002_מסכת פאה פרק ב

פאה פרק ב

(א) ואלו מפסיקין

אלו מפסיקין - בין שדה לשדה ויהיו נחשבים כשתי שדות, לענין שאם הניח פאה באחת מהן על חברתה לא עלתה לו לפאה, דכתיב (ויקרא י״ט:ט׳) פאת שדך שלא יניח פאה משדה לחברתה:

לפאה. הנחל

הנחל - נהר:

והשלולית

והשלולית - אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה שאמות אחרות של מים שותות ממנה:

ודרך היחיד

ודרך היחיד - ד׳ אמות:

ודרך הרבים

ודרך הרבים - שש עשרה אמה, ומשום סיפא נקט לה דבעי למתני סיפא שכל אלו אין מפסיקין באילן, וקמ״ל דאפילו דרך הרבים שהיא רחבה ט״ז אמה אינה מפסקת באילן:

ושביל הרבים ושביל היחיד

שביל הרבים ושביל היחיד - שביל זוטר טובא דשקיל כרעא ומנח כרעא. ואשמעינן דאפילו שביל דרבים אם הוא קבוע לימות החמה ולימות הגשמים, כלומר שמהלכין בו אפילו בזמן שהשדות זרועות בימות הגשמים מפסיק בין השדות הזרועות ואי לא לא מפסיק:

הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים והבור

הבור - שדה שאינה זרועה. והאדמה לא תשם (בראשית מ״ז:י״ט) מתרגמינן וארעא לא תבור:

והניר

והניר - חרישה. כמו נירו לכם ניר (ירמיהו ד׳:ג׳):

וזרע אחר

וזרע אחר - כגון ששתי השדות זרועים חטים וביניהם קרקע זרוע מין אחר. ושיעור רוחב הבור והניר וזרע אחר כדי שלשה תלמים של מענית המחרישה:

והקוצר לשחת מפסיק

והקוצר לשחת מפסיק - דקסבר כל לשחת לאו קצירה היא, דלא חשבינן לה אתחלתא דקצירה. שחת תבואה שלא הביאה שליש, וקוצרים אותה להאכיל לבהמות. ואין הלכה כרבי מאיר:

דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש:

(ב) אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת

אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת - שהיא רחבה כל כך עד שהעומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן:

רבי יהודה אומר מפסקת. וכל ההרים אשר במעדר יעדרון

ר׳ יהודה אומר מפסקת - ופליג את״ק דאמר לעיל על שלולית דהיינו אמת המים דבכל ענין מפסיק, ור׳ יהודה סבר דאם יכולה להקצר כאחת אינה מפסקת. והלכה כר׳ יהודה:

וכל ההרים אשר במעדר יעדרון - הר שחודו זקוף ואין בקר בכליו יכולין לעבור שם, ומפסיק בין שתי השדות:

אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו הוא נותן פאה לכל:

הוא נותן פאה לכל - כלומר נותן פאה אחת לכל שתי השדות ולא חשיב הפסק. הואיל והם נעדרים במעדר, כלומר שבני אדם חופרים אותו הר בכלי שחופרים בו את הקרקע, אין זה הפסק. שהרואה אומר אין זה קרקע בור אלא למחר חופרים אותו במעדר וזורעים אותו ושתי השדות הם אחת:

(ג) הכל מפסיק לזרעים

הכל מפסיק לזרעים - מפרש בגמרא בירושלמי דהכל לאתויי סלע שהיה עובר על פני כל השדה. אם צריך הוא לעקור את המחרישה מצד זה כדי לתת אותה לצד זה, מפסיק:

ואינו מפסיק לאילן אלא גדר

אלא גדר - גבוה עשרה טפחים:

ואם היה שער כותש

שער כותש - ענפי האילן קרויין שער. ופירוש שער כותש, שהנופות של אילנות מתערבין זה עם זה למעלה מן הגדר כעלי זה התקוע במכתש:

אינו מפסיק אלא נותן פאה לכל:

(ד) ולחרובין כל הרואין זה את זה. אמר רבן גמליאל נוהגין היו בית אבא נותנין פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל רוח

כל הרואים זה את זה - כל זמן שהעומד אצל אחד מהאילנות יכול לראות האילן האחר, אע״פ שיש ביניהן גדר, אינו מפסיק, ולוקח פאה מאילן אחד על חבירו:

לזיתים שהיו להם בכל רוח - פאה אחת היו נותנים על כל הזיתים שהיו להם לצד מזרחה של עיר, ופאה אחרת על כל הזיתים שהיו להם לצד מערבה, וכן לארבע רוחות:

. ולחרובין כל הרואין זה את זה. רבי אליעזר בר' צדוק אומר משמו אף לחרובין שהיו להם בכל העיר:

שהיו להם בכל העיר - אין נותנים כי אם פאה אחת לכולן, אע״פ שאין רואין זה את זה, ואין הלכה כרבי אליעזר בר׳ צדוק שאמר משמו, אבל הלכה כר״ג:

(ה) הזורע את שדהו מין אחד אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות נותן פאה אחת. זרעה שני מינין אף על פי שעשאן גורן אחת נותן שתי פאות. הזורע את שדהו שני מיני חטין

שני מיני חטין - כגון שחמתית ולבנה:

עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות:

(ו) מעשה שזרע ר' שמעון איש המצפה לפני רבן גמליאל ועלו ללשכת הגזית ושאלו אמר נחום הלבלר

הלבלר - הסופר:

מקובל אני מרבי מיאשא שקבל מאבא שקבל מן הזוגות

הזוגות - הם כל אותן שנים שנים הנזכרים בפ״ק דמסכת אבות, שקבלו שנים מפי שנים [עד] מפי שמעון הצדיק:

שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני בזורע את שדהו שני מיני חטין אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת שתי גרנות נותן שתי פאות:

(ז) שדה שקצרוה כותים

שדה שקצרוה כותים - לעצמן. ולא שקצרוה פועלי כותים לישראל, דאז הוי כאילו קצרוה ישראל:

קצרוה לסטים קרסמוה נמלים

קרסמוה נמלים - דרך הנמלה לחתוך קנה השבולת מלמטה. ולזה קורים קרסום, לשון יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ):

שברתה הרוח או בהמה פטורה

פטורה - דכתיב גבי פאה ובקצרכם, עד שתהיו אתם הקוצרים:

. קצר חציה וקצרו לסטים חציה פטורה שחובת הפאה בקמה:

שחובת הקציר בקמה - כלומר חובת הפאה של זה הניחה בקמה. ונהי דאם כלה שדה, חזרה פאה לעומרים וחייב להפריש פאה מן העומרים, ה״מ היכא דכלה הוא אבל הכא הוא לא כלה:

(ח) קצרוה לסטים חציה וקצר הוא חציה נותן פאה ממה שקצר. קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל

הלוקח נותן פאה לכל - שחובת הפאה ממה שקצר נשאר בזה החצי שקנה הלוקח, והוי כאילו לא מכר לו אלא מה שנשאר בשדה אחר שיוציא ממנה הפאה שראוי להוציא מאותה שדה. וכן הפודה מיד הגזבר מוציא מן החצי שפדה הפאה הראויה לשדה כולה:

. קצר חציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל: