002_מסכת ערלה פרק ב

ערלה פרק ב

(א) התרומה

התרומה - עולין באחד ומאה. אם נפלה סאה אחת מאלו במאה סאין של חולין בטלה ומותרים לזרים. בפחות ממאה, הכל אסור לזרים. ומפקינן לה מדכתיב גבי תרומת מעשר (במדבר י״ח:כ״ט) את מקדשו ממנו מה שהורם ממנו אם חזר לתוכו מקדשו דהיינו צ״ט דממאה הפריש עשרה למעשר ומעשרה אחת לתרומת מעשר:

ותרומת מעשר של דמאי החלה והבכורים. עולים באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה

ומצטרפין זה עם זה - אם נפלה סאה אחת מכולן לפחות ממאה חולין מקדשתן. ובהא מודו כולי עלמא דמצטרפין, דשם אחד נינהו וכולהו מקריין תרומה דבחלה כתיב (שם טו) חלה תרימו תרומה ובכורים נמי אקרו תרומה דאמר מר ותרומת ידך אלו בכורים דכתיב בהו (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך:

. וצריך להרים

וצריך להרים - הסאה שנפלה ולתת אותה לכהן, והשאר מותר לזרים. ואע״ג דבערלה וכלאי הכרם דחמירי טפי א״צ להרים והאיסור עצמו בטל שאני תרומה דיש לה בעלים וצריך להרים מפני גזל השבט אבל בכל שאר איסורים דלא שייך בהו דין גזל כשהן מתבטלין א״צ להרים:

. הערלה וכלאי הכרם. עולים באחד ומאתים. ומצטרפין זה עם זה

עולין באחד ומאתים - דגבי תרומה כתיב מלאה, (שמות כ״ב:כ״ח) מלאתך ודמעך לא תאחר, ובכלאי הכרם כתיב מלאה (דברים כ״ב:ט׳) פן תקדש המלאה מה מלאה האמור להלן עולה, כדילפינן מאת מקדשו ממנו, אף כאן עולה. ולפי שכפל אסורו שהוא אסור בהנאה כפלו עלייתו וצריך מאתים. וערלה ילפינן לה מכלאים לפי שהיא אסורה בהנאה כמותן:

ומצטרפין זה עם זה - ערלה וכלאי הכרם מעורבין יחד שנפלו לתוך היתר, מצטרפין לאסור ביבש עד מאתים, ובלח בקדרה בנותן טעם:

. ואין צריך להרים. ר' שמעון אומר אינן מצטרפין

אינן מצטרפין - אפילו לאסור הקדרה בנותן טעם, כיון דשני שמות נינהו. אלא אם יש בקדרה לבטל טעם הערלה בפני עצמן, וטעם כלאי הכרם בפני עצמן, הכל מותר:

. רבי אליעזר אומר מצטרפין בנותן טעם

מצטרפין בנותן טעם - שצריך בקדרה בלח כדי לבטל טעם שתיהן יחד:

אבל לא לאסור:

אבל לא לאסור - ביבש, שא״צ שיהיה בהיתר מאתים כנגד שתיהן. והלכה כת״ק:

(ב) התרומה מעלה את הערלה

התרומה מעלה את הערלה - מצטרפת עם החולין לבטל את הערלה. וכן הערלה מצטרפת עם החולין לבטל את התרומה:

. והערלה את התרומה. כיצד סאה תרומה שנפלה למאה

שנפלה למאה - לאו דוקא מאה אלא פחות ממאה, דאילו מאה ממש עולה ולא בעי צירוף אלא ה״ק התרומה שנפלה לחולין ונעשה הכל מאה:

. ואחר כך נפלו שלשה קבין ערלה. או שלשה קבין כלאי הכרם. זו היא שהתרומה מעלה את הערלה

ואח״כ נפלו שלשה קבין של ערלה - סתם מתניתין כר׳ יהושע דאמר בפ״ק דתרומות דתרומה עולה במאה ועוד הלכך כשנפלה סאה של תרומה לצ״ט של חולין, וחזרו ונפלו שם שלשה קבין של ערלה ומצטרפין עם החולין, שנמצאו שם צ״ט ועוד שלשה קבין חולין, הרי סאה של תרומה בטלה במאה ועוד. אי נמי מצינן לאוקמה כר׳ אליעזר דהלכתא כוותיה דאמר תרומה עולה באחד ומאה וכגון שנפלה סאה של תרומה לתוך צ״ט סאין וחצי סאה של חולין ושלשה קבין הללו של ערלה שהוא חצי סאה מצטרפין עם החולין להשלים לשיעור מאה של חולין כדי שתעלה באחד ומאה:

זו היא שהתרומה מעלה את הערלה - שאותה סאה של תרומה נצטרפה עם החולין להשלים מאתים חצאי סאין, להעלות שלשה קבין של ערלה באחד ומאתים:

. והערלה את התרומה:

והערלה את התרומה - דשלשה קבין של ערלה שהן חצי סאה, נצטרפו עם החולין לבטל סאה של תרומה באחד ומאה. דכשנפלה סאה לתוך צ״ט וחצי נאסרו, וכשחזר ונפל שם שלשה קבין ערלה או כלאים, הותרו:

(ג) הערלה מעלה את הכלאים. והכלאים את הערלה. והערלה את הערלה

והערלה את הערלה - צריך לומר דאחד מהם נטע רבעי שהם שני שמות, דאי אפשר לאיסור של שם א׳ שיהיה מבטל קצתו לקצתו. וקרי תנא לנטע רבעי ערלה שמן הערלה הוא בא. ולהכי קתני הערלה את הערלה ולא קתני הכלאים את הכלאים שאין בכלאים שני שמות כמו שיש בערלה:

. כיצד סאה ערלה שנפלה למאתים

שנפלה למאתים - לאו למאתים דוקא דאילו מאתים ממש לא בעי צירוף. וכשנפלה סאה ערלה לתוך קצ״ט של היתר נאסרו וכשחזר ונפל שם סאה ועוד של כלאים מצטרפים עם הקצ״ט לבטל הערלה. וכן הערלה מצטרפת עם הקצ״ט לבטל סאה ועוד של כלאי הכרם. והיינו כרבי יהושע דאית ליה דערלה בטלה במאתים ועוד כמו תרומה במאה ועוד, הלכך סאה של כלאים בטלה בקצ״ט ומשהו והעוד בטל בסאה חסר משהו. וכן נמי אם נפל שם סאה ועוד של נטע רבעי, מצטרפין עם הקצ״ט לבטל את הסאה של ערלה שנפלה, ואסרה הכל, וכן סאה של ערלה מצטרפת עם הקצ״ט של היתר לבטל סאה ועוד של נטע רבעי שנפלו באחרונה:

. ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה. או סאה ועוד של כלאי הכרם. זו היא שהערלה מעלה את הכלאים. והכלאים את הערלה. והערלה את הערלה:

(ד) כל המחמץ

כל המחמץ והמתבל וכו׳ - הכי קאמר כל המחמץ והמתבל בערלה ובכלאי הכרם אסור:

. והמתבל. והמדמע. בתרומה. ובערלה. ובכלאי הכרם. אסור. ובית שמאי אומרים אף מטמא

והמדמע בתרומה - המחמץ את העיסה בתפוחים או בשמרי יין של ערלה ושל כלאי הכרם. והמתבל את הקדרה בתבלין של כלאי הכרם או של ערלה אסור ואין עולין באחד ומאתים. וכן בתרומה כיון שהחמיצה עיסה של חולין בשאור של תרומה ונתבלה קדרה של חולין בתבלין של תרומה נעשה הכל מדומע ואסור לזרים ואינו עולה באחד ומאה:

בית שמאי אומרים אף מטמא - שאור טמא שהחמיץ עיסה טהורה או תבלין טמאין שתבלו קדרה טהורה. אף על פי שאין בשאור או בתבלין כביצה שהוא שעור טומאת אוכלין נטמאת העיסה ונטמאת הקדרה:

. ובית הלל אומרים

ובית הלל אומרים עד שיהא בו כביצה - דאין אוכל מטמא פחות מכביצה לא שנא שאור ותבלין ולא שנא שאר אוכלין:

לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה:

(ה) דוסתאי איש כפר יתמה היה מתלמידי בית שמאי. ואמר שמעתי משמאי הזקן שאמר לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה:

(ו) ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע. להחמיר מין במינו. להקל ולהחמיר. מין בשאינו מינו. כיצד שאור של חטים שנפל תוך עיסת חטים ויש בו כדי לחמץ. בין שיש בו לעלות באחד ומאה. ובין שאין בו לעלות באחד ומאה אסור. אין בו לעלות במאה ואחד. בין שיש בו כדי לחמץ בין שאין בו כדי לחמץ אסור:

ולמה אמרו. כמו ובמה אמרו. כלומר באיזה ענין אמרו שהמחמץ חולין בשאור של תרומה, והמתבל קדרת חולין בתבלין של תרומה והמדמע שמערב [ומבשל] חולין ותרומה יחד שאנו הולכים הכל להחמיר ומשני מין במינו. ובמה אמרו פעמים להקל ופעמים להחמיר, במין שנתערב עם שאינו מינו. ומפרש, להחמיר כיצד שאור של תרומת חטין שנפל לתוך עיסת חטין של חולין דהיינו מין במינו אוסר בנותן טעם אפילו יותר ממאה. ועד מאה אוסר אפילו בלא נתינת טעם:

(ז) להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד. כגון גריסין

גריסין - של פול של תרומה, שנתבשלו עם עדשים של חולין ונתנו בהם טעם טעמא לא בטיל אפילו ביותר ממאה. ובלא טעם אפילו בפחות ממאה שרי דהא דבעינן מאה היינו דוקא חטים בחטים דהוי מין במינו דאסמכוה אקרא את מקדשו ממנו מה שאתה מרים ממנו אם נפל לתוכו מקדשו וזהו מין במינו:

שנתבשלו עם עדשים. ויש בהם בנותן טעם. בין שיש בהם לעלות באחד ומאה. ובין שאין בהם לעלות באחד ומאה אסור. אין בהם בנותן טעם. בין שיש בהם לעלות באחד ומאה ובין שאין בהם לעלות באחד ומאה. מותר:

(ח) שאור של חולין שנפל לתוך עסה. ויש בו כדי לחמץ. ואחר כך נפל שאור. של תרומה. או שאור של כלאי הכרם. ויש בו כדי לחמץ אסור:

ויש בו כדי לחמץ אסור - הא קמ״ל, דלא אמרינן הואיל ובלא שאור זה של איסור היתה העיסה מתחמצת על ידי שאור של היתר שנפל בו תחלה לא נחוש לשאור של איסור:

(ט) שאור של חולין שנפל לתוך עסה וחמצה. ואחר כך נפל שאור של תרומה. או שאור של כלאי הכרם. ויש בו כדי לחמץ אסור. רבי שמעון מתיר:

ורבי שמעון מתיר - ברישא לא פליג רבי שמעון כיון דנפל שאור של תרומה קודם שנתחמצה בשל חולין והרי היא ממהרת להתחמץ על ידי שאור של תרומה. אבל בסיפא כיון דכבר נתחמצה בשל חולין כי הדר נפיל של תרומה אינו אלא פוגם. ורבנן סברי אע״ג דבעלמא נותן טעם לפגם מותר שאני הכא שהוא עושה אותה ראויה לחמץ בה כמה עיסות אחרות. והלכה כחכמים:

(י) תבלין שנים ושלשה שמות

תבלין שנים ושלשה שמות - שלשה איסורין חלוקין זה מזה קרי שלשה שמות, כגון פלפלין של ערלה ושל אשרה ושל תרומה:

ממין אחד או משלשה אסור ומצטרפין

אסור ומצטרפין - כלומר מצטרפין יחד לאסור התבשיל שנתבשל בהם:

. ר' שמעון אומר שנים ושלשה שמות ממין אחד. או שני

או שני מינים משם אחד - כגון זנגביל ופלפלין ושניהם ערלה או שניהם תרומה. ואין הלכה כרבי שמעון:

מינין משם אחד אינן מצטרפין:

(יא) שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עסה. לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ. נצטרפו וחמצו. ר' אליעזר אומר אחר האחרון אני בא

אחר האחרון אני בא - אם השאור של תרומה נפל באחרונה, העיסה כולה נעשית מדומע ואם של חולין נפל באחרונה הכל מותר שהאחרון הוא שעושה החמוץ. והא דשרי ר׳ אליעזר כשנפל אותו של חולין אחרון היינו דוקא כשקדם וסלק את האיסור ואף על פי שהועיל קצת שסייע לאחרון דהיתר לגמור החמוץ אף על פי כן נתבטל טעמו ואינו חוזר ונעור אבל לא קדם וסלק האסור ונתחמץ על ידי שניהם אסור דסבר ר׳ אליעזר זה וזה גורם אסור:

. וחכמים אומרים בין שנפל איסור בתחלה בין בסוף. לעולם אינו אוסר עד שיהא בו

לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ - דזה וזה גורם מותר. והלכה כחכמים:

די לחמץ:

(יב) יועזר איש הבירה היה מתלמידי בית שמאי ואמר שאלתי את רבן גמליאל הזקן עומד בשער המזרח. ואמר לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ:

(יג) כלים שסכן

כלים שסכן - כגון מנעלים ושאר כלים של עור שסכין אותן בשמן לרככן:

בשמן טמא וחזר וסכן בשמן טהור

וחזר וסכן בשמן טהור - לאחר שנתייבש השמן הראשון והטבילו לכלי שנטמא בשמן טמא, חזר וסכו בשמן טהור, וכשמשתמשים בכלי נפלט השמן לחוץ:

. או שסכן בשמן טהור. וחזר וסכן בשמן טמא. רבי אליעזר אומר אחר הראשון אני בא. וחכמים אומרים אחר

אחר ראשון אני בא - דסבר ר׳ אליעזר ראשון נפלט לחוץ:

וחכמים אומרים אחר אחרון - סברי אחרון נפלט. והלכה כחכמים:

האחרון:

(יד) שאור של תרומה. ושל כלאי הכרם. שנפלו לתוך עסה. לא בזה כדי לחמץ. ולא בזה כדי לחמץ. ונצטרפו וחמצו. אסור לזרים

אסור לזרים - רבנן לטעמייהו דאמרי לעיל תבלין משנים ושלשה שמות מצטרפין לאסור הדבר הנתבל:

ומותר לכהנים

ומותר לכהנים - דתרומה שריא להו ואין בכלאי הכרם כדי להחמיץ:

. רבי שמעון מתיר לזרים

רבי שמעון מתיר לזרים - לטעמיה, דאמר שנים או שלשה שמות ממין אחד אין מצטרפין:

ולכהנים:

(טו) תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם

תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם - בהא נמי רבנן לטעמייהו ור׳ שמעון לטעמיה. ודין תבלין כדין שאור:

שנפלו בקדירה. לא באלו כדי לתבל ולא באלו כדי לתבל. ונצטרפו ותבלו. אסור לזרים ומותר לכהנים. רבי שמעון מתיר לזרים ולכהנים:

(טז) חתיכה של קדשי קדשים

חתיכה של קדשי קדשים - שאסורה לזרים ומותרת לכהנים:

של פגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכות

ושל פגול ושל נותר ושל טמא - דאסירי בין לזרים בין לכהנים:

שנתבשלו עם החתיכות - של חולין ויש בחולין כדי לבטל של קדשי קדשים בפני עצמן ושל פגול נותר וטמא בפני עצמן:

. אסור לזרים

אסור לזרים - רבנן לטעמייהו, דאמרי שנים ושלשה שמות מצטרפין לאסור:

. ומותר לכהנים. רבי שמעון מתיר לזרים

רבי שמעון מתיר לזרים - לטעמיה דאמר שנים או שלשה שמות ממין אחד [אין] מצטרפין:

ולכהנים:

(יז) בשר קדשי קדשים

בשר קדשי קדשים - אסור לזרים אפילו טהורים. בשר קדשים קלים שרי לזרים טהורים ואסור לטמאים. ובשלן עם בשר תאוה. בשר חולין דשרי אף לטמאים ויש בו כדי לבטל כל אחד בפני עצמו. מצטרפין לאסור לטמאים. אפילו לר׳ שמעון, דקדשי קדשים וקדשים קלים שם אחד להם כדאמרינן לעיל גבי תרומה וחלה ובכורים.

. ובשר קדשים קלים. שנתבשלו עם בשר התאוה. אסור לטמאים. ומותר

ומותר - לזרים טהורים אפילו לרבנן דקדשי קדשים אין בהם כדי לאסור:

לטהורים: