002_מסכת כלים פרק ב

כלים פרק ב

(א) כלי עץ

כלי עץ כלי עור כלי עצם - בפרשת מטות כתיב וכל בגד וכל בלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו, ומרבינן מוכל מעשה עזים לרבות דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים, דהיינו כלי עצם, ואיתקש לכלי עור וכלי עץ. ובפרשת שמיני איתקוש כלי עור וכלי עץ לשק, דכתיב מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. הלכך פשוטיהן טהורים, דבעינן דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן. וכלי חרס אע״ג דפשוטיהן טהורים לא מצי למתני בהדי הנך, משום דכל הני טהורים כשאין להם בית קבול אע״פ שיש להן תוך, כגון חבית של עץ שאין לה שולים ומפולשת מעבר אל עבר טהורה, ובכלי חרס כהאי גוונא טמא, משום דבתוכו תלה רחמנא והרי יש לו תוך אע״פ שאין לו בית קבול. ופשוטיהן טהורים דתנן הכא, היינו מדאורייתא, אבל חכמים גזרו טומאה על פשוטי כלי עץ ועור ועצם, כדמוכח בגמרא בבא בתרא [דף סו]. ומדאורייתא נמי אינן טהורים אלא מטומאת מת או טומאת שרץ, אבל טמאים טומאת משכב ומושב אם הן ראויין למשכב ומושב:

. וכלי עור. וכלי עצם. וכלי זכוכית

וכלי זכוכית - רבנן גזרו עליהן טומאה, הואיל ותחלת ברייתן מן החול הוו ככלי חרס, וחמירי מכלי חרס שאינו מקבל טומאה מגבו, וכלי זכוכית מטמאין מגבן הואיל ונראה תוכן כברן. ופשוטיהן של כלי זכוכית טהורים אפילו מדרבנן, דעבדו רבנן היכרא כי היכי דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים:

פשוטיהן טהורים. ומקבליהן טמאים. נשברו טהרו. חזר ועשה מהם כלים. מקבלין טומאה

מקבלין טומאה מכאן ולהבא - אבל לא חזרו לטומאתן ישנה, דלא גזור רבנן שאם עשה מהם כלים חזרו לטומאתן ישנה אלא בכלי מתכות בלבד:

מיכן ולהבא. כלי חרס וכלי נתר

כלי נתר - כלים העשויין מאדמה שחופרים ממנה צריף. אלומ״י בלע״ז:

טומאתן שוה. מיתטמאין ומטמאין באויר. ומיטמאין מאחוריהן

מיטמאין ומטמאין באויר - אם נתלית טומאה באויר הכלי, נטמא הכלי. חזר ותלה אוכלים באוירן, מטמאין את האוכלים אע״פ שלא נגעו, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ג) כל אשר בתוכו יטמא. ואפילו מלא חרדל שאינו נוגע בדפנות הכלי:

ומיטמאין מאחוריהן - כלים שחקק בית מושבם מבחוץ כדרך שעושים לכוסות של כסף, ופעמים כופין אותן על פיהן ומשתמשין בבית קיבול שבאחוריהן. אם נגעה טומאה באותו בית קיבול, נטמא הכלי חרס. ומדלא ערבינהו ותנינהו, מיטמאין ומטמאין מאויריהן ואחוריהן, שמע מינה דאין מיטמא מאויר אחוריו, דלא חשיב תוך של אחוריו תוך גמור דאורייתא ליטמא מאוירו, אבל מיטמא אם נגעה טומאה באותו חקק של אחוריו:

. ואינן מיטמאין מגביהן ושבירתן היא טהרתן:

ואין מיטמאין מגביהן - דכתיב (שם) וכלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו, מתוכו הוא מיטמא ואינו מיטמא מגבו. ושאר כל הכלים חוץ מכלי חרס וכלי נתר אין מיטמאין מאוירן עד שתגע הטומאה בעצמו של כלי, וכשנגעה הטומאה בעצמו של כלי בין מגבו בין מתוכו טמא. והיינו דתנן בפ״ק דחולין, הטהור בכלי חרס טמא בכל הכלים, הטהור בכל הכלים טמא בכלי חרס:

ושבירתן היא טהרתן - וכולהו כלים נמי שבירתן היא טהרתן. אלא כלי חרס וכלי נתר שבירתן בלבד מטהרתן, שאין להם טהרה בטבילה אלא בשבירה בלבד:

(ב) הדקין שבכלי חרס

הדקין שבכלי חרס - כלי חרס הדקין וקטנים, בין שהן עצמן אינן מחזיקין אלא כדי סיכת קטן, בין שנשברו ונשארו קרקרותיהן, פירוש, כמו קרקעותיהן דהיינו שולים שכלפי הקרקע, או נשארו דפנותיהן ויכולים לבדן לישב בלא סמיכה, עדיין כלים הן. ואם מחזיקין שמן כדי סיכת קטן, כלומר כדי סיכת אצבע קטנה של קטן בן יומו, טמאין. והכי מפורש במסכת שבת, סיכת קטן, אבר קטן של קטן בן יומו:

. וקרקרותיהן. ודפנותיהן יושבין שלא מוסמכין. שיעורן מכדי סיכת קטן ועד לוג

עד לוג - שיעור זה של סיכת קטן, לשברי כלי שלא היה מתחלתו אלא לוג. דאם היה תחלתו יותר מלוג, בעינן שיעור גדול לשבריו יותר מכדי סיכת קטן:

. מלוג ועד סאה

מלוג ועד סאה - כלי שהיה מתחלתו מחזיק מלוג ויותר מלוג עד סאה, שיעור שבריו ברביעית הלוג. וליתר מסאה עד סאתים, שיעור שבריו בחצי לוג. וכן כולם:

. ברביעית. מסאה ועד סאתים. בחצי לוג. מסאתים ועד שלש ועד חמש סאין. בלוג. דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר אני איני נותן

אני איני נותן בהם מדה - לפי גודל הכלי וקטנו, אלא לפי המקומות שרגילין לעשותן ולפי צורת הכלים:

בהן מדה. אלא הדקין שבכלי חרס

אלא הדקין שבכלי חרס וכו׳ - שאין להם צורת קדירות והם קטנים ביותר, שיעור שבריהן כדי סיכת קטן. ומשהגיעו להיות כתבנית קדרות קטנות, שיעורן ברביעית:

. וקרקרותיהן. ודפנותיהן. יושבין שלא מסומכין. שיעורן מכדי סיכת קטן ועד קדירות הדקות. מהקדירות הדקות ועד חביות לודיות

חביות לודיות - חביות שנעשות בלוד:

. ברביעית. מלודיות ועד לחמיות

לחמיות - שנעשות בבית לחם. והן גדולות מאותן שנעשות בלוד:

בחצי לוג. מלחמיות ועד חצבים גדולים

חצבים גדולים - כדות גדולות כל מה שאפשר:

. בלוג. רבן יוחנן בן זכאי אומר. חצבים גדולים שיעורן בשני לוגין. הפכים הגלילים והחביונות

הפכין הגלילים - שנעשים בארץ הגליל:

והחביונות - חביות קטנות. והיינו דקין שבכלי חרס:

. שיעור קרקרותיהן כל שהן. ואין להם דפנות:

ואין להן דפנות - דדוקא השולים טמאות אם נשאר בהן כדי סיכת קטן, אבל הדפנות טהורות. והלכה כר״ע:

(ג) הטהורין שבכלי חרס טבלה שאין לה

הטהורים שבכלי חרס - פשוטי כלי חרס שהן טהורים, דכתיב בהו (ויקרא י״א:ל״ג) אשר יפול מהם אל תוכו, את שיש לו תוך טמא את שאין לו תוך טהור:

טבלה שאין לה לזבז - לוח חלק שאין לו שפה סביב:

לזביז. ומחתה

ומחתה - שחותים בה גחלים:

פרוצה

פרוצה - שאין לה דפנות:

. ואבוב של

אבוב של קלאים - כלי חרס שקולים בו קטניות על גבי האש. ופשוט הוא בלא בית קיבול, ומנוקב ככברה בשוליו כדי שתהא האור שולטת בו:

קלאין. וסילונות

קלאים - כמו קלוי באש:

וסילונות - מרזבות:

. אף על פי כפופין

אף על פי כפופין - אף על פי שכפופין משני צדיהן. והוא שלא חקק בהן בית קיבול צרורות:

. אף על פי מקבלין. וכבכב

כבכב - כלי שמכסים בו סלים של פת. ויש גורסין כפכף. שכופין אותו על גבי הסל. ואפילו יש לו בית קיבול, טהור. שכל המשמש כפוי בכלי חרס, טהור:

שעשאו לסל הפת. וטפי שהתקינו לענבים. וחבית של שייטין

והטפי - הוא כלי חרס שיש לו בית קיבול ומקבל טומאה, דהכי מוכח לקמן באידך פרקא. והאי דטהור הכא, משום דהתקינו לענבים ועשה בו שינוי, מוכיח דלכסות בו ענבים קא בעי ליה ולא נעשה לקבלה:

חבית של שייטין - כמין חבית חלולה, וסתומה היא ואין לה פה, כדי שלא תהא נשקעת במים. ונשענים עליה ולמדין לשוט בה. ואע״פ שיש לה בית קיבול, אינה עשויה לקבלה. וכל שאינו עשוי לקבלה אע״פ שיש לו בית קיבול אינו מקבל טומאה:

. וחבית דפונה בשולי המחץ

וחבית דפונה בשולי המחץ - מחץ הוא כלי גדול של חרס, וכעין חבית עשוי לו בשוליו שאדם משים ידו לתוכה כשרוצה להגביה המחץ. ולפי שלא נעשית חבית זו לקבלה, אינה מקבלת טומאה:

. והמטה. והכסא. והספסל. והשלחן. והספינה

דפונה - טמונה:

והמטה והכסא והספסל - כל אלו אין עשויין לקבלה:

והספינה - אע״פ שעשויה לקבלה ואפילו היא של חרס, טהורה. ובמסכת שבת ילפינן לה דכתיב (משלי ל׳:י״ט) דרך אניה בלב ים, ופשיטא דאניה בים היא, אלא לומר לך מה ים טהור אף אניה טהורה:

. והמנורה של חרס. הרי אלו טהורים. זה הכלל כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים:

כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים - חכמים גזרו על משקין טמאין שיטמאו כלים, ואע״פ שלא נטמאו המשקין אלא מחמת שרץ דהשתא הן ראשון לטומאה, מטמאים כלים מדברי סופרים ואם נגעו באחורי הכלי נטמאו אחוריו ולא נטמא תוכו. והשתא קמ״ל דאין טומאת אחוריים נוהגת אלא בכלי חרס שיש לו תוך. אבל כל שאין לו תוך אין לו טומאת אחוריים, ואם נגעו משקין טמאים מאחוריו לא נטמאו אחורי הכלי:

(ד) פנס

פנס - כמין עששית של חרס עשויה נקבים בדפנותיה שמהן האורה יוצאת, ומניחים הנר בתוכה שלא יכבנה הרוח:

שיש בו בית קבול שמן. טמא. ושאין בו. טהור

שאין לו - בית קיבול שמן. אע״פ שיש לו בית קיבול נר:

טהור - שבית קיבול נר אין לו תוך, אלא הנר מונח עליו:

. מגופת היוצרין. שהוא פותח בה. טהורה

מגופת היוצרים - כעין אבנים של חרס שהיוצרים עושים הכלים עליהן:

את שהוא פותח בה - כלומר המגופה שהיוצר משליך עליה הטיט ומפתח עליה בידיו צורת הכלי:

טהורה - לפי שאין לה שפה סביב ואין כאן תוך:

. ושהוא גומר בה

ושהוא גומר בה - והמגופה שמעמיד עליה הכלי לאחר שנגמרה צורתו יש לו תוך, ולכך היא טמאה. ורבותי פירשו, שיש כלי ליוצרים שנקרא מגופה ויש מהן שפתחיהן צר ויש שפתחיהן רחב, את שהוא פותח בה כלומר שעתיד להרחיב פתחה, טהורה, שעדיין לא נגמרה מלאכתה והויא כגולמי כלי חרס. ושהוא גומר בה, שמניחה כך בפתח צר, טמאה. ומתניתין רבי מאיר היא דאמר כלי חרס מאימתי מקבלים טומאה משעה שנגמרה מלאכתן. ולא כרבנן דאמרי משיצרפו בכבשן. ופירוש ראשון נראה לי עיקר:

טמאה. משפך

משפך - כלי שנותנין על פי חבית או על פי הנוד כשרוצין למלאותו יין או שמן:

של בעלי בתים. טהור. ושל רוכלין

ושל רוכלין - שהוא קטן ועשוי להכניס שמן לפכין קטנים, ומחזיק לוג או שני לוגים והרוכל מניח אצבעו מתחתיו כנגד הנקב ומודד בו שמן, ומסיר אצבעו והשמן יורד לכליו של לוקח. ועשוי לקבלה הוא ומקבל טומאה:

טמא. מפני שהוא של מדה. דברי ר' יהודה בן בתירא. ר' עקיבא אומר מפני שהוא מטהו על צדו. ומריח בו ללוקח:

רבי עקיבא אומר מפני שהוא מטהו על צדו - כלומר אפילו אינו של מדה, משפך של רוכלים לעולם [מיטמא], מפני שמטהו על צדו לקבל בו מעט כדי שיריח בו הלוקח, ונמצא עשוי לקבלה. והלכה כרבי עקיבא:

(ה) כסוי כדי יין. וכדי שמן וכסוי חביות

כיסוי כדי יין וכו׳ - וכל המשמש כיסוי בכלי חרס, טהור, דתוכו כתיב, והאי לאו תוך דידיה הוא:

וכסוי חביות נייריות - על שם מקומן. ולרבותא נקטינהו, מפני שהיה לכיסוי חביות שלהן בית קיבול. ואית דגרסי והניירות, כלומר, הניירות שמכסים בהן פי הצלוחית:

ניירות. טהורין. ואם התקינו לתשמיש טמאים. כסוי הלפס

הלפס - כמו אלפס. מחבת גדולה שמבשלים בה בשר וירק, ועושים לה כסוי של חרס. וכשהוא נקוב אינו ראוי לכלום, ואפילו אינו נקוב ויש לו חידוד אין יכול לישב מפני החידוד, אבל כשאינו נקוב ואף אין לו חידוד, טמא, שראוי להפכו ולהושיבו, ואשה נותנת בתוכו ירק לסננו להמצות ממנו המים:

. בזמן שהוא נקוב ויש לו חדוד. טהור. אם אינו נקוב. ואין לו חדוד. טמא. מפני שהיא מסננת לתוכו את הירק. רבי אליעזר בר צדוק אומר מפני שהיא הופכת עליו את הרונקי:

הרונקי - הירקות לאחר שנתבשלו ודבוקים זה בזה ונעשים גוף אחד נקראים רונקי. והיא מלה יונית:

(ו) גסטרא

גסטרא - שבר כלי חרס. ודבר שנחלק לשנים קרוי גסטרא. ולשון גסטרא, גיסי תרי:

. שנמצאת בכבשן

שנמצאת בכבשן - ולא ידעינן אם נשבר קודם שנצרף בכבשן ובשעה שנגמרה מלאכתו לא היה תורת כלי עליו ותו לא מטמא משום גסטרא, או אחר כך נשבר ומטמא. וכיצד מבררים את הדבר, רואין אם היו שבריה שוין ותוכה מאדים, בידוע שנגמרה מלאכתה ואח״כ נשברה, ומטמאה, דעביד לקיבול, שדרך לתת גסטרא תחת החבית לקבל המשקה הנוטף ממנה:

. עד שלא נגמרה מלאכתה. טהורה. משנגמרה מלאכתה טמאה. טיטרוס

טיטרוס - כלי שהוא מנוקב מלמטה נקבים הרבה דקים כמלוא נקב מחט ומלמעלה נקב אחד כמלוא כוש, דהיינו פלך שהנשים טוות בו, וכשממלאים אותו מים ואדם משים אצבעו בנקב מלמעלה שלא ישלוט בו הרוח אין טפה אחת יוצאת מן הנקבים דקים שלמטה, וכשמסיר אצבעו המים יוצאים:

ר' אליעזר בר צדוק מטהר. רבי יוסי מטמא מפני שהוא כמוציא פרוטות:

ר׳ אליעזר בר צדוק מטהר - לפי שנקוב בכונס משקה:

ורבי יוסי מטמא - שכך הוא דרך תשמישו, וחשיב בית קיבול הואיל והמים עומדים על ידי הנחת אצבע, ואפילו בלא הנחת אצבע אין המים יוצאים אלא כמוציא פרוטות מעט מעט טפה אחר טפה, ומשום הכי לא חשיב נקוב ככונס משקה ליטהר בכך. והלכה כר׳ יוסי:

(ז) הטמאין שבכלי חרס. טבלה שיש לה לזביז. ומחתה שלמה. וטבלא

טבלא שיש לה לזבז ומחתה שלימה - שיש לה דפנות, טמאים, שיש להן בית קיבול. ומרישא דהטהורים שבכלי חרס הוה שמעינן דהנך טמאים, אלא אורחיה דתנא הכי, כדתנן בפרק ואלו טריפות [דף מ״ג] ואלו כשרות, והכי איכא טובא במשנה:

טבלא - של חרס:

. שהיא מלאה קערות

שהיא מלאה קערות - שהיא עשויה קערות קערות, והקערות הן מגופה ומחוברין בה:

. נטמאת אחת מהם בשרץ. לא נטמאו כולם. אם יש לה לזביז עודף. נטמאה אחת

ואם יש לה לזבז עודף - אם שפת הטבלא סביב עודף ועולה למעלה יותר מפיהן של קערות:

נטמאה אחת מהן נטמאו כולן - דכשנכנס השרץ בפי הקערה כבר נכנס באויר הלזבז העודף סביב, ונטמאת כל הטבלא, דכלי חרס מטמא מאוירו, וכשנטמאת הטבלא כולה נטמאו כל הקערות שהן מגופה:

מהם נטמאו כולן. וכן בית תבלין של חרס וקלמרים המתואמות

בית התבלין - כלי חרס עשוי רבועים רבועים, לתת בכל רבוע ורבוע מין אחד של תבלין ולא יתערבו זה בזה:

קלמרים המתואמות - כלי עשוי לתת בתוכו הדיו והקולמוס והכלים הצריכים לסופר. ועשוי גם הוא רבועים רבועים תאומים, ובארצנו מהם הרבה, וקורים להם בלע״ז קלמר״י:

. ובית תבלין של עץ

בית תבלין של עץ - שעשוי גם הוא רבועים רבועים ואין לו לזבז עודף:

שנטמא אחד

שנטמא אחד מהן במשקה - דרבנן גזרו על המשקים הבאים מחמת שרץ לטמא כלים, גזירה משום משקה זב וזבה, שהם מטמאים כלים דאורייתא. ודוקא כשנטמא במשקה לא נטמא חברו, שכלי שנטמאו אחוריו במשקים לא נטמא תוכו, הלכך כשנטמא אחד מהן במשקין הוי דופן של הטמא אחוריו של חברו ולא נטמא חברו. אבל בטומאת שרץ דאורייתא דכל היכא דנגע בכלי עץ בין מאחוריו בין מתוכו נטמא כולו, אם נטמא אחד מהן נטמא חברו, שהטומאה נוגעת בו מאחוריו. ובכלי חרס דאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו, אפילו בטומאת שרץ אם נטמא אחד מהן לא נטמא חבירו, דתוכו של זה נעשה גב לחבירו, וכלי חרס אין מיטמא מגבו. אבל כלי עץ מיטמא מגבו בטומאת שרץ, אבל לא בטומאת משקין להיות נטמא כולו:

במשקה. לא נטמא חבירו. רבי יוחנן בן נורי אומר חולקין את עוביו. המשמש לטמא טמא. המשמש לטהור. טהור. אם יש לו לזביז עודף. נטמא אחד מהם נטמא חבירו:

חולקים את עביו - דופן עב ורחב שבין שני הרבועים, רמינן פלגא להאי גיסא ופלגא להאי גיסא בטומאת משקים דרבנן, וחצי עובי הדופן שלצד הטהור טהור. ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי:

(ח) הלפיד

הלפיד - כעין קערה של חרס מחודדת מלמטה ותוחבים חידודה בראש קונדס, ובתוך אותה קערה נותנים חתיכות בגד ושמן ועטרן ומדליקין ומגביהין למעלה והיא מאירה למרחוק. ומפני שהיא מחודדת ואינה יכולה לעמוד בפני עצמה סלקא דעתך אמינא שלא תיטמא, קמ״ל. דהואיל ומקום מושבה מתוקן ומיוחד להושיבה בראש הקונדס הרי זו מיטמאה:

. טמא. ובית שקעו של נר

ובית שקעו של נר - כלי חרס עשוי להיות הנר יושב ומשוקע בו:

. מטמא באויר

מטמא באויר - דחשיב כתוך לטמא באויר, אף על פי שאין כל הנר משוקע בו כי אם מעט ממנו:

. המסרק של צרצור

המסרק של צרצור - כלי חרס שעושים על פיו שבכה כמין מכבר מעשה רשת והמערה ממנו מטיל המים ממקומות הרבה, ורוב הכלים ששותין בהם מים בארץ ישמעאל עשויים כך, וסביב אותה שבכה בולטים שינים כשיני המסרק, שעושים אותן לנוי. ואם נתלה שרץ באויר אותן שינים פליגי בה רבי אליעזר ורבנן אי חשיב תוך כלי חרס אי לא. והלכה כחכמים דחשבי לה תוך ומטמאין:

. רבי אליעזר מטהר. וחכמים מטמאין: