006_מסכת נגעים פרק ו

נגעים פרק ו

(א) גופה של בהרת

גופה של בהרת - כגריס. חצי פול:

. כגריס הקלקי

הקלקי - שם מקום. ופולין שבו גדולים:

מרובע

מרובע - וזהו שיעור מצומצם שבבהרת. ואם היה הנגע עגול או על צורה אחרת, אם יש בו כדי שיכנס בתוך הנגע כגריס הקלקי מרובע, טמא, ואם לאו, טהור:

. מקום הגריס תשע עדשות. מקום עדשה ארבעה שערות נמצאו שלשים ושש שערות:

(ב) בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה רבתה הבהרת

רבתה הבהרת - מבחוץ:

טמאה

טמאה - משום פשיון:

. נתמעטה טהורה

נתמעטה טהורה - דליכא כגריס:

. רבתה המחיה

רבתה המחיה - וכנסה הבהרת:

טמאה. נתמעטה טהורה:

טהורה - דאין המחיה מבוצרת, דבעינן בהרת כעדשה מכל צד סביב למחיה:

(ג) בהרת כגריס ובה מחיה פחותה מכעדשה. רבתה הבהרת

רבתה הבהרת - מבחוץ:

טמאה

טמאה - שהרי פשתה בעור:

. נתמעטה טהורה

נתמעטה טהורה - ואפילו היתה המחיה כעדשה:

. רבתה המחיה

רבתה המחיה - ונעשית כעדשה, טמאה:

טמאה. נתמעטה

נתמעטה - שפשתה הבהרת עליה:

. ר' מאיר מטמא. וחכמים מטהרים

ר׳ מאיר מטמא - דחשיב ליה פשיון מבפנים כמו מבחוץ:

וחכמים מטהרים - דפשיון שבפנים לא חשיב פשיון. והלכה כחכמים:

. שאין הנגע פושה לתוכה:

(ד) בהרת יתרה מכגריס. ובה מחיה יתרה מכעדשה. רבו או שנתמעטו. טמאין. ובלבד שלא יתמעטו מכשיעור:

שלא יתמעטו מכשיעור - בהרת מכגריס, ומחיה מכעדשה:

(ה) בהרת כגריס

בהרת כגריס - מרובע ורצועה של בשר חי ברוחב כעדשה מקפת אותה מסביב, ולחוץ לאותו בשר חי מקפת בהרת כגריס מסביב, והרי יש כאן שתי בהרות, אחת פנימית ואחת חיצונה, ומחיה מפסקת ביניהן סביב:

. ומחיה כעדשה מקפתה. וחוץ למחיה בהרת. הפנימית להסגיר

הפנימית להסגיר - דאין לה מחיה באמצעה:

. והחיצונה להחליט

והחיצונה להחליט - דמחיה המקפת לפנימית סימן טומאה לחיצונה, שהרי היא מבוצרת באמצעה:

. אמר ר' יוסי אין המחיה סימן טומאה לחיצונה. שהבהרת לתוכה. נתמעטה והלכה לה

שהבהרת בתוכה - לפי שהבהרת לתוכה אינה חשובה סימן טומאה לחיצונה, דבעינן מבוצרת, נגע מכאן ונגע מכאן ומחיה באמצע, [בלי הפסק דבר אחר בתוך המחיה], והכא יש כאן נגע ומחיה ונגע ומחיה ונגע. ואין הלכה כר׳ יוסי:

נתמעטה המחיה - שפשתה הבהרת עליה:

והלכה לה - או שהלכה לה כולה:

. רבן גמליאל אומר אם מבפנים היא

אם מבפנים היא כלתה - שבהרת הפנימית כיסתה המחיה:

כלה. סימן פשיון לפנימית

סימן פשיון לפנימית - ומחליטה, שהרי פשתה מבחוץ:

. והחיצונה טהור. ואם מבחוץ

והחיצונה טהורה - שהלכה מחיתה או נתמעטה מכעדשה:

אם מבחוץ - שהבהרת החיצונה כיסתה המחיה:

. החיצונה טהורה

החיצונה טהורה - שנתמעטה מחיתה או הלכה, ופשיון ליכא שאין הנגע פושה לתוכה:

והפנימית להסגיר

והפנימית להסגיר - שהנגע עמד בעיניו:

. רבי עקיבא אומר בין כך ובין כך

בין כך ובין כך - בין כלתה מבפנים בין כלתה מבחוץ:

. טהור

טהור - שכשם שאם פשתה החיצונה למחיה שבתוכה אינו פשיון, כך כשפשתה הפנימית למחיה שבתוך הבהרת החיצונה אינו פשיון. והלכה כר׳ עקיבא:

ה:

(ו) אמר רבי שמעון אימתי

אימתי - החיצונה טהורה כשפשתה הפנימית או החיצונה על מחיה, דאמרן לעיל שהחיצונה טהורה, הני מילי בזמן שהיא כעדשה מובאת, שהמחיה כעדשה מצומצמת לא פחות ולא יותר. אבל אם היתה המחיה יתירה מכעדשה:

. בזמן שהיא כעדשה מובאת. היתה יתרה מכעדשה. המותר סימן פשיון לפנימית

המותר סימן פשיון לפנימית, והחיצונה טמאה - כלומר, אם פשתה הפנימית על אותו מותר, שתיהן להחליט, פנימית משום פשיון וחיצונה משום מחיה. ואם פשתה החיצונה על אותו מותר, מכל מקום החיצונה להחליט משום מחיה, והפנימית להסגיר. ואין הלכה כרבי שמעון:

. והחיצונה טמאה. היה בהק פחות מכעדשה. סימן פשיון לפנימית

היה בוהק פחות מכעדשה - סמוך לפנימית, והחיצונה מקפת לבוהק:

סימן פשיון לפנימית - אם פשתה הפנימית וכיסתה את הבוהק, הפנימית להחליט, שהרי פשתה מבחוץ. ואם החיצונה פשתה וכיסתה את הבוהק, אינו סימן פשיון לחיצונה, שאין הנגע פושה לתוכו. והאי דנקט בוהק פחות מכעדשה, דאם היה כעדשה היה מטמא משום מחיה, דקיי״ל מחיה מטמאה בכל המראות. אבל פחות מכעדשה אין כאן מחיה, דאין מחיה פחותה מכעדשה:

. ואין סימן פשיון לחיצונה:

(ז) עשרים וארבע ראשי איברין באדם. שאינן מיטמאין משום מחיה

שאינן מיטמאין משום מחיה - דכתיב וראהו הכהן, בעינן שיראה את הנגע עם המחיה כולו כאחד, וכשיש כגריס בראש החוטם או בראשי אצבעות הוא שופע אילך ואילך ואינו יכול לראות כולו כאחד:

. ראשי אצבעות ידים ורגלים. וראשי אזנים

ראשי אזנים - נחשבים כאחד. וכן ראשי דדין. ואין הלכה כר׳ יהודה שמנה ראשי דדין שבאיש:

. וראש החוטם וראש הגויה

וראש הגויה - הוא גיד האמה:

. וראשי הדדים שבאשה. ר' יהודה אומר אף של איש. ר' אליעזר אומר אף היבלות והדלדולין אינן מיטמאין משום מחיה:

ויבלות - לשון [או חרוץ או יבלת] (ויקרא כ״ב:כ״ב). פורו״ש בלע״ז:

ודלדולין - בשר שפירש ונדלדל. ואית דגרסי ותלתולין, בשר שנעשה כמו תל גבוה. ואין הלכה כרבי אליעזר:

(ח) אלו מקומות באדם שאינן מיטמאין בבהרת

שאינן מיטמאין בבהרת - בארבעה מראות נגעים, שאת ותולדתה בהרת ותולדתה:

. תוך העין

תוך העין תוך האוזן - שכל אלו אינן חשובים כעור בשר, והכתוב אומר (שם י״ג) והיה בעור בשרו:

. תוך האזן. תוך החטם. תוך הפה. הקמטין

הקמטין - שבשאר הגוף:

. והקמטין שבצואר

והקמטין שבצואר - תנא סיפא, לגלויי דקמטין דרישא קמטין של שאר הגוף הן. דלא תימא קמטין דצואר דוקא דלא מתחזי כאחריני:

. תחת הדד

תחת הדד - כשנראית כמניקה את בנה, מה שאינו נראה באותה שעה אינו מטמא:

. ובית השחי

ובית השחי - כשנראה כמוסק זיתים:

כף הרגל

כף הרגל - מה שתחת [הקערורית] של הרגל. דכל אלו אינן עור בשר הנראה:

והצפורן

והצפורן - לא חשיבא עור בשר:

. הראש. והזקן. השחין והמכוה והקדח המורדין. אינן מיטמאין בנגעים. ואינן מצטרפים בנגעים. ואין הנגע פושה לתוכן. ואינן מיטמאין משום מחיה ואין מעכבין את ההופך כולו לבן. חזר הראש והזקן

הראש והזקן - אינן מיטמאין בבהרת, דכתיב [שם] נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא, אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקין בלבד:

. ונקרחו. השחין והמכוה והקדח

השחין והמכוה והקדח המורדין - שלא נתרפאו יפה ולא נקרם העור שלהם כקליפת השום:

ונעשו צרבת. הרי אלו מיטמאין בנגעים. ואינן מצטרפין בנגעים. ואין הנגע פושה לתוכן

אין מיטמאין משום נגע - דבשחין כתיב [שם] שחין ונרפא, ובמכוה נמי כתיב [שם] והיתה מחית המכוה:

קדח - הוא שחין שבא מחמת דבר אחר, כגון מחמת מכת אבן או עץ או גפת או סיד, ומכוה נמי שלא באה מחמת האש עצמו אלא מחמת תולדות האש, כגון רמץ חם וגפסית חם, כל אלו קרויין קדח. לשון כקדוח אש המסים. וקדח המורד נמי שלא נתרפא ולא העלה קרום כקליפת השום, אינו מטמא משום נגע:

המורדים - כל זמן שלא נתרפאו שלא העלו קרום, קרויין מורדים, כלומר שעדיין עומדים במרדם. ואית דגרסי מוררים בשני רישי״ן. לשון רר בשרו (שם ט״ו):

ואין מצטרפים בנגעים - אם היה חצי גריס נגע בעור בשרו וחצי גריס באחת מן המקומות הללו, אין מצטרפים לכגריס:

ואין הנגע פושה לתוכן - דכיון דלא מיטמאו באום לא מיטמאו נמי בפשיון:

. ואינן מיטמאין משום מחיה. אבל מעכבין את ההופך כולו לבן

ואינם מיטמאין משום מחיה - דאם פרח בכולו ויש בראשו או בכף רגלו או בקמטין בשר חי, אין מיטמאין משום מחיה. אי נמי, אם היה אחד מן המקומות הללו מבוצר בתוך הנגע, אינו מיטמא משום מחיה:

ואינם מעכבים את ההופך כולו לבן - אם פרחה הצרעת בכולו חוץ מאחד מהמקומות הללו, אין מעכבין, דכתיב (ויקרא י״ג) וכסתה הצרעת את כל עור הנגע, עור הראוי להיות בו נגע, פרט לאלו שאין מיטמאין משום נגע:

חזר הראש והזקן ונקרחו - שנקרח השער שהיה בהן ונעשו כעור בשר. וכן השחין והמכוה והקדח שנעשו צרבת, שנתרפאו וקרם עליהם עור כקליפת השום:

הרי אלו מיטמאין בנגעים - בארבעה מראות. וה״ה דהוה מצי למתני נתפשטו הקמטין, נמי מיטמאין בנגעים:

ואין מצטרפין בנגעים - ראש וזקן אין מצטרפין. וכן עור הבשר והזקן, או עור הבשר והראש, אין מצטרפין. דאם בא לו חצי גריס נתק בראש, אי נמי חצי גריס נתק בזקן וחצי גריס נגע בעור בשר, אין מצטרפין. וכן חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה, אין מצטרפין לכגריס:

ואין הנגע פושה לתוכן - נגע של עור בשר אין פושה לא בנתק הראש ולא בנתק הזקן ולא בשחין ולא במכוה, דלא חשיבי כעור בשר:

ואין מיטמאין משום מחיה - דנתקים מיטמאין בשער צהוב ופשיון. ושחין ומכוה בשער לבן ופשיון:

אבל מעכבין את ההופך כולו לבן - שאם פרחה הצרעת בכולו ונשאר הראש או הזקן שנקרחו שלא פרחה הצרעת בהן, או השחין והמכוה והקדח שנעשו צרבת, טמא עד שיפרח בכולו:

. הראש והזקן

הראש והזקן שלא העלו שער - כגון קטן שלא צמח זקנו או לא השעיר ראשו, נידונים כעור בשר ליטמא בבהרת. וכן הדלדולין שבראש ובזקן דלית בהו שער, נידונים כעור בשר, ומעכבים את הפריחה, והנגע פושה לתוכן, ומצטרפין לכגריס:

עד שלא העלו שער. והדלדולין שבראש ושבזקן. נדונים כעור הבשר: