסעודה ואחר כך נמלך.
ט במה דברים אמורים? כשברך באותו חדר שסועד בו ולא יצא ממקומו בינתים, אבל אם סועד בחדר אחר, או שיצא ממקומו בינתים — צריך לחזר ולברך, אלא אם כן שתה כשעור רביעית שטעון ברכה אחרונה, וכל זמן שלא ברך — יש אומרים שאין שנוי מקום חשוב הפסק (כמו שיתבאר בפרק ט'). במה דברים אמורים? בסתם, אבל אם היה דעתו בפרוש לפטר היין שבתוך הסעודה, אפלו סועד בחדר אחר — אין צריך לחזר ולברך, אם היו שני החדרים בבית אחד.
י ויין שרף שבתוך הסעודה, אם שותהו כדי לעורר תאות המאכל — הרי הוא טפל לסעודה, ואין צריך לברך עליו. ואם שותהו כדי לחמם האצטומכא לעכל המאכל — צריך לברך עליו, אלא אם כן ברך עליו או על שאר משקה לפני הסעודה. במה דברים אמורים? במדינות שאין דרכם לשתותו תוך הסעודה אלא בשאר כל היום לחזק הלב, ודינו כדין פרות. אבל במדינות אלו שרגילים לשתותו תוך הסעודה — אין צריך לברך עליו.
יא וכל משקין ששותה לפני הסעודה — אינו פוטר דברים שבתוך הסעודה או אחר הסעודה, אף על פי שבדעתו לשתות גם כן בתוך הסעודה, [ו]צריך לברך אחריו אם שתה כשעור. חוץ מן היין, לפי שבא לפתח בני מעים להמשיך האדם לתאות האכילה, ומכלל הסעודה הוא, ונפטר בברכת המזון, לפיכך אין צריך לברך אחריו קדם הסעודה, אפלו אין בדעתו כלל לשתות יין בתוך הסעודה. והוא הדין ליין שרף.
יב וכן מי שמקדש על היין, הואיל ואין קדוש אלא במקום סעודה — מכלל הסעודה הוא, ואין צריך לברך אחריו. אבל המבדיל על היין ולא היה בדעתו כלל לשתות יין בתוך הסעודה — צריך לברך אחריו, הואיל ואינו מתכון לפתח תאות המאכל אלא למצוה בלבד. ואפלו שכח ולא ברך לפני הסעודה ונזכר בתוך הסעודה קדם ברכת המזון (אבל לאחר ברכת המזון לא יברך, שברכת המזון פוטרת על היין בדיעבד, כמו שנתבאר בפרק א'). במה דברים אמורים? שאין לו כוס לברכת המזון, אבל אם דעתו לברך ברכת המזון על הכוס — אין צריך לברך אחריו לפני הסעודה, שנפטר בברכה אחרונה שמברך על הכוס של ברכת המזון.
יג וכן מי שאוכל לפני הסעודה פרפראות, כמו מיני מתיקה, או מיני פרות, לפתח בני מעים ולגרר ולהמשיך הלב לאכילה, אף על פי שאין לו פרפראות אחר הסעודה לפטרם — אין צריך לברך אחריהם לפני הסעודה, שנפטרין בברכת המזון, כמו יין (לשתיה) שלפני הסעודה. אבל אם אוכלם לתענוג בלבד, ולא לגרר ולהמשיך הלב לסעודה — צריך לברך לאחריהם, ואינן נפטרים בברכת המזון, כמו יין של הבדלה, וכמו שנתבאר בפרק א'.