010_מסכת כלים פרק י

כלים פרק י

(א) אלו כלים

אלו כלים - כלי גללים. של צפיעי בקר:

מצילין בצמיד פתיל. כלי גללים. כלי אבנים

כלי אבנים וכלי אדמה - דכל הני אין להם טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, ולכך מצילין בצמיד פתיל. ואע״ג דכל כלי פתוח, בכלי חרס משתעי קרא, בכלי שטומאה קודמת לפתחו דהיינו כלי חרס שמיטמא מאוירו, מכל מקום שאר כלים נמי מרבינן שמצילים, מדכתיב וכל:

. כלי אדמה. כלי חרס. וכלי נתר. עצמות הדג ועורו. עצמות חיה שבם ועורה. וכלי עץ הטהורים

ועצמות הדג - אם עשה כלי מעצמות בריות שבים, מצילים. לפי שאין מקבלים טומאה, כדתנן לקמן בפרק י״ז כל שבים טהור. וכל כלים מעצמות העוף טהורים, דכתיב (במדבר ל״א:כ׳) וכל מעשה עזים, פרט לעופות:

כלי עץ הטהורים - כגון כלים גדולים הבאים במדה שמחזיקים ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש, דלא מקבלי טומאה. דבעינן דומיא דשק שמיטלטל מלא וריקן, וכיון שהן גדולים כל כך אין מיטלטלים מלאים, ומצילים בצמיד פתיל:

מצילים. בין מפיהם. בין מצידיהן. בין יושבין על שוליהן. בין מוטין על צדיהן. היו כפויים על פיהן. מצילים כל שתחתיהן עד התהום. רבי אליעזר מטמא. על הכל

מפיהן - שהצמיד פתיל בפיהן:

מצדיהן - אם ניקבו בצדיהן והקיפן צמיד פתיל:

ר׳ אליעזר מטמא - קסבר כפוי אינו מציל, ואפילו מירחו למטה בקרקע. שנאמר צמיד פתיל עליו, ולא צמיד פתיל על גבו. ואין הלכה כרבי אליעזר:

על הכל מצילים - כל הני כלים דתנן במתניתין, מצילין על כל מה שבתוכן בין היו בתוכן כלי שטף בין כלי חרס בין בגדים בין אוכלים ומשקים:

מצילין חוץ מכלי חרס

חוץ מכלי חרס - שאין מצילים אלא על אוכלים ומשקים וכלי חרס שבתוכן, דברים שאין להן טהרה במקוה, ולא על כלי מתכות ובגדים. שיש להם טהרה במקוה. וטעמא פרישנא בפרקין דלעיל. ומשנה זו לאחר חזרה שחזרו ב״ה להויות כדברי בית שמאי:

שאינו מציל. אלא על האוכלים ועל המשקין. ועל כלי חרס:

(ב) במה מקיפים בסיד ובגפסיס בזפת ובשעוה בטיט ובצואה בחומר ובחרסית

במה מקיפין - במה סותמים פי הכלי או מדבקים הכיסוי על פי הכלי ויחשב צמיד פתיל:

גפסים - מין סיד הוא, ויותר לבן מסיד ונשרף בכבשן כמו הסיד:

חרסית - כתישת חרסים, ולשים אותה במים:

. ובכל דבר המתמרח. אין מקיפים לא בבעץ

בעץ - הוא בדיל. את הבדיל, מתרגמינן ית אבצא. ותרגום ירושלמי בעצא:

. ולא בעופרת. מפני שהוא פתיל ואינו צמיד

שהוא פתיל ואינו צמיד - כלומר כיסוי הוא, אבל אינו מחובר ומדובק יפה על פי הכלי:

. אין מקיפין לא בדבילה שמינה

לא בדבילה שמינה ולא בבצק שנלוש במי פירות - ואע״ג דמצילים שהרי לא הוכשרו לקבל טומאה, אעפ״כ לכתחילה אין מקיפין בהן, גזירה שמא יוכשרו שיפלו עליהן משקין המכשירים, ואין דבר טמא מציל:

. ולא בבצק שנילוש במי פירות שלא יביאנו לידי פסול. ואם הקיף

ואם הקיף - ולא בא עליהן מים או אחד מן המשקין המכשירין, הצילו:

הציל:

(ג) מגופת החבית המחולחלת. ואינה נשמטת. ר' יהודה אומר מצלת. וחכמים אומרים אינה מצלת

המתחלחלת - מתנענעת ומתנדנדת. לשון ותתחלחל המלכה:

רבי יהודה אומר מצלת - דחשיב לה צמיד פתיל הואיל ואינה יוצאת:

וחכמים אומרים אינה מצלת - דכיון דמתחלחלת לאו צמיד פתיל הוא. והלכה כחכמים:

. היה בית אצבע

היה בית אצבע - של מגופה משוקע ונכנס לתוך החבית, חשיב השרץ שבתוכה כאילו הוא בתוך החבית. ובית אצבע הוא המקום מן המגופה שאדם מכניס אצבעו לתוכו:

שלה שוקע בתוכה. השרץ בתוכה החבית טמאה. השרץ בחבית. אוכלין שבתוכה טמאים:

אוכלים שבתוכה - שבתוך בית אצבע השוקע ונכנס לתוך החבית:

טמאים - דמגופת החבית כחבית דמיא:

(ד) הכדור

הכדור - פלוט״א בלע״ז:

. והפקעת של גמי

הפקעת של גמי - לח ארוך שכורכים אותו זה עם זה ועושים אותו עגול כמין פקעיות של שתי. גלומור״ש בלע״ז:

שנתנן על פי החבית. אם מירח מן הצדדין. לא הציל. עד שימרח

עד שימרח - מלמטה של כדור או של פקעת ולמעלה, כדי שיכסה כולו, מפני שהוא חלול:

מלמעלן ומלמטן. וכן במטלית של בגד. היתה של נייר. או של עור. וקשרה במשיחה

וכן מטלית של בגד - דכל הני חלולים נינהו. וכולהו אין מצילין אלא כשאין בהם שיעור לקבל טומאה:

וקשרה במשיחה - בחוט דק כדרך שעושים כשמכסים פי הנוד בבגד או בנייר שקושרים אותו, ומוסף על הקשירה בעי נמי מריחה מן הצדדין:

. אם מירח מן הצדדין הציל:

(ה) חבית שנתקלפה

חבית שנתקלפה - חבית זפותה מבפנים וניטל חרס ממנה מבחוץ, והזפת עומד כנגדו מבפנים:

והזפת שלה עומדת. וכן קבוסים של מורייס. שגפתן

קבותים - קנקנים של חרס שמניחין בהן מורייס נקראים קבותים:

שגפתן - שכסה אותן במין סיד שקורין גפסים דתנן לעיל שמקיפין בו:

עם השפה

עם השפה - למטה משפת הכלי, שנמצא הצמיד פתיל מבפנים והשפה מגולה מבחוץ:

. רבי יהודה אומר אינם מצילין. וחכמים אומרים מצילין:

ר׳ יהודה אומר אין מצילין - דקסבר צמיד פתיל עליו כתיב. ולא צמיד פתיל מתוכו. ואין הלכה כר׳ יהודה:

(ו) חבית שניקבה. וסתמוה שמרים

וסתמוה שמרים הצילוה - סתמא כחכמים דיש צמיד פתיל מבפנים:

. הצילוה. פקקה בזמורה. עד שימרח

עד שימרח - סביב לזמורה מן הצדדים. אבל על הזמורה עצמה לא בעי מירוח:

מן הצדדים. היו שתים. עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחברתה. נסר

נסר - פשוטי כלי עץ הוא:

שהוא נתון על פי התנור. אם מירח מן הצדדין הציל. היו שנים. עד שימרח מן הצדדין ובין נסר לחברו. עשאן בסינין. או בשוגמין. אינו צריך למרח מן האמצע:

בסינים - שנתן בין נסר לנסר קליפות דקות של סנה:

או בשגמין - קליפי עץ של שגמין. ואותן קליפין נתן בין נסר לנסר כדי לחברן:

(ז) תנור ישן

תנור ישן - שהוסק כדי לאפות בו סופגנים. שזו היא גמר מלאכתו להיות חשוב כלי לקבל טומאה:

בתוך החדש

חדש - שלא הוסק ואינו מקבל טומאה:

. וסרידה על פי הישן. ניטל הישן

וסרידא על פי הישן - ואינה ממורחת בטיט, ואין כאן צמיד פתיל:

ניטל הישן וסרידא נופלת - שאינה נסמכת על פי החדש:

וסרידה נופלת. הכל טמא

הכל טמא - שהישן שעליו הסרידא חשוב כלי ואינו מציל אלא בצמיד פתיל, והרי אין כאן צמיד פתיל. והחדש שאינו כלי היה חוצץ בפני הטומאה משום אוהל אם היתה הסרידא נסמכת עליו, דכל המציל משום אהל אינו צריך לצמיד פתיל. אבל בזמן שאין הסרידא נסמכת עליו אין כאן אוהל, הלכך הכל טמא:

. ואם לאו הכל טהור. חדש בתוך הישן וסרידה על פי הישן. אם אין בין חדש

אם אין בין חדש לסרידא פותח טפח - אם אין גובה טפח בין הכיסוי שעל הישן לפה של התנור החדש, נחשב הכיסוי שעל הישן כאילו הוא בפי החדש, ונעשה החדש אוהל וחוצץ בפני הטומאה וכל מה שבתוכו טהור:

לסרידה פותח טפח. כל שבחדש טהור:

(ח) לפסין

לפסין - כמו אלפסין. מחבות גדולות של ברזל שמבשלין בהן:

זו בתוך זו. ושפתותיהן שוות

ושפתותיהן שוות - שאין שפת אחת מהן גבוהה מחברתה:

. השרץ בעליונה

בעליונה - היא הפנימית שהחיצונה תחתיה:

או בתחתונה. היא טמאה

היא טמאה כו׳ - אם השרץ בעליונה, אוכלין שבתחתונה טהורין, דרחמנא אמר (ויקרא י״א:ל״ג) כל אשר יפול אל תוכו, ולא אל תוך תוכו, והשרץ שבעליונה תוך תוכו דתחתונה הוא. ואם השרץ בתחתונה, לא נטמאו האוכלים שבעליונה, דרחמנא אמר (שם) כל אשר בתוכו יטמא, ולא שבתוך תוכו:

וכולן טהורות. היו בכונס משקה

היו בכונס משקה - כלומר נקובים בכונס משקה דהיינו כדי טהרתן, דאלפסין עשויין למשקים ולאוכלין, ומטילין אותו לחומרו בכונס משקה:

. השרץ בעליונה

השרץ בעליונה - דהיינו הפנימית:

כולן טמאות

כולן טמאות - דרואין את השרץ כאילו הוא בכל אחת, כיון דנקובות בכונס משקה:

. בתחתונה

בתחתונה - דהיא החיצונה:

. היא טמאה וכולן טהורות

היא טמאה וכולן טהורות - דאין טומאה נכנסת דרך שוליו. ומיהו אם היו אוכלים ומשקים בפנימית, נטמאו, כיון דלא מירח הנקב כדמוכח לעיל בפרק שמיני. והיינו טעמא, משום דניקב בכדי טהרתו נחשב כאויר של חיצונה, ואוכלים ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין אדם וכלים מיטמאין מאויר כלי חרס:

. השרץ בעליונה

השרץ בעליונה - השתא מיירי בלפסין שלימות:

. והתחתונה עודפת. היא והתחתונה טמאה

היא והתחתונה טמאה - דכמונח בתוכה דמי כיון דעודפת. אבל אמצעית טהורה, דאין כלי מיטמא באויר כלי חרס:

. בעליונה והתחתונה עודפת. כל שיש

כל שיש בו משקה טופח טמא - נטמא משקה טופח שבתוך הכלי האמצעי מאויר כלי חרס, וחזר המשקה וטימא את הכלים. דרבנן גזרו על משקה שיטמא כלי, גזירה משום משקה זב וזבה. והוא הדין דהוה מצי לאשמועינן חידוש זה של משקה טופח ברישא כשהשרץ בעליונה והתחתונה עודפת ויש משקה טופח באמצעי:

בה משקה טופח. טמאה: