דיני פדיון הבן
מצות עשה לפדות כל איש ישראל את בנו שהוא בכור לאמו הישראלית מיום שלשים ולמעלה, דהינו ביום ל"א, בחמשה סלעים. ואם פדאו קדם — אינו פדוי. מכאן ואילך — עובר בעשה.
וחמש סלעים הם משקל שמונה לוט כסף נקי (שקורין פיי"ן זילב"ר) במשקל הקיסר דמדינתנו.
ואלו חמשה סלעים נותן לכהן בכסף או בשוה כסף מכל דבר שירצה, חוץ מקרקעות, עבדים ושטרות. ואם פדה בהם — אינו פדוי.
והא לך סדר פדיון הבן:
האב מיתי לה לבכור קמי כהן, ומיתי כסף או שוה כסף חמשה סלעים, ומודיע לכהן שהוא בכור "פטר רחם" לאמו הישראלית, ואומר לו: "אשתי הישראלית ילדה לי בן זה הבכור".
הכהן שואל אותו ואומר: "במאי בעית טפי, בבנך בכורך או בחמש סלעים דמחיבת לתן לי בפדיון בנך בכורך זה"?
האב אומר: "בעינא בבני בכורי זה, והילך חמשה סלעים בפדיון דמחיבנא בה".
וכשנותן האב לכהן הפדיון — מברך האב: "ברוך כו' על פדיון הבן". "ברוך כו' שהחינו כו'".
יש שנהגו לעשות סעדה. ואם יש שם יין — עושה הפדיון בתוך הסעדה אחר "המוציא", ומברך הכהן על היין מיד אחר הפדיון. ואם אין שם יין — עושה הפדיון שלא בתוך הסעדה, ואז מברך הכהן על שאר משקים. וסעדה זו היא סעדת מצוה.