השורש הארבעה עשר:

ראוי למנות העמדת הגדרים במצוות עשה.

דע, שכל מצוות עשה ולא תעשה, יחלקו חלוקה ראשונה לפי כוונת זה השער לשני חלקים:

חלק לא ביאר הכתוב בו עונש כלל, אבל צווי ואזהרה. ולא חייב על העובר, דין. ולא ייחד אותו עונש מיוחד בעוברו על המצווה ההיא, או האזהרה הרמוזה.

וחלק ביאר בו העונש והדין.

ואולם החלק שביאר בו הדין - יש מהמצוות ההם מה שציוונו ית' שנסקול באבנים מי שיעבור עליהם.

ומהם מה שציוונו שנשרוף העובר עליהם.

ומהם מה שציוונו שנכה בסייף צוואר העובר עליהם, כמו שהתבאר בפירוש המקובל.

ומהם מה שציוונו שנעשה חנק העובר עליהם, כמו שבא בפירוש.

ומהם מה שיעד עליהם כרת, והוא שלא יהיה לעובר עליהם ומת מחזיק בחטאו, חלק לעולם הבא, כמו שבארנו בפרק חלק.

ומהם מה שיעד עליהם מיתה בלבד, והוא שימיתהו השם בחטאו ויכפר לו במותו.

- וכבר ביארנו בתחילת מכות, כי כל אזהרה שיתחייב העובר עליה כרת לבד, או מיתה בידי שמים, שהתאמת שעבר העובר על האזהרה ההיא ועשה העוון ההוא בעדים והתראה - לוקה, ואף על פי שעיקר משפטו שיהיה דינו מסור לשמים -.

ומהם מה שציוונו ית' שנעניש העובר עליהם בממונו לבד, לא בגופו, כמו שקנס בגזלן תוספת החומש, ובגנב תשלומי כפל מה שגנב.

ומהם מה שציוונו ית' שיקריב העובר קרבן על עונו, ויכופר לו.

והנה קיום אלו הגדרים כולם מצוות עשה:

כי אנחנו נצטווינו שנהרוג זה, ושנלקה זה, ושנסקול זה, ושנקריב קרבן על מה שעברנו עליו.

ואופן מנינם, שאנו נמנה ארבע מיתות בית דין כארבע מצוות מצוות עשה.

ולשון המשנה: "זו מצוות הנסקלין". וכן אמרו "כיצד מצוות הנשרפין". "כיצד מצוות הנחנקין". "כיצד מצוות הנהרגין".

ואמרו גם כן שאמרו ית' "לא תבערו אש" - אמנם בא להזהיר ביצוע עונשים ביום השבת, וזה שהוא הזהיר משרפת מצווה, ואמר "בכל מושבותיכם", רוצה לומר במושב בית דין, לא תבערו אש, ואף על פי שהיא מצוות עשה.

אמרו:"שריפה בכלל הייתה, ולמה יצאת? ללמד: מה שריפה מיוחדת, שהיא אחת ממיתות בית דין, ואינה דוחה את השבת, אף כל שאר מיתות בית דין לא ידחו את השבת."

וזה מבואר לא יסופק בו שום אדם.

וכן גם ראוי שנמנה הכאת המלקות מצווה.

 

ואין ראוי שנמנה כל פרט מהעונש מצווה בפני עצמה, עד שנאמר, דרך משל - שהציווי שנצטווינו לסקול מחלל שבת מצוות עשה אחת, וסקילת בעל אוב מצווה שנית, וסקילת עובד ע"ז מצווה שלישית, עד שיהיה מנין המצוות כמניין האישים שהם מחויבי מיתות בית דין, כמו שעשה זולתנו מבלתי השתכלות.

שאילו היה הדבר כן, ראוי גם כן שנמנה כל מלקות ומלקות בפני עצמה בהכרח, עד שיהיה - הלקאת אוכל נבלה מצווה בפני עצמה, והלקאת אוכל חזיר מצווה שניה, והלקאת אוכל בשר בחלב מצווה שלישית, והלקאת לובש שעטנז מצווה רביעית.

ויהיו גם כן אצלנו מצוות עשה לפי מספר הלאוין שלוקים עליהם, ויתרבו אז מצוות עשה יותר מארבע מאות מצוות בהכרח.

וכמו שלא נמנה כל מחויב מלקות, אבל נמנה מין העונש בלבד, והוא המלקות, כן לא נמנה מחויבי ד' מיתות, אבל נמנה מיני העונשין לבד, והם סקילה שרפה הרג וחנק.

וכן גם כן לא נמנה כל מחויב קרבן בייחוד, עד שנאמר חטאת שגגת שבת מצווה, וחטאת שגגת ע"ז מצווה.

אבל נמנה מין הקורבן לבד, כמו שמנינו מין המיתה.

וכבר ידעת שמיני הקורבן יתחלפו בהתחלף העוונות שיתחייב עליהם הקרבן ההוא:

לפי שיש מן העוונות מה שיתחייב עליו חטאת קבועה.

ומהם שיתחייב עליו אשם ודאי.

ומהם מה שיתחייב עליו אשם תלוי.

ומהם מה שיתחייב עליו קרבן עולה ויורד.

 

ולכן לא נמנה החטאת עם האשם.

אבל נמנה חיוב חטאת קבועה מצווה, וחיוב אשם ודאי מצווה, וחיוב אשם תלוי מצווה, וחיוב קרבן עולה ויורד מצווה.

התחייב הקורבן ההוא לכל מי שיתחייב, ולא נביט לחילוף העוונות אשר יתחייב על כל אחד מהם המין ההוא מן הקרבן.

כמו שנמנה המלקות מצווה, ולא נביט לחלוף העוונות אשר יתחייב על כל אחד מהם מלקות.

וכן שָׂם הכתוב, לכל מין מהם, פרשה בפני עצמה.

טעות במניין העונשים, וכבר התבלבל זולתנו בשורש הזה בלבול שאין צריך להשיב עליו, ולא גם כן יקל להשיב עליו, לחזק בלבול העניינים השתדל.

 

ותמה מאדם, ימנה מחויבי מיתות בית דין כולם, איש ואיש, ומחויבי כרת ומחויבי מיתה מכלל מצוות לא תעשה.

אחר כך ימנה הדברים המוזהר מהם שתתחייב עליהן המיתה ההיא גם כן בכלל מצוות לא תעשה.

כמו שמנה בעל הלכות גדולות 'המחלל את השבת' בכלל מחויבי סקילה, אחרי כן מנה "לא תעשה כל מלאכה"?

הנה לא נשאר אלא שהם חושבים שקיום העונשים מצוות לא תעשה. ואיך ימנה בהן העונש, והדבר שיתחייב עליו העונש ההוא?

ויותר קשה מזה מה שמנה מחויבי כרת שאין בהן מיתה, במצוות לא תעשה?

והם יחשבו כי חיוב הכרת והעונש על כך היא המצווה המנויה, עד שבעל ספר המצוות דיבר בזה ואמר בשער הראשון, בהודיעו מה שיכלול השער ההוא דבר, זה לשונו:"וממנו שנים ושלושים עניינים, הודיענו ית' שהוא יבצע אותם ולא אנחנו, וכולנו בטוחים עליהם".

אמנם אומרו "וממנו", ר"ל מהעניין שיכלול עליו השער ההוא.

ו"השנים ושלושים עניינים", הם שלושה ועשרים מחויבי כרת לבד.

ותשעה מחויבי מיתה בידי שמים, כמו שמנה.

ועניין אומרו "וכולנו בטוחים עליהם", רצונו לומר: שהוא ית' ערב שהוא יכרית זה וימית זה.

והנה אין ספק כי אדם זה איננו סובר כי תרי"ג מצוות כולם חובה עלינו, אבל יש מהם שחובה עלינו לקיים אותם, ומהם שעליו ית' לקיימם, כמו שאמר ובאר שהוא מתעסק בהם, לא אנחנו!

וזה, אלוהים יודע, כולו אצלי בלבול שכל גמור, אין ראוי לדבר בו בשום פנים, כי הם מאמרים מבוארי ההפסד.

ונכנס על כל אחד מהם הטעות, בהיותם מונים העונשים כמצוות, והיו נבוכים בהם: פעם ימנו אותם לבדם, ופעם ימנו העונשים והדבר שייענש עליו, וישימו זה כולו במצוות לא תעשה בלי התבוננות.

והמניין האמיתי הוא מה שזכרתיו, שיהיה כל מין עונש מצוות עשה, עד שיהיה:

דין תשלומי גנב מצוות עשה, שאנחנו נצטווינו שנחייב זה השיעור.

ודין תוספת חומש, מצווה.

ודין חיוב חטאת קבועה, מצווה.

ודין חיוב אשם ודאי, מצווה.

ודין חיוב אשם תלוי, מצווה.

ודין קרבן עולה ויורד, מצווה.

וכן לסקול ולשרוף ולהרוג ולחנוק ולתלות - כל אחד מאלה העונשים, מצווה בפני עצמה. תתחייב למי שיתחייב מן הפרטים, כמו שהמלקות מצווה אחת התחייב המלקות לכל מי שהתחייב.

וזה מה שרצינו להקדימו בזה השורש.

ובו נשלמו השורשים שתועיל הקדמתם במה שאנחנו בו.

 

Download Here

הקדמה

וראוי גם כן שיחובר אל זה, זאת הקדמה, והיא, שכל מה שחייבים עליו מיתת בית דין או כרת, הוא מצוות "לא תעשה" בהכרח, זולת פסח ומילה שהם בכרת, ואף על פי שהן מצוות עשה, כמו שזכרו בתחילת מסכת כריתות.

ואין אצלנו בשום פנים מצוות עשה זולתם שיתחייב העובר עליה כרת, כל שכן מיתת בית דין.

וכל מה שבא כתוב בתורה שמי שעשה מעשה פלוני יהרג או יתחייב כרת, ידענו באמת שהמעשה ההוא מוזהר ממנה, ושהוא ב"לא תעשה".

והנה פעמים התבאר בכתוב האזהרה ולא נתבאר העונש, ופעמים העונש נזכר והאזהרה נזכרת, כמו חלול שבת ועבודה זרה, שאמר "לא תעשה כל מלאכה" "ולא תעבדם", ואחר כן חייב סקילה למי שעשה מלאכה או למי שעבד.

ופעמים לא תתבאר האזהרה בכתוב בלאו גרידה, אבל יזכור העונש לבד, ויניח האזהרה.

אבל השורש אצלנו "לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר", ואי אפשר מבלתי היות האזהרה לכל מי שיתחייב עליו עונש. ולכן יאמרו בכל מקום "עונש שמענו - אזהרה מנין, תלמוד לומר כך וכך".

וכשלא התבארה האזהרה מן הכתוב, ילמדו אותה בהיקש מן ההיקשים התוריים.

כמו שזכרו באזהרת מקלל אביו ואמו ומכה אביו ואמו, אשר לא נתבארו בכתוב כלל, שלא אמר 'לא תקלל אביך' ולא אמר 'לא תכה אביך', אך חייב המיתה למי שהכה או קילל.

הנה ידענו שהם מצוות לא תעשה, והוציאנו להם ולדומים להם אזהרה ממקום אחר בדרך היקש.

וזה אינו סותר אומרם "אין מזהירים מן הדין" ולא אומרם תמיד "וכי מזהירים מן הדין?".

שאנחנו לא נאמר "אין מזהירים מן הדין" אלא כדי שנאסור מה שלא התבאר לו איסור מיוחד באופן היקש.

אמנם כשנמצא העונש בביאור בתורה לעושה זה המעשה, נדע בהכרח שהוא מעשה אסור, מוזהר ממנו.

ואמנם נוציא בהיקש האזהרה בשביל שיתחזק לנו שורש אומרם "לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר".

ואחר הגיע האזהרה מהדבר ההוא, אז התחייב מי שעבר ועשה אותו כרת או מיתה.

ודע זאת ההקדמה וזוכרה עם השורשים הראשונים בכל מה שיבוא זכרונו. העונש על מצוות עשה ולא תעשה.

ועתה אתחיל לזכור כל המצוות מצווה מצווה, ואבאר על צד פירוש השם כמו שיעדנו בתחילת מאמרנו.

כי זאת היא כוונת המאמר. והנה הוא נאות אצלי שאחבר אל הכוונה הזאת תוספת, והוא שעם זוכרי המצווה אשר עליה הדין, אם עשה או לא תעשה, אזכור עונשה, ואומר "והעובר על זה יתחייב מיתה או כרת או קרבן כך או כך או מלקות או אחת מיתות בית דין או תשלומין".

וכל מה שלא אזכור בו עונש מן העונשים, תדע שאם היא ממצוות לא תעשה, הנה הוא כמו שאמרו "כעובר על מצוות מלך", ואין לנו לעונשו.

ואמנם "מצוות עשה" - כולם הנה כל מצווה מהם בעת חיוב עשייתה יש לנו להכות בשוטים הנמנע מעשותה, עד שימות, או יעשה אותה, או שיעבור זמן החיוב.

כמי שעבר ולא ישב בסוכה, דרך משל, אין לנו להכותו אחר סוכות בעבור עברו עליה. ודע זה.

מצוות שנשים פטורות וגם כן בזוכרי המצוות שאין הנשים חייבות בהן, יהיו עשה או ל"ת, אומר "וזאת אין הנשים חייבות בה".

וידוע שאין הנשים דנות ולא מעידות ולא מקריבות קרבן בידיהן, ולא נלחמות במלחמת הרשות, וכל מצווה שהיא תלויה בבית דין או בעדים או בעבודה או במלחמת רשות, לא אצטרך שאומר בה 'וזאת אין הנשים חייבות בה' כי זה תוספת דבור אין בו צורך.

ועוד כשאזכור המצוות שאינן נוהגות אלא בארץ ישראל או בפני הבית, יהיו עשה או לא תעשה, אומר 'וזה אינו חובה אלא בארץ ישראל או בפני הבית'.

וידוע גם כן שהקרבנות כולם אינן קרבין אלא במקדש, ושהעבודה אינה מותרת חוץ מן העזרה.

וכן דיני נפשות אין דנים בהם אלא בזמן שבית המקדש קיים.

ולשון המכילתא: "מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית? תלמוד לומר "מעם מזבחי תקחנו למות", הא אם יש לך בית אתה ממית, אם לאו אין אתה ממית".

ושם נאמר גם כן "מנין שתהא סנהדרין סמוכה למזבח, ת"ל 'מעם מזבחי'".

וידוע גם כן שהנבואה והמלוכה כבר נסתלקו ממנו, עד שנסור מן העונות שאנחנו מחזיקים בהם, ויכפר לנו וירחמנו, כמו שייעדנו ויחזירם לנו.

כמו שאמר בחזרת הנבואה: "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר, ונבאו בניכם ובנותיכם".

ואמר בחזרת המלך והממשלה: "ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת, וגדרתי את פרציהן והריסתיו אקים, ובניתיה כימי עולם".

וידוע שמלחמה וכיבוש הארצות לא יהיו אלא במלך, ובעצת סנהדרין גדולה וכהן גדול, כמו שאמר "ולפני אלעזר הכהן יעמוד".

ולפרסום העניינים האלו כולם אצל רוב האנשים, כל מצוות עשה או לא תעשה שתהיה תלויה בקרבנות, או בעבודות, או במיתת בית דין, או בסנהדרין, או בנביא ומלך, או מלחמת מצווה, או מלחמת הרשות - לא אצטרך שאומר בה 'זאת אין אנו חייבים בה אלא בפני הבית', אחר שזה מבואר ממה שזכרנו.

ומה שאפשר שיסופק בו, אעורר עליו בעזרת האל.

ועתה אתחיל לזכור מצווה מצווה בעזרת שדי.