תל מנהג שבת הגדול ובו ג' סעיפים:
א שבת שלפני הפסח קורין אותו "שבת הגדול", לפי שנעשה בו נס גדול.
שפסח מצרים היה, מ"קחו מבעשור לחדש", כמו שכתוב," בעשור לחדש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו'" (שמות יב, ג).
ואותו היום שבת היה.
שהרי בה' בשבת יצאו ישראל ממצרים, כמ"ש בסי' תצ"ד [סעי' א.].
וכיון שט"ו בניסן היה בה' בשבת, א"כ עשרה בניסן היה בשבת.
וכשלקחו ישראל פסחיהם באותו שבת, נתקבצו בכורי אומות העולם אצל ישראל ושאלום, "למה זה הם עושין כך?"
אמרו להם, "זבח פסח הוא לה'", שיהרוג בכורי מצרים.
הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה, לבקש מהם שישלחו את ישראל, ולא רצו.
ועשו הבכורות עמהם מלחמה, והרגו הרבה מהם.
וזה שכתוב "למכה מצרים בבכוריהם".
וקבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת, וקראוהו "שבת הגדול".
ולמה לא קבעוהו בעשירי לחדש סתם, בין שחל בשבת בין שחל בחול, כדרך שנקבעו כל המועדים?
לפי שבעשרה בניסן מתה מרים, וקבעו בו תענית כשחל בחול, כמ"ש בסי' תק"פ ע"ש:
ב נוהגין במדינות אלו, שבשבת הגדול במנחה אין אומרים "ברכי נפשי" אלא אומרים "עבדים היינו וכו'", לפי שבשבת הגדול היתה התחלת הגאולה והנסים.
ואפילו שבת הגדול הוא ערב פסח, אומרים "עבדים היינו":
ג נוהגין במדינות אלו, כששבת הגדול הוא ערב פסח, מפטירין בו במלאכי "וערבה וגו'".
לפי שבאותו פרשה כתוב, "הביאו המעשר אל בית האוצר וגו'", והרי זה מעין המאורע, שבערב פסח הוא זמן הביעור.
דהיינו שבערב פסח של שנה הרביעית שבשמיטה, ובערב פסח של שנה שביעית שבשמיטה, חייב כל אדם להוציא מביתו, כל המעשרות שהפריש מתבואתו כל הג' שנים שעברו מהשמיטה, והיו המעשרות שהפריש מונחים בביתו. ובערב פסח זה, מחויב להביאן לבית הלוי.
(ואע"פ שיש אומרים שזמן הביעור אינו בערב יום טוב הראשון של פסח אלא בערב יום טוב האחרון של פסח וכן עיקר כמ"ש ביורה דעה סי' של"א? - מכל מקום, נתפשט המנהג על פי סברא ראשונה):