003_מסכת נדה פרק ג

נדה פרק ג

(א) המפלת

המפלת - אם יש עמה דם טמאה. נדה:

חתיכה. אם יש עמה דם טמאה. ואם לאו

ואם לאו טהורה - דסבר תנא קמא, אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ואפילו נמצא דם בתוך החתיכה, טהורה, דדם חתיכה הוא ולא דם נדה:

. טהורה. רבי יהודה אומר

רבי יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה - דסבר רבי יהודה אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. וכיון שהפילה חתיכה, ודאי דם היה שם אלא שאבד במיעוטו ולא נראה. ואין הלכה כר׳ יהודה:

. בין כך ובין כך. טמאה:

(ב) המפלת כמין קליפה. כמין שערה

כמין שערה - שער:

. כמין עפר. כמין יבחושים אדומים. תטיל למים

יבחושין - יתושין:

תטיל למים - פושרין, וישהה אותם במים הפושרים כ״ד שעות:

. אם נמוחו

אם נמוחו טמאה - משום נדה. דדם הוא:

. טמאה. ואם לאו. טהורה. המפלת כמין דגים. חגבים. שקצים ורמשים. אם יש

אם יש עמהן דם טמאה ואם לאו טהורה - מתניתין כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה לעיל, וסברי דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם:

עמהם דם. טמאה. ואם לאו. טהורה. המפלת מין בהמה חיה ועוף. בין טמאין. בין טהורים. אם זכר. תשב לזכר. ואם נקבה. תשב לנקבה. ואם אין ידוע תשב לזכר ולנקבה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים

וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד - הכל מודים בנולד גופו כצורת חיה ופניו פני אדם, שהוא חשוב ולד. גופו אדם ופניו פני חיה, הרי הוא חיה ואין זה ולד, דבתר צורת פנים אזלינן. לא נחלקו אלא במי שקצת פניו כפני אדם, וקצת כפני בהמה, ואפילו רוב פניו כפני אדם ועין אחת שבראשו בלבד כעין של בהמה, רבי מאיר אומר, כל צורת אדם צריכה, וכיון שיש לו עין כבהמה אין זה ולד. ורבנן סברי, כל שאין בו מצורת אדם כלל ואפילו מקצת צורה אין לו, אינו ולד. אבל יש בו מקצת צורה, הרי זה ולד. והלכה כחכמים:

. כל שאין בו מצורת אדם. אינו ולד:

(ג) המפלת שפיר

שפיר - חתיכה של בשר. ואם יש בה צורת אדם נקרא שפיר מרוקם. ואני שמעתי שהוא כשפופרת של ביצה, לפיכך נקרא שפיר:

. מלא מים. מלא דם. מלא גנונים. אינה חוששת לולד

מלא גנינים - מלא גוונים הרבה. פירוש אחר, גנינים, תולעים, שחתיכת הבשר חתוכה חתיכות דקות כעין תולעים:

אינה חוששת לולד - ואינה טמאה לידה. ואם אין עמהן דם, אינה חוששת אפילו משום נדה:

. ואם היה מרוקם. תשב לזכר ולנקבה:

תשב לזכר ולנקבה - טמאה שבועים כיולדת נקבה, ואין לה דם טוהר אלא שלשים ושלשה ימים כיולדת זכר. הואיל ואינו ניכר אם זכר אם נקבה, נותנים עליו חומרי זכר וחומרי נקבה:

(ד) המפלת סנדל

סנדל - חתיכת בשר עשויה כדמות לשון של שור. ומפני שיש לה צורת סנדל קורין לה סנדל. והוא רגיל לבוא עם ולד. ויש מפרשים, סנדל, שנאוי ולד [צ״ל ודל]:

. או שליא

שליא - כמין קרום שהולד מונח בתוכה. ותחילתה כחוט של ערב. וכשהיא הולכת ורווחת, רחבה כתורמוס, וחלולה כחצוצרת. ואין שליא פחותה מטפח:

. תשב לזכר ולנקבה. שליא בבית הבית טמא

הבית טמא - משום אוהל המת, דולד הוה בה ומת:

. לא שהשליא ולד. אלא שאין שליא בלא ולד. רבי שמעון אומר נימוק הולד

נימוק הולד - ונעשה דם ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב, ואין הבית טמא. ואין הלכה כר׳ שמעון:

עד שלא יצא:

(ה) המפלת טומטום ואנדרוגינוס. תשב לזכר ולנקבה

תשב לזכר ולנקבה - טמאה שבועים כנקבה, וימי טוהר שלה שלשים ושלשה יום בלבד כזכר:

. טומטום וזכר אנדרוגינוס וזכר

טומטום וזכר אנדרוגינוס וזכר - כגון שילדה תאומים, אחד טומטום או אנדרוגינוס, והאחד זכר ודאי:

. תשב לזכר ולנקבה

תשב לזכר ולנקבה - ולא אמרינן מדהאי זכר ודאי, האי נמי זכר:

. טומטום ונקבה. אנדרוגינוס ונקבה. תשב לנקבה בלבד

תשב לנקבה בלבד - דאפילו הוי טומטום זכר, בתר נקבות אזלינן, דכל ימי זכר בין לטומאה בין לטהרה מובלעים תוך של נקבה:

. יצא מחותך או מסורס

מחותו - אברים אברים:

מסורס - לשון הפוך הוא. כמו, סרס המקרא ודרשהו [בבא בתרא קי״ט]:

. משיצא רובו הרי הוא כילוד

משיצא רובו הרי הוא כילוד - וראשו כרובו. הלכך משיצא ראשו של מחותך, אע״פ שכל שאר הגוף בפנים, הרי הוא כילוד:

. יצא כדרכו. עד שיצא רוב ראשו. ואיזהו רוב ראשו. משיצא פדחתו:

פדחתו - מצחו:

(ו) המפלת ואין ידוע מה הוא

ואין ידוע מה הוא - אם זכר אם נקבה:

. תשב לזכר ולנקבה

תשב לזכר ולנקבה - ימי טוהר דזכר, וימי טומאה דנקבה:

. אין ידוע אם ולד היה. אם לאו. תשב לזכר. ולנקבה. ולנדה:

לזכר ולנקבה ולנדה - כלומר, כשתראה תהא נדה, שאין לה ימי טוהר, דשמא לאו ולד הוא. וטובלת לסוף ארבעים כיולדת זכר למאן דאמר טבילה בזמנה מצוה. וטובלת יום ארוך, כגון יולדת זכר שטבלה לסוף שבעה ואינה טהורה לקודש ולמקדש עד מלאות הארבעים, צריכה טבילה אחרת לסוף הארבעים, וזאת נצרכה לטבול לסוף ארבעים יום כיולדת זכר, אע״פ שאין טבילה זו מועלת לה כלום, שהרי אינה טהורה לקודש ולמקדש עד מלאות שמונים כיולדת נקבה:

(ז) המפלת ליום ארבעים

המפלת ליום ארבעים - לטבילתה:

. אינה חוששת לולד

אינה חוששת לולד - שלא נגמרה יצירתו עד שיכלו כל ארבעים יום:

. ליום ארבעים ואחד. תשב לזכר. ולנקבה. ולנדה

ולנדה - כשתראה, תהא נדה, דלמא ליכא ולד ואין כאן ימי טוהר:

. ר' ישמעאל אומר. יום ארבעים ואחד

יום ארבעים ואחד תשב לזכר - שבעה ימי טומאה. אפילו בלידה יבישתא שאינה נדה. אבל שבועים דנקבה, אינה יושבת, כדקתני טעמא שיצירת נקבה לשמונים ואחד. ואין הלכה כר׳ ישמעאל:

. תשב לזכר ולנדה. יום שמונים ואחד. תשב לזכר ולנקבה. ולנדה. שהזכר נגמר לארבעים ואחד. והנקבה לשמונים ואחד. וחכמים אומרים

וחכמים אומרים כו׳ - חכמים היינו תנא קמא, אלא משום דמסתבר טעמיה דרבי ישמעאל טפי מדתנא קמא, הדר רבי ושנאה בלשון חכמים, לאשמעינן דהלכה כסתם ראשון, ואף על פי שמחלוקת רבי ישמעאל בצדו:

. אחד בריית הזכר. ואחד בריית הנקבה. זה וזה לארבעים ואחד: