005_מסכת תמיד פרק ה

תמיד פרק ה

(א) אמר להם הממונה

אמר להם הממונה וכו׳ בפרק קמא דברכות מפורש שהיא אהבה רבה - ואחר שהאיר היום וזרחה החמה מברכים יוצא אור. וסדר ברכות אינו מעכב:

. ברכו ברכה אחת והן ברכו. קראו עשרת הדברים

קראו עשרת הדברים - לפי שהן עיקר התורה. ובדין היה שיהיו קורין אותן בכל יום אף בגבולים, אלא שביטלום מפני תרעומת המינים, שהיו אומרים אלו לבדם ניתנו בסיני ולא שאר התורה:

. שמע. והיה אם שמוע. ויאמר. ברכו את העם שלש ברכות אמת ויציב. ועבודה. וברכות כהנים. ובשבת מוסיפין ברכה אחת

והם ברכו שלשה ברכות - ואלו הן שלש ברכות, אמת ויציב, ועבודה, וברכת כהנים קריאת הפסוקים בלבד, ולא נשיאת כפים, שלא היו הכהנים נושאים את כפיהן אלא לאחר הקרבת התמיד וקטורת, כדאמרינן באידך פרקא, והאידנא לא היו מברכים הנך ברכות אלא כדי שיהא התמיד מקובל ברצון, ולא היו נפטרים בכך מתפלת שמונה עשרה:

מוסיפין ברכה אחת - שמשמר היוצא אומר למשמר הנכנס, מי ששיכן את שמו בבית הזה הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה שלום וריעות, שבכל יום שבת היה נכנס משמר לעבודה ויוצא המשמר שעבר:

למשמר היוצא:

(ב) אמר להם חדשים לקטרת באו והפיסו. הפיסו זכה מי שזכה. חדשים עם ישנים

חדשים לקטורת - מי שלא זכה בקטורת כל ימיו יבוא ויפיס. ולא היו מניחים למי שזכה בה פעם אחת לשנות בה, מפני שמעשרת, דכתיב (דברים ל״ג:י׳) ישימו קטורה באפך וגו׳ ברך ה׳ חילו, לפיכך לא היו מניחים לשנות בה אדם כדי שיהיו הכל מתעשרים ומתברכים בה:

חדשים עם ישנים - לפי שאמר בקטורת חדשים דוקא, אמר הכא חדשים גם ישנים, כלומר מי שזכה בפייס פעמים אחרות ומי שלא זכה בואו והפיסו:

בואו והפיסו. מי מעלה אברים מן הכבש למזבח. רבי אליעזר בן יעקב אומר המעלה אברים לכבש. הוא מעלה אותן על גבי המזבח:

הוא המעלה אותם לגבי המזבח - ולא היה כאן פייס. ואין הלכה כר׳ אליעזר בן יעקב:

(ג) מסרום לחזנים

מסרום לחזנים - אותם כהנים שהכינו עצמם ולא זכו בפייס והיו לבושים בגדי כהונה, היו מוסרים אותם לחזנים, דהיינו השמשין העוסקים בצרכי המקדש, כדי שיפשיטום בגדי הקודש שעליהם:

היו מפשיטין אותם את בגדיהם. לא היו מניחין עליהם אלא מכנסים בלבד. וחלונות היו שם. וכתוב עליהם תשמישי הכלים:

ולא היו מניחים עליהם אלא מכנסים בלבד - ולובשים בגדי חול ואח״כ מפשיטים המכנסים ומניחים כל בגדי כהונה ויוצאים:

וכתוב עליהם תשמישי הכלים - החלונות שבהן מכנסים כתוב עליהן מכנסים, ואת שבהן כתונת כתוב עליהן כתונת, וכן מצנפת ואבנט. וסדר לבישת הבגדים, המכנסים תחלה לכל שאר בגדים של קודש, דכתיב (ויקרא ו׳:ג׳) ומכנסי בד ילבש על בשרו, שלא יהא דבר קודם למכנסים, ואח״כ הכתונת, ואח״כ חוגר באבנט, ואח״כ צונף במצנפת:

(ד) מי שזכה בקטרת היה נוטל את הכף. והכף דומה לתרקב גדול של זהב. מחזיק שלשת קבים. והבזך

והבזך - כף קטן:

היה בתוכו מלא וגדוש

מלא וגדוש קטורת - והיתה בתוך הכף הגדול. שאם לא היה הגדול, כיון שהקטן גדוש היה מתפזר הקטורת לארץ בהולכתו. ובכף הגדול לבד לא סגי, דכבוד הוא כלפי מעלה לערות מכף גדוש על הגחלים בשעת ההקטרה:

קטרת. וכסוי היה לו

וכסוי היה לו - לבזך:

. וכמין מטוטלת

מטוטלת - רבותי פירשו כעין טבעת היה לכסוי מלמעלה שעל ידה מטלטל הכיסוי ומסירו מעל הבזך. ובערוך פירש, מטוטלת חתיכת בגד, כמו לא יצא הגמל במטוטלת דפרק במה בהמה יוצאה. שהיה נתון על כסוי הבזך כמין סודר קטן לנוי:

היה עליו מלמעלן:

(ה) מי שזכה במחתה

מי שזכה במחתה - להוליך הגחלים למזבח הזהב. ולא היה בזה פייס, אלא מי שזכה בקטורת על ידי פייס אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה:

. נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח. ופנה את הגחלים הילך והילך וחתה

וחתה - מן המאוכלות הפנימיות לא גרסינן הכא, שהן קרובים לדשן, דאדרבה גחלים גסות ובוערות היה חותה:

. ירד ועירן לתוך של זהב. נתפזר ממנו כקב גחלים

ועירן בשל זהב - אבל לא היה חותה בשל זהב, כדי שלא תתקלקל, והתורה חסה על ממונן של ישראל:

נתפזר ממנו כקב גחלים - שהיה חותה במחתה של כסף בת ארבעה קבים ומערה בשל זהב שהיא של שלשה. וכדי להוליכה מלאה היה מערה באחרונה, שזהו דרך כבוד של מעלה:

. והיה מכבדן לאמה

מכבדן לאמה - לאמת המים שבעזרה. שלא יכוו בהן הכהנים:

. ובשבת

ובשבת - שאסור לכבות:

היה כופה עליהן פסכתר

כופה עליהן פסכתר - כלי אחד גדול. תרגום סירותיו, פסכתרוותיה:

. ופסכתר היתה כלי גדול מחזקת לתך

לתך - חצי כור, חמש עשרה סאין, שהכור שלשים סאין:

. ושתי שרשרות היו

ושתי שרשרות היו - בפסכתר. אחת מצד זה ואחת מצד זה, לפי שבו מורידין הדשן מעל המזבח בסמוך, כדאמרינן וכשמורידו מלא דשן דרך קרקע הכבש שהוא משופע היה כהן אחד לפניו שמושכו בשרשרת וכהן אחד היה למעלה מן הפסכתר ותופס בשרשרת שלפניו שלא תתגלגל במדרון הכבש:

בה אחת שהוא מושך בה ויורד. ואחת שהוא אוחז בה מלמעלן בשביל שלא תתגלגל. ושלשה דברים היתה משמשת כופין אותה על גב גחלים ועל השרץ

ועל השרץ - שנמצא בעזרה בשבת, כופים עליו פסכתר כדי שלא יטמאו בו הכהנים. שאין יכולים להוציאו משם בשבת, דעל שבות כזה גזרו ואפילו במקדש. ודוקא כשנמצא בעזרה, אבל נמצא בהיכל או באולם, מוציאים אותו מיד ואפילו בשבת:

בשבת. ומורידין בה את הדשן מעל גבי המזבח:

(ו) הגיעו בין האולם ולמזבח. נטל אחד את המגרפה

המגרפה - כלי גדול שהיו זורקים אותו כדי להשמיע קול, והקול היוצא ממנו משמש שלשה דברים כמדפרש ואזיל:

. וזורקה בין האולם ולמזבח. אין אדם שומע קול חברו בירושלים. מקול המגרפה. ושלשה דברים היתה משמשת. כהן ששומע את קולה. יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות והוא רץ ובא

כהן השומע קולה - אם לא היה בעזרה:

רץ ובא - להשתחוות עם אחיו הכהנים:

. ובן לוי שהוא שומע את קולה. יודע שאחיו הלוים נכנסים לדבר בשיר. והוא רץ ובא. וראש המעמד

וראש המעמד - כשהיה שומע קול המגריפה:

. היה מעמיד את הטמאים

היה מעמיד את הטמאים - של אותו בית אב שלא היו ראויים לעבוד.

בשער המזרח:

בשערי המזרח - אית דאמרי כדי לביישן ולהודיע שמפני טומאת קרי הוא נמנע לעבוד, כדי שיזהר פעם אחרת. ואית דאמרי מפני החשד, שלא יחשדוהו שלמלאכתו הלך והניח מלעבוד, אבל ידעו שמפני טומאת אונס של שרץ או דבר אחר נמנע מלעבוד. והרמב״ם כתב, שמצורעים שכבר טהרו מצרעתם היה מעמידם בשער המזרח, כדי שיהיו מזומנים לזרוק עליהם דם האשם: