המצווה הקע"ב
האזהרה שהזהרנו מלאכול בהמה טמאה וחיה טמאה.
והוא אמרו (דברים יד, ה-ו): "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו' את הגמל ואת החזיר ואת הארנבת ואת השפן".
אבל שאר בהמה טמאה לא בא בהן לאו בפירוש, אבל ממה שאמר: "[ו]כל בהמה מפרסת פרסה מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו" (שם יד, ו), ידענו שכל מה שאין בו שני הסימנים יחד מוזהרים על אכילתו, אלא שהוא לאו הבא מכלל עשה שנתבאר שהוא עשה.
וכלל הוא אצלנו: לאו הבא מכלל עשה - עשה, ואין לוקין עליו.
אבל נאסרה עלינו שאר בהמה וחיה טמאה וחייבנו על אכילתן מלקות בקל וחומר, שאנו אומרים: ומה חזיר וגמל שיש בהן סימן טהרה אחד - לוקין עליו, קל וחומר לשאר בהמה וחיה שאין בהן סימן טהרה כלל - שלוקין עליהן.
ושמע לשון ספרא בכל זה, אמרו:",אתה תאכלו' - אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה. אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין?
תלמוד לומר: 'את זה לא תאכלו ממעלה הגרה'.
אין לי אלא אלו בלבד, שאר בהמה טמאה מנין?
ודין הוא: מה אלו שיש בהן סימן טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן, שאר בהמה טמאה שאין בה סימן טהרה, אינו דין שתהא בלא תעשה על אכילתן!
נמצאו: הגמל והארנבת והשפן והחזיר - מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה - מקל וחומר.
ונמצאת מצוות עשה שלהן - מן הכתוב, ומצווה בלא תעשה - מקל וחומר.
אלא שקל וחמר זה לגלויי מלתא בעלמא הוא, כדרך שאמרו בבתו", כמו שנבאר במקומו.
ולפיכך כל האוכל כזית מבשר בהמה או חיה טמאה מאיזה מן מהן שיהיה - לוקה מדאוריתא.
ודע זאת.