המצווה הרי"ד
האזהרה שהזהרנו מלקחת עומר השכחה.
והוא אמרו: "ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו" (דברים כד, יט).
וכן השכחה חובה לכל בין בתבואה בין באילן.
וגם זה נתק לעשה, שאם עבר ולקחה - חייב להחזיר לעניים.
והוא אמרו יתעלה: "לגר ליתום ולאלמנה" (שם, כא).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פאה.
ודע שכלל הוא אצלנו: שכל מצוות לא תעשה שיש בה קיום עשה, כל זמן שקיים עשה שבה - אינו לוקה; ואם לא יקיימנו - לוקה.
כגון הפאה - שאם קצרה לא יתחייב מלקות בזמן שיקצר אלא יכול לתנה שבלים.
וכן אם דש את החטים וטחנן ולשן - נותן מן העיסה שיעור מה שהיה חייב בו מן הפאה.
אבל אם ארע שאבדו אותן החיטים לגמרי או שנשרפו - הרי זה לוקה, כיון שלא קיים עשה שבה; כל שכן אם בטלו בידו, כגון שאכל את כל אותן החיטים.
ואל תחשוב שאמרם בגמרא מכות: "אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת", ונתקיים שאותה האחרת היא הפאה, שמשמע שלא יהא דין זה אלא בפאה בלבד - לא.
אלא עניין "אחרת" רצונו לומר: הפאה וכל מה שדינו כדין הפאה. לפי שהפרט ולקט והשכחה והעוללות כל אחד מהם הוא לאו שיש בו מעשה, ואפרש בו מה שאפרש בפאה מעניין קיימו ולא קיימו או ביטלו ולא ביטלו.
לפי שהכתוב שממנו למדנו לפאה שיש בה קיום עשה הוא אמרו יתעלה: "לעני ולגר תעזב אתם" - וזה נאמר בפאה ובלקט ובפרט.
ובעוללות אמר: "לא תכלה פאת שדך, ולקט קציך לא תלקט, וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם".
ואמר עוד בעומר השכחה: "לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה".
וכיון שמצאנו לשון הגמרא שהפאה היא לאו שנתק לעשה ולמדו על עשה שבה ממה שאמר: "לעני ולגר תעזב אתם", משמע שכל אלו חמשת הלאווין לאו שנתק לעשה, וכל זמן שקיים עשה שבה - אינו לוקה, כמו שזכרנו.
ואם נבצר ממנו קיום עשה שבה - לוקה. וכל זמן שאפשר לו לקיימו, אף על פי שלא קיימו עתה - אינו לוקה, אלא נצווהו לקיימו בלבד עד שנדע שכבר אי אפשר ושעבר על הלאו ולא נשארה שום אפשרות לקיום עשה שבו - אז לוקה.
ודע עניין זה והבינהו.