008_מסכת ערכין פרק ח

ערכין פרק ח

(א) המקדיש

המקדיש - בשעה שאינה יובל. בזמן שאין יובל נוהג:

את שדהו בשעה שאינה יובל. אומרים לו פתח אתה ראשון

פתח אתה ראשון - בכמה אתה רוצה לפדותה. ומפני ריוח של הקדש שואלים לו תחילה, שהבעלים מוסיפים חומש. ולהכי נקט בשעה שאין היובל נוהג, דבזמן שהיובל נוהג אין צריך לשואלו בכמה תפדנה, שהרי דמיה קצובים בית כור בחמשים שקל. ובזמן שאין יובל נוהג, כגון לאחר שגלו שבט ראובן וגד דבטלו יובלות דכתיב (שם) וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מתוכה, שאז היא נפדית בשוויה:

. שהבעלים נותנים

שהבעלים נותנים את החומש - כל דמי שוייה ורביע יותר. וכן כל חומש האמור בתורה, שיהא הקרן וחומשו חמשה. ומפני שלשה דברים אומרים לבעלים פתח אתה ראשון, האחת שהבעלים מוסיפים את החומש, כדקתני במתניתין. והשני שמצות גאולה באדון, דכתיב (שם כ״ז) אם לא יגאל, אלמא מצות גאולה קודמת למכירה. והשלישי שהוא מוסיף ונותן בפדיונה יותר משאר בני אדם, דרוצה אדם בקב שלו:

חומש. וכל אדם אינו נותן חומש. מעשה באחד שהקדיש את שדהו מפני רעתה

מפני רעתה - שההוצאה שבה יתירה על השבח:

. אמרו לו פתח אתה ראשון. אמר הרי היא שלי באיסר

איסר - שמונה פרוטות:

. אמר רבי יוסי לא אמר זה אלא בכביצה

לא אמר זה אלא בכביצה - כלומר לא כך היה מעשה, שלא אמר באיסר, אלא בביצה. ואמר לו הגזבר הגיעתך, הרי היא שלך בביצה. ופלוגתא דתנא קמא ורבי יוסי, דרבנן סברי אין פודין הקדש בפחות מארבע פרוטות, כדי שיהא בחומשו פרוטה. ורבי יוסי סבר, פודין הקדש בכל שהוא, ואע״פ שאין בחומשו שוה פרוטה. והלכה כתנא קמא:

. שההקדש נפדה בכסף ובשוה כסף. אמר לו הגיעתך. נמצא מפסיד איסר ושדהו לפניו:

(ב) אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים. ואחד אומר בעשרים. ואחד אומר בשלשים. ואחד אומר בארבעים. ואחד אומר בחמשים. חזר בו של חמשים. ממשכנין מנכסיו עד עשר. חזר בו של ארבעים ממשכנין מנכסיו עד עשר. חזר בו של שלשים ממשכנין מנכסיו עד עשר. חזר בו של עשרים ממשכנים מנכסיו עד עשר

ממשכנים מנכסיו עד עשר וכו׳ - והני מילי כשחזרו זה אחר זה, אבל חזרו כולן כאחד, משלשים ביניהן בשוה. כיצד, אמר הראשון הרי הוא שלי בעשר ואמר השני בעשרים ואמר השלישי בעשרים וארבע, וחזרו בהן השלישי והשני כאחד, נותנים אותו לראשון בעשר, וממשכנים מנכסי השני בשבע ומנכסי השלישי בשבע, ונמצא ההקדש גובה עשרים וארבע. וכן אם חזרו שלשתן כאחד ונמכר מהקדש בשלש, ממשכנים בנכסי כל אחד משלשתן שבעה סלעים. וכן על דרך זה לעולם:

. חזר בו של עשר. מוכרים אותה בשויה ונפרעים משל עשר את המותר. הבעלים אומרים בעשרים. וכל אדם אומרים בעשרים הבעלים קודמים. מפני שהם מוסיפין חומש:

(ג) אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ואחת

אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ואחת - לאחר שאמרו הבעלים בעשרים:

. הבעלים נותנים

הבעלים נותנים - בעל כרחן עשרים ושש. דלהאי לא יהבינן ליה, הואיל ואמרו הבעלים עשרים ועלה החשבון עם החומש בעשרים וחמש, ואי יהבינן ליה להאיך בעשרים ואחת נמצא הקדש מפסיד. ובעלים בעל כרחן יתנו אותו סלע שהוסיף זה על הקרן ועשרים וחמש דידהו, אבל על סלע שהוסיף זה לא יוסיפו חומש:

עשרים ושש. בעשרים ושתים. הבעלים נותנים עשרים ושבע. בעשרים ושלש. הבעלים נותנים עשרים ושמונה. בעשרים וארבע הבעלים נותנים תשעה ועשרים בחמשה ועשרים. הבעלים נותנים שלשים. שאין מוסיפין חומש על עלויו של זה. אמר אחד

אמר אחד בחמשה ועשרים הבעלים נותנים שלשים - בעל כרחן. ובגמרא פריך אמאי כופין את הבעלים, בשלמא עד השתא חייבינן להו דהא לא מצינן למיתבא להנך, משום דקרן דידהו לא הוי כקרן וחומש דאמרו בעלים ברישא, הלכך על כרחך מהדרינן אבעלים, וכיון דמהדרינן עלייהו בעו למיתב קרנא כמה דשיימוה אחריני, וחומשא דידהו. אבל השתא דאמר אחד בחמשה ועשרים, ליתנו להאיך, דהא קרן דידהו הוי כקרן וחומש דאמור בעלים ברישא, ולימרו בעלים הרי בא אחר במקומינו שרוצה ליתן חמשה ועשרים סלעים כמותינו. ומתרץ, כגון דאמור בעלים ברישא פרוטה יותר על עשרים סלעים, דמטי חושבנא דקרן וחומש לחמשה ועשרים ופרוטה, ואי יהבינן ליה להאי, איכא פסידא להקדש. הלכך מהדרינן אבעלים בעל כרחייהו. והא דלא תנא ברישא הבעלים אומרים בעשרים ופרוטה, דבפרוטות לא דק תנא ולא חש למיתנינהו:

הרי היא שלי בעשרים ושש. אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר

אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר - כגון דמעיקרא כשפתחו הבעלים ראשון אמרו בעשרים ואחת סלעים, דהוי בין קרן וחומש עשרים ושש סלעים ודינר, שהסלע ארבעה דינרים, וחומש הוא רביעית הממון כדאמרן, ועלויו של זה הם חמש, הרי שלשים ואחד ודינר:

. הבעלים קודמים. ואם לאו

הבעלים קודמין - דאי הוה יהבינן ליה להאי הוה מפסיד הקדש דינר ממאי דאמור בעלים ברישא, הלכך מהדרינן אבעלים על כרחייהו:

ואם לאו - שלא פתחו הבעלים תחילה אלא בעשרים, וזה אומר חמשה ועשרים:

אומרים הגיעתך:

אומרים לזה הגיעתך - הרי הוא שלך, ולא מהדרינן אבעלים. משום דאמרי בעלים בא אחר במקומינו שנותן עשרים וחמשה כמותינו. והא דתנן במתניתין שאין הבעלים מוסיפין חומש אלא על מה שפתחו הם תחלה ולא על עלויו של זה, הני מילי היכא דלא שמו בני אדם את הקרקע כמו שאמר זה האחר, אבל אם שמוהו שלשה בני אדם כדבריו של זה, מוסיפין בעלים חומש בעלויו בעל כרחן. וכולה מתניתין לא איירי אלא בשדה אחוזה בזמן שאין היובל נוהג, כדתנן בריש פרקין:

(ד) מחרים אדם מצאנו

מחרים אדם מצאנו - מקצת צאנו. אומר הרי הן חרם ונותנן לכהן:

ומבקרו מעבדיו ומשפחותיו הכנענים. ומשדה אחוזתו. ואם החרים את כולן

ואם החרים את כולן - שלא שייר לעצמו כלום:

. אינן מוחרמין

אינן מוחרמין - דאמר קרא (ויקרא כ״ז:כ״ח) מכל אשר לו מאדם ומשדה אחוזתו. מכל אשר לו, אלו מטלטלין, ולא כל מטלטלין. מאדם, אלו עבדיו ושפחותיו כנענים, ולא כולן. ומשדה אחוזתו, ולא כולה. ואין הלכה כר׳ אלעזר בן עזריה, אלא לכתחילה לא יחרים את כולן, אבל אם החרים, מוחרמים:

. דברי רבי אלעזר. אמר רבי אלעזר בן עזריה. מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו. על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו:

להיות חס על נכסיו - שלא יבזבזם להדיוט:

(ה) המחרים בנו ובתו. עבדו ושפחתו העברים. ושדה מקנתו. אינן מוחרמים. שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו

שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו - ובתו נהי דיכול למכרה בקטנותה, אינו יכול למכרה בנערותה:

. כהנים ולוים אינן מחרימין דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר הכהנים אינן מחרימין שהחרמים שלהם

שהחרמים שלהם - דכתיב (במדבר י״ח:י״ד) כל חרם בישראל לך יהיה, וכיון דדידיה הוי, מה הנאה בכך אם היה מחרים, איהו גופיה זכי ביה ולא יהיב ליה לכהן אחר:

. הלוים מחרימים שאין החרמים שלהן. רבי אומר נראים דברי רבי יהודה בקרקעות. שנאמר (ויקרא כה, לד) כי אחוזת עולם היא להם. ודברי רבי שמעון במטלטלים שאין החרמים שלהם:

נראין דברי ר׳ יהודה - הכי קאמר, נראין דברי ר׳ יהודה לר׳ שמעון, דמודה לו ר׳ שמעון לר׳ יהודה וסובר כמותו בקרקעות, ולא דיבר ר׳ שמעון אלא במטלטלין, לפי שאין החרמים של לוים. ור׳ יהודה סבר, הוקשו מטלטלין לשדה אחוזה, דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ח) מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו, מה שדה אחוזה אין הלוים מחרימים כדכתיב כי אחוזת עולם היא להם, אף מטלטלין אין לוים מחרימים. ור׳ שמעון לית ליה האי הקישא. ומדנחית רבי לפרושי מלתיה דר׳ שמעון במה מודה לרבי יהודה ובמה נחלק עליו, ש״מ דהלכה כר׳ שמעון:

(ו) חרמי כהנים

חרמי כהנים - חרמים שהחרימום כדי לתתם לכהנים:

אין להם פדיון

אין להם פדיון - כדכתיב (שם) לא ימכר ולא יגאל. אבל חרמי בדק הבית יש להם פדיון, דאדעתא דהכי אחרמינהו, דהא אין ראוי לבדק הבית אלא מעות:

. אלא ניתנים לכהנים. רבי יהודה בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית. שנאמר (ויקרא כז, כח) כל חרם קדש קדשים הוא לה'. וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים

וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים - והלכה כחכמים. והמחרים מטלטלים בזמן הזה, וכן המחרים קרקעות בחוץ לארץ שדינם כמטלטלין לענין זה, נותנם לכהנים. והמקדיש לבדק הבית בזמן הזה שאין שם בית, פודה אותן לכתחילה בדבר מועט, ולא יפחות לכתחלה מארבעה זוזים או קרוב לזה, אבל לא בשוה פרוטה לבד או כיוצא בזה, משום דליכא פרסומי מלתא:

. שנאמר (ויקרא כז, כא) כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו. אם כן למה נאמר כל חרם קדש קדשים הוא לה'. שהוא חל על קדשי קדשים

שהוא חל על קדשי קדשים - כדמפרש ואזיל, מחרים אדם את קדשיו כו׳:

. ועל קדשים קלים:

(ז) מחרים אדם את קדשיו. בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים. אם נדר

אם נדר - אם אמר הרי עלי עולה והפריש בהמה לנדרו ואח״כ החרימה, הואיל והוא חייב באחריותה אם מתה או נגנבה, נמצאת שלו היא ונותן כל דמיה לכהן ואת הבהמה יקריב לנדרו, דהא ודאי יש לה פדיון:

נותן את הדמים. אם נדבה נותן את טובתו. שור זה עולה אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה שאינו רשאי

ואם נדבה היא - דאינו חייב באחריותה אם מתה, הא ודאי לא חייל בה חרם, דלאו דידיה היא אלא בכדי טובתה, וטובה שיש לו בה יתן לכהן. כיצד, שור זה עולה והחרימו, אומדים כמה אדם שאינו חייב בעולה רוצה ליתן אם ימצא עולה בזול כדי להקריב דורון לקונו, וכאותן דמים יתן זה, שזו היא טובת הנאה שיש לו בה. שהרי אם מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה, ומשהפרישה יצא ידי חובתה, ומעתה אינו מאבד ואינו מפסיד אלא שלא הקריב דורון לקונו:

שאינו רשאי - שאינו חייב. תרגום נושה רשיא:

. הבכור בין תמים בין בעל מום. מחרימין אותו. כיצד פודין אותו

כיצד פודין אותו - דהבכור גופו אינו מוחרם, שהרי אינו שלו אלא לכהן. אלא אומדים כמה אדם רוצה ליתן לבעל הבית שיתן בכורו לבן בתו כהן או לבן אחותו, ואותה טובה דיהיב, יתן בעל הבית זה לכהן בשביל החרם. ודוקא נקט בן בתו או בן אחותו כהן, דאילו כהן גופו לא מצי למיתן טובת הנאה לבעל הבית כדי שיתן הבכור לו או לכהן אחר, דכיון דבכור חזי ליה מיחזי ככהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו תרומות בשכרו, ואשתכח דלא שקיל ליה בתורת תרומה אלא בתורת שכר:

. הפודין אומדים כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה. ליתנו לבן בתו. או לבן אחותו. רבי ישמעאל אומר כתוב אחד אומר תקדיש

כתוב אחד אומר תקדיש - גבי בכור כתיב (דברים ט״ו:י״ט) כל הבכור אשר יולד תקדיש:

. וכתוב אחד אומר אל תקדיש אי אפשר לומר תקדיש שכבר נאמר אל תקדיש. ואי אפשר לומר אל תקדיש שכבר נאמר תקדיש. אמור מעתה מקדישו אתה הקדש עילוי

וכתוב אחר אומר אל תקדיש - (ויקרא כ״ז:כ״ו) אך בכור אשר יבוכר לה׳ בבהמה לא יקדיש איש אותו:

הקדש עילוי - להעלותו בדמים שיתן טובת הנאתו כמה אדם רוצה ליתן בו להעלותו עולה שאינו חייב בה אלא כדי לעשות דורון לקונו:

. ואין אתה מקדישו הקדש מזבח:

ואי אתה מקדישו הקדש מזבח - שיהא שם [זבח] אחר חל עליו. ורבנן דנפקא להו הך דרשא לעיל מכל חרם קודש קדשים, אל תקדיש מיבעי להו ללאו, שאם מתפיסו לשם זבח אחר עובר בלאו, ותקדיש מבעי להו לומר שמצוה להקדישו ולומר זה קדוש לבכורה, ואע״ג דמאליו הוא קדוש. ור׳ ישמעאל לית ליה הך דרשא. והלכה כחכמים: