Enjoying this page?

022_מסכת שבת פרק כב

(א) חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה, מַצִּילִין הֵימֶנָּה מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת,

מצילין מזון ג' סעודות - ואפילו בכלים הרבה, דאילו בכלי אחד אמרו בפרק כל כתבי: דכמה דבעי מציל:

וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים, בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם,

לכם - כל אחד מזון ג' סעודות:

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְפֹּג.

ובלבד שלא יספוג - שלא ישים ספוג לשאוב היין ולחזור ולהטיף, ואף על פי שיש לספוג בית אחיזה דליכא חשש סחיטה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ואפילו ליקח בידו שמן ודבש שהן עבים ונדבקים ולקנח ידו בשפת הכלי אסור, שלא יעשה כמעשה חול:

אֵין סוֹחֲטִין אֶת הַפֵּרוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין,

אין סוחטין את הפירות - דה"ל מפרק תולדה דדש:

וְאִם יָצְאוּ מֵעַצְמָן, אֲסוּרִין.

אסורין - גזירה שמא יסחוט לכתחלה:

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם לָאֳכָלִין, הַיּוֹצֵא מֵהֶן מֻתָּר,

ר"י אומר אם לאוכלין - היו אותן פירות מכונסים, היוצא מהן מותר, דלא ניחא ליה במה שזבו וליכא למגזר בהו שמא יסחוט:

וְאִם לְמַשְׁקִין, הַיּוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר.

ואם למשקין - היו. מכונסין דניחא ליה במאי דנפק מנייהו, היוצא מהן אסור, גזירה שמא יסחוט. ובזיתים וענבים מודה ר"י לחכמים דאע"ג דכנסן לאוכלים היוצא מהן אסור, כיון דדרכן לסחיטה קיימי כי אתו לידי משקה יהיב דעתיה בהכי. ובשאר מיני פירות מודים חכמים לר"י, כיון דלאו דרכן לסחיטה. לא נחלקו אלא בתותים ורמונים, דרבי יהודה מדמה להו לשאר פירות וחכמים מדמו להו לזיתים וענבים. והלכה כר"י :

חַלּוֹת דְּבַשׁ שֶׁרִסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן, אֲסוּרִים. וְרַבִּי אֶלִיעֶזֶרר מַתִּיר:

חלות דבש - כשהן מרוסקים זב הדבש מעצמו מתוך השעוה ואין דרך לסחטו, הילכך ר"א מתיר, וחכמים אוסרים גזרו אטו שאין מרוסקין . והלכה כר"א:

 

(ב) כָּל שֶׁבָּא בְחַמִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, שׁוֹרִין אוֹתוֹ בְחַמִּין בַּשַּׁבָּת,

כל שבא בחמין - שנתבשל:

וְכָל שֶׁלֹּא בָא בְחַמִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מְדִיחִין אוֹתוֹ בְחַמִּין בַּשַּׁבָּת,

מדיחין - דהדחתו אינה בשולו אבל לא שורין:

חוּץ מִן הַמָּלִיחַ הַיָּשָׁן

חוץ מן המליח הישן - דג מליח שעברה עליו שנה משנמלח:

(וְדָגִים מְלוּחִים קְטַנִּים)

וְקוֹלְיַס הָאִסְפָּנִין,

וקוליס האספנין - דג שקליפתו דקה והדחתו בחמין הוא גמר בשולו:

 

שֶׁהֲדָחָתָן זוֹ הִיא גְמַר מְלַאכְתָּן:

(ג) שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכֹל הֵימֶנָּה גְרוֹגָרוֹת,

שובר אדם את החבית - מפני שהוא מקלקל :

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת כֶּלִי.

ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי - לעשות לה פה נאה:

וְאֵין נוֹקְבִים מְגוּפָה שֶׁל חָבִית, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

אין נוקבים מגופה - הדבוקה בפי חבית אלא נוטל את כולה דכי נקיב לה מתקן פתחא הוא:

וַחֲכָמִים מַתִּירִין.

ר' יוסי מתיר - דאין דרך פתח חבית בכך. והלכה כר' יוסי:

וְלֹא יִקְּבֶנָּה מִצִּדָּהּ.

ולא יקבנה מצדה - כלומר הא דשרי ר' יוסי להיות נוקב את המגופה, לא שרי אלא למעלה בראש המגופה דלאו אורחא למעבד פתחא התם אלא נוטל כל המגופה. אבל מצדה, זימנין דעביד ליה לנקב בצד המגופה משום פתחא ואינו רוצה לפתחה למעלה שלא יפלו צרורות או עפר ביין:

וְאִם הָיְתָה נְקוּבָה, לֹא יִתֵּן עָלֶיהָ שַׁעֲוָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ.

ממרח - ויש כאן משום ממחק:

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בָא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב,

בערב - שם מקום:

וְאָמַר, חוֹשְׁשַׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת:

חוששני לו מחטאת - אם מירח השעוה לדבקה בדופני הכלי סביב הנקב:

(ד) נוֹתְנִין תַּבְשִׁיל לְתוֹךְ הַבּוֹר

לתוך הבור - שאין בו מים:

בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא שָׁמוּר,

שיהא שמור - שלא יסריח מחמת החום. והא קמ"ל דלא חיישינן דלמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי שיהא שוה להושיב שם הקדרה:

וְאֶת הַמַּיִם הַיָּפִים

ואת המים היפים - הראויים לשתיה:

בָּרָעִים בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצַּנּוּ,

ברעים - בתוך מקוה מים רעים שאינן ראויין לשתיה. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא נקט לה, דתנן ואת הצוננים [בחמה] בשביל שיחמו, מהו דתימא נגזור דלמא אתי לאטמוני ברמץ, קמ"ל:

וְאֶת הַצּוֹנֵן בַּחַמָה בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ.

מִי שֶׁנָּשְׁרוּ כֵלָיו בַּדֶּרֶךְ בַּמַּיִם,

מי שנשרו כליו - שנפלו במים בשבת:

מְהַלֵּךְ בָּהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.

מהלר עמהן ואינו חושש - שמא יחשדו אותו שכבסן :

הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה,

הגיע לחצר החיצונה - הסמוכה למבוא העיר שהוא מקום המשתמר:

שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה,

שוטחן בחמה - ליבשן:

אֲבָל לֹא כְנֶגֶד הָעָם:

אבל לא כנגד העם - שיחשדוהו שכבסן. ומשנה זו דחויה היא, שהלכה בידינו כל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, הילכך אסור לשטחן אפילו שלא כנגד העם: 

(ה) הָרוֹחֵץ בְּמֵי מְעָרָה וּבְמֵי טְבֶרְיָא וְנִסְתַּפֵּג,

ונסתפג - וקנח :

אֲפִלּוּ בְעֶשֶׂר אֲלֻנְטִיאוֹת, לֹא יְבִיאֵם בְּיָדוֹ,

אפילו בעשר אלונטיות - סדינים שמקנחים בהן, ונסתפג בהן זה אחר זה אע"ג דלא נפישי מיא בכל חד וחד אפ"ה לא יביאם בידו לתוך ביתו, אפילו ע"י עירוב, שאין כאן איסור הוצאה, אלא גזרה שמא ישכח ויסחטם בבואו:

אֲבָל עֲשָׂרָה בְנֵי אָדָם

אבל עשרה בני אדם - הואיל ומרובין הם מדכרי אהדדי. ואפילו חדא אלונטית לעשרה בני אדם דהשתא נפישי בה מיא אפילו הכי מביאין אותה בידם ולא גזרינן שמא יסחטוה, הואיל ומרובים הן:

מִסְתַּפְּגִין בַּאֲלֻנְטִית אַחַת פְּנֵיהֶם יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, וּמְבִיאִין אוֹתָהּ בְּיָדָן:

אבל עשרה בני אדם - הואיל ומרובין הם מדכרי אהדדי. ואפילו חדא אלונטית לעשרה בני אדם דהשתא נפישי בה מיא אפילו הכי מביאין אותה בידם ולא גזרינן שמא יסחטוה, הואיל ומרובים הן:

(ו) סָכִין וּמְמַשְׁמְשִׁין (בִּבְנֵי מֵעַיִם),

סכין - שמן בשבת:

וממשמשין - ביד על כל הגוף להנאה:

אֲבָל לֹא מִתְעַמְּלִין

אבל לא מתעמלין - לשפשף בכח :

וְלֹא מִתְגָּרְדִין.

ולא מתגרדין - במגרדת, ודומה לו (איוב ב) ויקח לו חרש להתגרד בו, משום דהוי כעובדא דחול:

אֵין יוֹרְדִין לְקוֹרְדִּימָא,

אין יורדין לפולימא! (יא)  - בקעה מלאה מים ותחתיה טיט כמו דבק, ויש בה מקומות שיטבע הרוחץ שם באותו טיט וידבק בו ואינו יכול לעלות עד שיתקבצו בני אדם ויעלוהו בקושי גדול ובדוחק. פ"א בקעה שטיט שלה מחליק והרוחץ שם נופל ובגדיו נשורים במים ואתי לידי סחיטה:

וְאֵין עוֹשִׂין אַפִּקְטְוִיזִין,

אפיקטויזין - להקיא. ופירושו אפיק טוי זיין, כלומר להוציא המזון ממקום בשולו שהיא האצטומכה. אפיק, מוציא. טוי, מתבשל. צלי אש מתרגמינן טוי נור. זיין, מזון. ודוקא לשתות משקה שמביאו להקיא הוא שאסור בשבת אבל להכניס אצבעו לתוך פיו כדי להקיא מותר. והיכא דאית ליה צערא ואם יקיא יתרפא מותר אפילו ע"י משקה:

וְאֵין מְעַצְּבִין אֶת הַקָּטָן,

ואין מעצבין את הקטן - לתקנו ולישב עצמותיו וחוליות שדרתו משום דמיחזי כבונה. ולא אמרן אלא לאחר זמן אבל ביום לידה שרי. מעצבין, לשון ידיך עצבוני ויעשוני (שם י):

וְאֵין מַחֲזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר.

ואין מחזירין את השבר - עצם שנשבר. ואין הלכה כמשנה זו, אלא הלכה מחזירין את השבר בשבת:

מִי שֶׁנִּפְרְקָה יָדוֹ וְרַגְלוֹ,

שנפרקה ידו - שיצא העצם מן הפרק שלו:

לֹא יִטְרְפֵם בְּצוֹנֵן,

לא יטרפם - לשון ביצים טרופות בקערה, שמשתטף [בצונן] על מקום השבר, דמיחזי דלרפואה קעביד:

אֲבָל רוֹחֵץ הוּא כְדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפָּא נִתְרַפָּא: