026 —מאמרים מלוקט חלק ד - כ"ף מנחם-אב ה'תשל"ז

ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו'

Mamer - "VeAtah Yisrael Mah Hashem Elokecha Sho'el Me'imach Ki Im LeYirah etc."
20th of Menachem Av 5737
The Rebbe teaches that the command to recite one hundred blessings daily connects the soul's essence—bitul, or self-nullification—with practical mitzvah observance. Through this, G-dliness is drawn into every aspect of the world, fulfilling the Divine purpose of a dwelling below.

[1] [2]

בס"ד. כ"ף מנחם-אב ה'תשל"ז*

ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו'[3], ואיתא בגמרא[4] תניא הי' ר' מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, אל תקרי מה אלא מאה[5]. ויש לומר, דהטעם על זה שדרשו אל תקרי מה כו' הוא[6], כי לפי פירוש הפשוט צריך ביאור, מדוע אומר הכתוב ענין זה (שה' אלקיך שואל מעמך רק ליראה גו') בסגנון של שאלה ותשובה, דלכאורה הוה לי' למימר אין ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו'. ולכן דרשו אל תקרי מה אלא מאה. והנה ידוע[7] בכללי הלימוד אל תקרי, שאינו שולל פירוש הענין כפי שהוא נקרא אלא שמוסיף עוד פירוש, ושני הפירושים שייכים זל"ז[8]. וצריך להבין הקשר והשייכות דמה ומאה. ובפרט שהחילוק דשני הפירושים הוא (לא רק בתיבה זו עצמה, אלא) גם בכללות הכתוב. דלפי פשוטו הוא שאינו שואל מאומה כ"א ליראה, משא"כ לפירוש הגמרא, מה (מאה ברכות) הוא הדבר שה' אלקיך שואל מעמך.

ב) והנה מבואר בכ"מ בענין הלימוד אל תקרי, שהפירוש לפי פשוטו הוא ע"י תוכן הפירוש שדרשו חז"ל[9]. ועפ"ז יובן הלשון אל תקרי דמשמע ששולל הפירוש שבפשטות, דהכוונה בזה, שאי אפשר להיות פירוש זה כי אם ע"י הפירוש הנדרש. ועפ"ז, בנדו"ד – אל תקרי מה אלא מאה, שע"י מאה באים למה. וצריך להבין, דלשון מה מורה שהענין (המדובר) הוא דבר קטן, ובלשון הגמרא[10] מילתא זוטרתי, משא"כ מאה הוא[11] מספר גדול ועד לשלימות המספר[12], שבכדי להגיע לשלימות צריך לעבודה רבה [וכמו"כ הוא גם בנוגע למאה ברכות כפשוטם, שבכדי לברך מאה ברכות בכל יום גם בשבת ויו"ט (ועד"ז ביום התענית[13]), צ"ל השתדלות מיוחדת[14]], ואיך אומרים שבכדי לבוא למה (מילתא זוטרתי) הוא דוקא ע"י מאה (ענין השלימות שבא ע"י עבודה).

ג) ויובן זה בהקדים מה דאיתא במדרש תהלים עה"פ[15] אחת שאלתי מאת ה' וגו', אמר הקב"ה לדוד, בתחלה אתה אומר אחת שאלתי (גו') שבתי בבית ה' ואח"כ אתה שואל כמה שאלות לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו וכו', והשיב דוד ממך למדתי, בתחלה לא באת עלי[16] אלא באחת שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה ואח"כ פתחת עלינו במצוות הרבה שנאמר ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו וגו'. וצריך להבין, דלכאורה תשובת דוד ממך למדתי אינה מתרצת זה שאמר אחת שאלתי, אלא שאומרת שהשאלה היא על הקב"ה, שבתחלה אומר כי אם ליראה ואח"כ פתח במצוות הרבה. ופירש הרב המגיד[17], שדוד ביקש רק דבר אחד לבד, כי הדברים המפורטים (לחזות בנועם ה' וגו') הם מסתעפים משבתי בבית ה'. ועד"ז הוא במה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, שהדברים המפורטים (ללכת בכל דרכיו וגו') הם מסתעפים מליראה את ה' אלקיך. אבל, עפ"ז צריך להבין לאידך גיסא, הרי דבר זה (שישנם ענינים כלליים שמסתעפים מהם הרבה פרטים) הוא מובן בפשטות, ולמה צריך ללמוד זה מהקב"ה. ונקודת הביאור בזה, דהכוונה כאן בדבר אחד לבד היא לנקודה עצמית שלמעלה מכלל לפרטים. דזהו מ"ש דוד אחת שאלתי, אחת היא יחידה[18], יחיד בעצם, שאינו בגדר התחלקות פרטים (כידוע החילוק בין יחיד לאחד[19]). ועד"ז הוא ליראה את הוי', דפירוש ליראה את הוי' (דלשון את מורה על דבר שאינו אלא טפל[20]) הוא שאינו מציאות לעצמו כלל, וכל ענינו הוא רק זה שהוא טפל ובטל להוי'[21]. וגם להמבואר בתניא[22] דמה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה את ה' אלקיך קאי על יראה תתאה, הרי ידוע[23], דכל הדרגות שביראה שייכות זל"ז. וגם הביטול דיר"ת הוא מצד עצם הנשמה. וכידוע החילוק בין יראה לאהבה[24], דאהבה להיותה מציאות היא מצד הגילויים דהנשמה, ויראה להיותה ביטול היא מצד עצם הנשמה. וזהו ממך למדתי, כי בכדי לקשר הפרטים עם הנקודה העצמית שלמעלה מכלל לפרטים, צריך על זה לימוד ונתינת כח מהקב"ה. והקשר דנקודה העצמית עם הפרטים הוא בשני אופנים. א', באופן דמלמטה למעלה, שע"י הפרטים מגיעים להנקודה. וכמ"ש[25] ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את הוי', שע"י קיום המצוות (תרי"ג מצוות פרטיות) באים ליראה את הוי'. וב', באופן דמלמעלה למטה, שמהנקודה נמשכים ומסתעפים פרטים, ובאופן שגם לאחרי שנמשכו הפרטים, מאירה בהם הנקודה העצמית שלמעלה ממקור לפרטים.

ד) ועפ"ז יש לבאר מה שאמרו אל תקרי מה אלא מאה, מה הוא ביטול כמו ונחנו מה[26] [ויש לומר, דזהו שלשון מה מורה על קטנות הדבר (כנ"ל סעיף ב), שהוא ע"ד מ"ש אתם המעט מכל העמים שממעטים את עצמם[27]], והוא הביטול עצמי שמצד עצם הנשמה. ופירוש מה ה' אלקיך שואל מעמך הוא שה' אלקיך שואל מעמך הביטול דמה[28]. ומביטול זה מסתעפים אח"כ כל הפרטים שנמנים בהמשך הכתוב, כולל גם ליראה את הוי'[29]. דעם היות שגם הביטול דיראה הוא מצד עצם הנשמה, וביטול זה הוא הנקודה העצמית שממנה מסתעפים הפרטים שלאח"ז (ללכת בכל דרכיו וגו'), מ"מ, מכיון שהביטול הוא בציור דיראה, שענינה הוא (ככל המדות) ההרגש שהוא ירא, הוא בכלל הגילויים דהנשמה, משא"כ הביטול דמ"ה הוא ביטול בעצם. כהביטול דמס"נ[30] שבכאו"א מישראל[31], מצד המ"ה שבו, שהוא למעלה מכל הכחות כולל גם כח הרצון, שהרי זה שהוא מוסר נפשו הוא לא מצד הרצון שלו אלא מפני שאינו יכול להפרד ח"ו מאחדותו ית'[32]. וזהו מה הוי' אלקיך, שהביטול דמ"ה הוא מפני שהוי' (הוא) אלקיך כחך וחיותך. דמכיון שאלקות הוא החיות שלו, אין שייך כלל שיהי' נפרד ח"ו מאלקות.

ה) אבל, הביטול דמ"ה שישנו בכאו"א מישראל הוא בהעלם. והעלם זה הוא לא רק מפני נפש הבהמית שמעלמת ומסתרת על זה, אלא שגם מצד עצמו הוא נעלם, להיותו למעלה מגילוי[33]. ובכדי שיהי' בגילוי, על זה אמרו על תקרי מה אלא מאה. דמה ומאה הם ב' קצוות. מה הוא נקודה עצמית שלמעלה מגדר פרטים, ומאה הוא ריבוי פרטים עד לריבוי הכי גדול[34]. ובנפש האדם הוא עשר הכחות כמו שכל אחד מהם כלול מעשר. וע"י העבודה בפרטי הכחות (מאה), מתעורר ומתגלה הנקודה דמ"ה[35]. וזהו אל תקרי מה אלא מאה, דמה מצד עצמו הוא למעלה מגילוי – אל תקרי (קרי הוא גילוי[36]), והתגלותו היא ע"י העבודה דמאה. ויתירה מזו, שהגילוי דמ"ה (שנעשה ע"י העבודה דמאה) הוא באופן כללי וגם נרגש בכחות הפרטיים[37]. ויש לומר שגם זה מרומז באל תקרי מה אלא מאה, כי כאשר הגילוי דמ"ה הוא רק בכללות, אזי, הגילוי הוא רק בנוגע למ"ה (שבתחלה הי' בהעלם ואח"כ נתגלה מהעלמו), וזהו אל תקרי מה אלא מאה, שהקריאה והגילוי דמ"ה צריך להיות לא רק בנוגע להמ"ה אלא גם בכחות הפרטיים, מאה.

Part 2

ו) אך עדיין צריך להבין, מהי השייכות דמה ה' אלקיך שואל מעמך למאה ברכות דוקא. ויובן זה בהקדים מ"ש (בתחלת הכתוב) ועתה ישראל, ועתה דוקא, ומבאר הצ"צ[38]  שועתה קאי על ימי שנותינו בעולם הזה, וע"ד מ"ש בסיום פרשה הקודמת37 אשר אנכי מצוך היום לעשותם, וארז"ל38 היום לעשותם ולא למחר לעשותם. דהגם שקיום המצוות יהי' גם בימות המשיח39 (ואדרבה, אז דוקא יהי' כמצות רצונך40), מ"מ, קיום המצוות באופן דלעשותם, עשי' מלשון כפי'41, הוא דוקא היום, כי לע"ל יהי' ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ42 ובמילא לא תהי' העבודה דאתכפיא43. וזהו ועתה ישראל44, ישראל הוא על שם כי שרית עם אלקים45, ההשתררות על כל ההעלמות וההסתרים הנמשכים משם אלקים, עד לההעלמות וההסתרים דנה"ב ויצה"ר המפתים את האדם לעשות ההיפך ח"ו, וענין ישראל הוא שהוא משתרר על הרצונות דנה"ב, ועד אשר ותוכל45. דבתחלה הם מנגדים והוא משתרר עליהם (אתכפיא), ואח"כ ותוכל, שהוא מנצח אותם (אתהפכא). וזהו ועתה ישראל, שדוקא עתה שישנה מציאות הסט"א נק' בשם ישראל על שם כי שרית גו' ותוכל, אתכפיא סט"א ואתהפכא סט"א, משא"כ לע"ל, כיון שאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, לא יקראו בשם ישראל (שרית) אלא בשם ישורון, או בשם (אחר) אשר פי ה' יקבנו46, כמבואר בארוכה בדרושי הצ"צ47.

ואומר ועתה ישראל מה, דזה שגם עתה כשישנה מציאות הסט"א, וגם בזמן הגלות ואפילו בעקבתא דמשיחא (עתה ממש), ביכלתו של כאו"א מישראל להשתרר על כל המונעים ומעכבים ולנצחם (שרית גו' ותוכל), הוא מצד המ"ה שבו, בחינת יחידה. כי כיון שבחינת היחידה אין כנגדה לעומת זה48, לכן, ע"י שמעורר היחידה שבו, ביכלתו עתה להשתרר על כל המנגדים ולנצחם. וזהו מה שארז"ל49 ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא [שהוא לא רק יעקב אלא גם ישראל, שם המעלה], כי בכאו"א מישראל, גם כשחטא, היחידה היא בשלימות [וכפס"ד הרמב"ם הידוע50, שכאו"א מישראל, גם כשיצרו תקפו לבטל מצוה (ועד שבכדי שיקיים המצוה צריך לכופו ע"י גוים), הוא רוצה לעשות כל המצוות], ולכן ישראל הוא, שיש לו הכח להיות שרית גו' ותוכל. ומה שאמרו51 איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו, ואיתא בלקו"ת52 שקאי על המ"ה שבנפש [דע"י53 שהוא שוטה, אינו לוחם כנגד הרוח שטות שנכנס בו54, הוא מאבד ח"ו את המ"ה שבו], הכוונה בזה היא, שהמ"ה שבו הוא בהעלם ביותר. וכמובן גם מהלשון איזהו שוטה המאבד כו', שהוא בדוגמת דבר האבוד, שגם לאחרי שנאבד הוא בשלימות, אלא שצריך למצאו55, וע"י החיפוש כדבעי – בודאי ימצאנו. וזהו מה ה' אלקיך שואל מעמך, שה' אלקיך שואל ומבקש מעמך (מכאו"א מישראל) שהמ"ה שבו יהי' בגילוי. שלא יאבד ח"ו את המ"ה שנותנים לו, וגם אם איבד ח"ו – לחפש עד לגלות את המ"ה ע"י עשיית תשובה. ומדייק מעמך, שגילוי המ"ה יהי' ע"י עבודתו דוקא56. דגם כשהתעוררות התשובה היא ע"י הכרוזים שמכריזים מלמעלה57, או ע"י שמסבבים סיבות שונות לזה כמ"ש58 וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, הנה זהו רק ההכנה לתשובה, אבל התשובה עצמה נעשית ע"י עבודתו דוקא, מעמך.

ז) והנה זה שמה ה' אלקיך שואל מעמך הוא עתה דוקא (היום לעשותם), אף שהשלימות דקיום המצוות (כמצות רצונך) תהי' דוקא בימות המשיח, הוא, בכדי שתהי' העבודה דאתכפיא סט"א ואתהפכא סט"א (פי' ישראל), שעי"ז דוקא נשלמת הכוונה דנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים59. ואף שתכלית השלימות תהי' לע"ל דוקא (כנ"ל), הרי תכלית השלימות דלע"ל הוא שאז יהי' גילוי עצמות אוא"ס בעוה"ז הגשמי, תחתון שאין תחתון למטה ממנו60, ושלימות זו נעשית ע"י מעשינו ועבודתינו עכשיו61, ע"י בירור וזיכוך העולם כמו שהוא עכשיו דוקא. ובשביל זה ירדה הנשמה למטה, שעיקר הכוונה בזה הוא לא בשביל עליית הנשמה שנעשית ע"י הירידה, אלא בכדי לברר ולזכך את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם62, שעי"ז יהי' הגילוי בעוה"ז הגשמי ותושלם הכוונה דדירה בתחתונים, כמבואר כל זה בארוכה בתניא63.

ח) והנה מכיון שהכוונה בירידת הנשמה למטה היא לעשות את העולם דירה לו ית', הרי מובן, שענין זה (עשיית הדירה לו ית') הוא ענין עיקרי במעמדה ומצבה. דכאשר אינה ממלאה ח"ו את שליחותה ותפקידה, גם כשיש לה גילויים הכי נעלים, חסר העיקר, ולאידך, ע"י שמשלמת הכוונה דדירה בתחתונים, נעשה בה עלי' גדולה ונפלאה לאין קץ64. ועפ"ז יובן שהעבודה דמאה שעל ידה נעשה הגילוי דמ"ה היא מאה ברכות השייכים לבירור וזיכוך העולם (כדלקמן), אף שהגילוי יכול להיות לכאורה גם ע"י העבודה בפרטי הכחות דהנשמה, ללכת בכל דרכיו וגו', כי השלימות דהנשמה, גם המ"ה שבה, היא דוקא ע"י שממלאה את תפקידה ושליחותה. וזהו ועתה ישראל מה, דע"י שע"י המ"ה דהנשמה הוא עובד העבודה דישראל (אתכפיא סט"א ואתהפכא סט"א) עתה, שעי"ז הוא ממלא את הכוונה שבשבילה נברא, עי"ז דוקא, הוא תכלית העילוי (גם) של המ"ה שבו.

ט) וזהו חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, דענין הברכות הוא שיהי' המשכת גילוי אלקות לא רק בישראל אלא שעל ידם יומשך גילוי אלקות בעולם. וכמו שאומרים בנוסח הברכות ברוך אתה הוי' אלקינו מלך העולם, שיומשך (ברוך) הגילוי דהוי' בישראל, אלקינו, ועי"ז יומשך הגילוי בעולם, מלך העולם65. ובעולמות גופא, ההמשכה שע"י הברכות היא (בעיקר) בעולמות התחתונים. וכמ"ש66 ברוך הוי' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם, שיומשך מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא67. דעלמא68 דאתכסיא הם עולמות העליונים שהם בטלים לאלקות, כמו דגים שבים שמכוסים ובטלים להמים, ועלמא דאתגליא הם עולמות התחתונים, ובפרט עוה"ז הגשמי, שנראים ליש ודבר נפרד, וענין הברכה הוא שיומשך גילוי אלקות גם בעולמות התחתונים עד בעוה"ז הגשמי.

וכיון שכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה69, וכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו70, צריך להמשיך גילוי אלקות בכל דבר שבעולם, שיהי' נרגש בו בגילוי שנברא לכבודו ית'. וזהו"ע מאה ברכות, דמאה הוא ריבוי הכי גדול [וכידוע71 שכללות האותיות הם בג' הסוגים דיחידות עשיריות ומאות], דריבוי הו"ע הפרטים, וענין מאה ברכות הוא שיומשך גילוי אלקות בכל הפרטים שבעולם. ויש להוסיף בזה ע"פ הידוע72 בענין המספרים יחידות עשיריות מאות, דלפעמים מבואר, שמספר המרובה הוא למעלה, וכל שנמשך למטה יותר, מתמעט המספר (מאות בכתר ויחידות במלכות). ולפעמים מבואר, שלמעלה הוא מספר יחידות, וכל שנמשך למטה יותר, מתרבה המספר (יחידות בכתר ומאות במלכות). וידוע הביאור בזה72, דשני אופנים אלו הם באורות וכלים. דבאורות, מספר המרובה הוא למעלה, ובכלים מספר המרובה הוא למטה. ועפ"ז יש להוסיף ביאור בהמספר מאה ברכות, כי מהחילוקים שבין עלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא הוא, שבעלמא דאתכסיא העיקר הוא האורות ובעלמא דאתגליא העיקר הוא הכלים, וכיון שענין הברכות היא ההמשכה מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא (כנ"ל), היינו שהענינים דעלמא דאתכסיא (אורות) יהיו בגילוי גם בעלמא דאתגליא (כלים), לכן צריך לברך מאה ברכות, להמשיך ריבוי האורות דעלמא דאתכסיא בהכלים דעלמא דאתגליא. ועד שיומשך זה בריבוי הנבראים שבעולם הזה הגשמי, דענין מה רבו מעשיך ה'73 (ההתחלקות לריבוי פרטים) הוא בעיקר בעוה"ז הגשמי דוקא.

יו"ד) וזהו ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה, שבכדי שיוכל להיות העבודה דמאה ברכות, להמשיך ריבוי האורות שלמעלה (ריבוי באיכות) בריבוי הנבראים שלמטה (ריבוי ההתחלקות לפרטים), הוא ע"י המ"ה שבנפש, דמ"ה הוא נקודה עצמית שלמעלה מגדר מספר (שאין שייך בה ענין הריבוי, גם לא ריבוי באיכות). וע"י העבודה דמאה ברכות, עי"ז גופא מתגלה המ"ה שבו. ולא עוד אלא שכיון שהתכלית דירידת הנשמה למטה, כולל גם ירידת המ"ה דהנשמה, הוא בכדי להמשיך גילוי אלקות בעולם [כמו שהוא עכשיו, עתה, ע"י העבודה דישראל על שם כי שרית גו' ותוכל], לכן, ע"י שהאדם ממלא את תפקידו ושליחותו, נעשה עילוי גם בהמ"ה שבו74.

וכיון שכבר נמצאים בסוף זמן הגלות, וכל אחד מישראל השלים כבר את העבודה דהיום לעשותם, דהבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן75 – הנה מיד הן נגאלין75, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז תושלם הכוונה דדירה בתחתונים, שיהי' גילוי אלקות בעוה"ז הגשמי ובכל הפרטים שבו, וישראל [שהם המשיכו הגילוי בעולם] יהיו במדריגה נעלית עוד יותר76, וכל זה – בקרוב ממש בעגלא דידן.

**********

*) יצא לאור בקונטרס כ"ף מנחם-אב – תשמ"ח, "לקראת יום כ"ף מנחם-אב, יום הסתלקות-הילולא של הרה"ג והרה"ח וכו' המקובל מוהר"ר לוי יצחק ז"ל שניאורסאהן, אביו של – יבלח"ט – כ"ק אדמו"ר שליט"א . . יום א' פ' עקב, שנת הקהל, שנת תשמ"ח".

 

37) ואתחנן ז, יא.

38) עירובין כב, א. וש"נ.

39) אגה"ק סכ"ו (קמה, סע"א ואילך).

40) ראה תו"ח ר"פ ויחי (צה, א. צו, ג-ד). אוה"ת ויחי כרך ו תתשכח, ב ואילך. שם כרך ז תתתסח, סע"ב ואילך. המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך. ד"ה מצה זו תר"ם פס"ג. ובכ"מ.

41) ראה לקו"ת בחוקותי מח, א. ד"ה ועבדי דוד תרצ"ט (סה"מ תרצ"ט ע' 191 ואילך). ובכ"מ.

42) זכרי' יג, ב.

43) בעירובין שם "היום לעשותם ולא למחר לעשותם, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם". וע"פ מ"ש בפנים יש לומר, ש"למחר" קאי על ימוה"מ – ועל זה אומר "ולא למחר לעשותם", דהגם שגם אז יהי' קיום המצוות, לא יהי' באופן ד"לעשותם", עשי' מלשון כפי'. משא"כ "למחר" הב' קאי על זמן התחי', שאז יהיו מצוות בטילות – ועל זה אומר בפשטות "למחר לקבל שכרם", שאז לא יהי' עשיית המצוות בכלל, אלא "לקבל שכרם". ועפ"ז יומתק שבפעם הראשונה נאמר "ולא למחר לעשותם" – השלילה דעשי' (מלשון כפי'), ובפעם השני' – "לקבל שכרם".

44) באוה"ת פרשתנו (ד"ה איתא בילקוט) סוס"א (ע' תקעט): וכמ"ש לקמן בענין ישראל לשון שר שהוא להיות השתררות על נה"ב כו'. – ראה שם ס"ד (ע' תקפא). וראה אוה"ת שם בביאור לד"ה הנ"ל (ע' תקפד ואילך).

45) וישלח לב, כט.

46) ראה ישעי' סב, ב.

47) אוה"ת שם ס"ע תקעח ואילך.

48) לקו"ת תצא לז, ג. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ב ס"ע תקמב ואילך. וראה גם אוה"ת שם ס"ע תקפג "בחי' מה הוא שאין לו לעומ"ז". ולהעיר ג"כ מלקו"ת בלק סט, ג (הובא בלקו"ת פינחס שבהערה 52), דמ"ה שבנפש הוא הרצון שלמעלה מהטעם, ושם (סז, ד) "שאין דוגמתה ולא בערכה נמצא בגשמיות כלל רק לה' לבדו".

49) סנהדרין מד, א.

50) הל' גירושין ספ"ב.

51) כ"ה בהמצויין בהערה הבאה. וראה חגיגה ד, א. ירושלמי גיטין פ"ז ה"א.

52) פינחס עו, ב. מסעי צא, סע"ג. ועוד. וראה גם לקו"א להה"מ (הוצאת קה"ת) סכ"ב (ח, א). או"ת קג, א (בהוצאת קה"ת תשד"מ ואילך – סתכ"ג).

53) ראה לקו"א ואו"ת שם. וראה לקו"ת מסעי שם.

54) דאין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות – סוטה ג, א.

55) ובל' חז"ל (מכות כד, סע"א) "אבידה המתבקשת" (ונמצאת לאחר זמן – פי' רבינו גרשום שם).

56) ראה גם אוה"ת שם ע' תקפא.

57) ראה כש"ט (הוצאת קה"ת תשנ"ט) בהוספות סק"א-ב. וש"נ.

58) שמואל-ב יד, יד. וראה תניא ספל"ט. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ג. וראה אוה"ת פרשתנו ע' תקד.

59) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.

60) תניא פל"ו.

61) שם רפל"ז. וראה ד"ה והי' עקב גו' ה'תשכ"ז (לעיל ס"ע קפח ואילך).

62) תניא שם (מח, ב), מע"ח שער כו (שער הצלם) פ"א.

63) פל"ו ופל"ז.

64) כ"ה הלשון בלקו"ת ראה כט, א. ומדבר שם בענין העלי' דהנשמה מצד זה שהיא משלמת הכוונה – ראה שם כח, ד. וראה בארוכה לקו"ש חט"ו ע' 248 ואילך.

65) אוה"ת שם ס"ע תקפא ואילך.

66) תהלים קו, מח.

67) אוה"ת שם ס"ע תקעג.

68) ראה בארוכה מאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"א ע' שסט ואילך.

69) שבת עז, ב.

70) אבות ספ"ו.

71) וראה גם לקו"ת ר"פ ברכה. חדא"ג מהרש"א שבהערה 9.

72) ביאוה"ז לאדהאמ"צ (בהוספות) חיי שרה קלא, ג ואילך. תו"ח חיי שרה קכו, ד. המשך תער"ב ח"א פל"ד (ע' נח). ועוד.

73) תהלים קד, כד.

74) ע"פ מ"ש בפנים יש לתווך הביאור שבפנים המאמר שמ"ה הוא נקודה עצמית שלמעלה מגדר מספר, עם הביאור שבאוה"ת (ע' תקפח) שמאה הוא למעלה ממה – כי ע"י העבודה דמאה (ברכות) נעשה עילוי שלמעלה גם מהנקודה דמ"ה.

75) רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.

76) ראה גם תניא ספל"ו.

  1. 1 Video part 1
  2. 2 Video part 2
  3. 3 פרשתנו (עקב) י, יב.
  4. 4 מנחות מג, ב.
  5. 5 תוספות שם (מפרש"י. וראה חדא"ג מהרש"א שם). וכ"ה בתניא רבתי בתחלתו. ערוך ערך מאה. שו"ע אדה"ז או"ח רסמ"ו. ובכ"מ.
  6. 6 ראה של"ה חלק תושבע"פ כללים בערכו אות א בסופו (תג, סע"א), דהלימוד "אל תקרי" (ע"פ רוב) הוא "משום שיש איזה קושיא המורה כן". וראה גם חדא"ג מהרש"א שם "אל תקרי מה כו' דלפי פשוטו . . קשה".
  7. 7 ראה ס' הליכות אלי ס"ג. ועיין מו"נ ח"ג פמ"ג. שו"ת הרדב"ז ח"ג תשובה אלף סח (תרמג). אנציקלופדי' תלמודית ח"ב ערך אל תקרי.
  8. 8 כמו כל הפירושים שבפסוק אחד, ששייכים זל"ז (וידוע הראי' לזה מ"שעטנז" (נדה סא, ב) – ראה לקו"ש ח"ג ע' 782. ובכ"מ). וי"ל, שבהלימוד אל תקרי – השייכות דשני הפירושים היא ביותר, ראה לקמן סעיף ב.
  9. 9 ראה סה"מ ה'תש"ג ע' 141 בענין "א"ת הליכות אלא הלכות" (נדה בסופה), "דהליכות עולם הוא ע"י ההלכות". ושם ע' 144 בענין "א"ת העיר אלא האיר" (ב"ר פ"ב, ג) שההתעוררות "היתה ע"י אור וגילוי".
  10. 10 ברכות לג, ב.
  11. 11 ראה גם חדא"ג מהרש"א למנחות שם, שמה מורה על דבר קטן וע"י שמוסיפים בו אל"ף "נעשה מאה בסוד אי"ק".
  12. 12 ראה לקמן הערה 32.
  13. 13 בשו"ע אדה"ז או"ח רסמ"ו ש(דוקא) בשבת חסרים י"ג ברכות ו"צריך למלאותן בפירות ומיני בשמים", משא"כ ביום התענית ישנם ק' ברכות (בלי השתדלות). אבל, זהו כי בשו"ע שם מונה "ברכת יראו עינינו" בתפלת ערבית וב' ברכות על כוס שבברהמ"ז בסעודת הלילה. ומזה, דאלו שאינם נוהגים בזה – גם ביום התענית צריכים השתדלות להשלים מאה ברכות.
  14. 14 ראה בארוכה שו"ע אדה"ז שם.
  15. 15 תהלים כז, ד. הובא ביל"ש עה"פ (רמז תשו). – הלשון כאן נעתק מלקו"ת מסעי צו, סע"ב.
  16. 16 כ"ה בלקו"ת ובמדרש תהלים (וביל"ש שם: בתחלה אמרת). אבל במדרש תהלים באָבער כאן: לנו. ועד"ז להלן שם במקום תיבת "עלינו" – "לנו".
  17. 17 הובא בלקו"ת שם ואילך. אוה"ת פרשתנו ע' תקעח. רד"ה אחת שאלתי תרע"ה (המשך תער"ב ח"ב ס"ע א'קיד). ועוד.
  18. 18 סד"ה אחת שאלתי הנ"ל (המשך הנ"ל ע' א'קכב). וראה תוד"ה עד אחת – מנחות יח, א.
  19. 19 תו"א ר"פ וארא. לקו"ת בלק ע, א. ובארוכה אמרי בינה שער הק"ש פ"ח. ובלקו"ת ואמ"ב שם – גם בנוגע ליחידה.
  20. 20 ראה ב"ק מא, ב: את בשרו, את הטפל לבשרו (הובא באוה"ת שבהערה הבאה).
  21. 21 אוה"ת שם ע' תקפב. לקו"ת במדבר יג, ב. ועוד.
  22. 22 פמ"ב (ס, סע"ב).
  23. 23 ראה תו"א קיד, ד. לקו"ת ראה לא, א. ביאוה"ז לאדהאמ"צ פא, א-ב. ביאוה"ז להצ"צ ע' תכג. קונטרס העבודה פ"ג (ע' 18).
  24. 24 ראה קונטרס העבודה שם.
  25. 25 ואתחנן ו, כד. וראה תניא ספכ"ג. לקו"ת במדבר שם. מסעי צו, ג.
  26. 26 בשלח טז, ז (הובא בגמרא ובפרש"י שבהערה הבאה). אוה"ת שם ס"ע תקפא. שם ע' תקעה.
  27. 27 ואתחנן ז, ז. חולין פט, א. פרש"י שם עה"פ.
  28. 28 אוה"ת שם ע' תקפב. סד"ה אחת שאלתי תרע"ה (המשך תער"ב ח"ב ע' א'קכא).
  29. 29 באוה"ת ובהמשך תער"ב שם, דליראה את ה' ו"מה" הם ענין אחד. ויש לומר, שזהו – בכללות, אבל בפרטיות שני ענינים הם, כבפנים.
  30. 30 להעיר גם מסה"מ אידיש ע' 212. שם ע' 214.
  31. 31 להעיר מהמבואר בקונטרס העבודה שבהערה 21, שהטעם על זה "שיש בנ"א שבטבע בתולדתם יש בהם קבלת עומ"ש ויראת אלקים . . משא"כ באהבה לא מצינו שיהי' אוהב ה' בטבעו ותולדתו" הוא כי (שרש) היראה היא למעלה מהאהבה. עיי"ש. ועפ"ז יש לומר, דזה שכח המס"נ הוא בכאו"א מישראל, משא"כ היראה – הוא לפי שהמס"נ היא למעלה יותר גם מהיראה.
  32. 32 ראה תניא ספי"ח "שאי אפשר כלל". וראה בהמשך תרס"ו ע' רסז, דזהו שענין המס"נ הוא בקדושה דוקא, דהמס"נ שיש בסט"א היא "שהוא רוצה למסור נפשו, לא שהוא מוכרח לזה", משא"כ בקדושה, המס"נ היא מצד תוקף ההתקשרות שלו באלקות "שא"א לו כלל לזוז מזה וא"א להיות באופן אחר ח"ו", ולכן הוא מוסר נפשו "גם שאינו רוצה בזה באמת, כי רוצה הוא לחיות".
  33. 33 ראה לקו"ת שה"ש ה, ד בפירוש הכתוב אל תראוני שאני שחרחורת (שה"ש א, ו) – שחרות כפולה. עיי"ש.
  34. 34 דבאותיות, מספר הכי גדול הוא מאות – ראה חדא"ג מהרש"א שבהערה 9. לקמן סעיף ט.
  35. 35 ראה אוה"ת פרשתנו ס"ע תקעג "שע"י מאה ברכות יבוא לגילוי בחי' מ"ה".
  36. 36 להעיר מאגה"ק סי"ט (קכח, א).
  37. 37 וכנ"ל סוס"ג, שהקשר דהנקודה עם הפרטים הוא הן מלמטלמ"ע והן מלמעלמ"ט.
  38. 38 באוה"ת שם ע' תקעח ואילך. ושם ע' תקסז: וע' באוה"ח פי' ועתה על עולם הזה עולם המעשה מה שאין כן לעולם הבא נעשה חפשי מן המצוות.

B"H, 20th of Menachem Av 5737.

VeAtah Yisrael Mah Hashem Elokecha Sho'el Me'imach Ki Im LeYirah etc.

The Gemara teaches[1] that Rabbi Meir said a person is obligated to recite one hundred blessings every day, as it says, VeAtah Yisrael Mah Hashem Elokecha Sho'el Me'imach ("And now, Israel, what does Hashem your G‑d ask of you?")—do not read it as "mah" (what), but as "me'ah" (one hundred)[2]. The reason for this interpretation[3] is that, according to the simple meaning, it is unclear why the verse is phrased as a question and answer, rather than simply stating that Hashem asks only for fear of Him. Therefore, the Sages interpret "mah" as "me'ah." It is known[4] that the rule of "do not read" (al tikrei) does not negate the simple meaning, but rather adds another interpretation, and both are connected[5]. We must understand the connection between "mah" and "me'ah," especially since the difference between the two interpretations is not only in the word itself but in the entire verse: simply, Hashem asks for nothing but fear, but according to the Gemara, what (me'ah blessings) is what Hashem asks of you.

2) It is explained elsewhere that the simple meaning of "al tikrei" is achieved through the interpretation of the Sages[6]. Thus, the phrase "al tikrei" seems to negate the simple meaning, but in truth, it means that the simple meaning is only possible through the Sages' interpretation. In our case—"al tikrei mah ela me'ah"—it means that through one hundred (me'ah) one comes to "mah." We must understand: "mah" implies something small, as the Gemara says[7], a minor matter, whereas "me'ah" is a large number, even representing completeness[8]. To reach completeness requires much effort [and so it is with the literal one hundred blessings, which require special effort to complete even on Shabbos and Yom Tov (and similarly on a fast day[9]), requiring special diligence[10]]. How can it be that to reach "mah" (a minor matter) one needs specifically "me'ah" (the completeness achieved through effort)?

3) This can be understood by first considering what is stated in the Midrash Tehillim on the verse[11] "Achas Sha'alti Mei'es Hashem etc." ("One thing I asked of Hashem..."). Hashem said to David: at first you ask for one thing (to dwell in the house of Hashem), and then you ask for many things (to behold the pleasantness of Hashem, etc.). David replied: I learned from You—at first You asked only for one thing, as it says, VeAtah Yisrael Mah Hashem Elokecha Sho'el Me'imach Ki Im LeYirah ("only to fear Hashem"), and then You added many mitzvos, as it says, "to walk in all His ways and to cleave to Him, etc.". The answer, as explained by the Maggid[12], is that David asked only for one thing, because all the details (to behold the pleasantness, etc.) branch out from dwelling in the house of Hashem. Similarly, the details in the verse branch out from fearing Hashem. However, this idea—that general principles branch into many details—is self-evident, so why does David need to learn it from Hashem? The point is that the "one thing" refers to an essential point above all particulars. "Achas" is unique, singular in essence, not subject to division (as is known regarding the difference between "yachid" and "echad"[13]). Similarly, fearing Hashem means total nullification, not an independent existence, but being completely subservient and nullified to Hashem[14]. Even according to Tanya[15], where the verse refers to lower fear, all levels of fear are interconnected[16], and even the nullification of lower fear comes from the essence of the soul. The difference between love and fear[17] is that love is an entity, stemming from the soul's revelations, while fear is nullification, stemming from the soul's essence. This is what David means by "I learned from You"—to connect the particulars with the essential point requires learning and empowerment from Hashem. The connection between the essential point and the particulars is twofold: from below to above, where through the particulars one reaches the point (as it says[18], "Hashem commanded us to do all these statutes to fear Hashem"), and from above to below, where the point extends into particulars, and even after the particulars are drawn forth, the essential point continues to illuminate within them.

4) Based on this, we can explain the Sages' statement, "al tikrei mah ela me'ah"—"mah" is nullification, as in "v'anachnu mah" ("and we are nothing")[19] [and this is why "mah" implies smallness, as above, like "you are the fewest of all peoples" who make themselves small[20]], which is the essential nullification from the soul's essence. The meaning of "mah Hashem Elokecha sho'el me'imach" is that Hashem asks for the nullification of "mah"[21]. From this nullification, all the particulars enumerated in the verse branch out, including fearing Hashem[22]. Although the nullification of fear also comes from the soul's essence and is the essential point from which the particulars branch out, since the nullification is in the form of fear, which is a feeling, it is part of the soul's revelations, whereas the nullification of "mah" is essential nullification, like the self-sacrifice[23] found in every Jew[24], stemming from the "mah" within, which is above all faculties, even will, for self-sacrifice is not due to one's will but because one cannot be separated from Hashem[25]. This is the meaning of "mah Hashem Elokecha"—the nullification of "mah" is because Hashem is your strength and life-force. Since G‑dliness is his very life, there is no possibility of separation from G‑dliness.

5) However, the nullification of "mah" present in every Jew is concealed. This concealment is not only due to the animal soul, but also because it is inherently above revelation[26]. To bring it into revelation, the Sages said, "al tikrei mah ela me'ah." "Mah" and "me'ah" are two extremes: "mah" is the essential point above particulars, and "me'ah" is a multitude of particulars, even the greatest multitude[27]. In the soul, this is the ten faculties, each comprising ten, totaling one hundred. Through work in the particulars of the faculties (me'ah), the point of "mah" is awakened and revealed[28]. This is "al tikrei mah ela me'ah"—"mah" on its own is above revelation—"al tikrei" (reading is revelation[29]), and its revelation comes through the work of "me'ah." Moreover, the revelation of "mah" (achieved through the work of "me'ah") is not only general but is also felt in the particular faculties[30]. This too is hinted in "al tikrei mah ela me'ah"—if the revelation of "mah" were only general, it would only be about "mah" itself, but "al tikrei mah ela me'ah" means the revelation of "mah" must reach the particulars, "me'ah."

6) Yet, we still need to understand the connection between "mah Hashem Elokecha sho'el me'imach" and specifically one hundred blessings. This can be understood by first explaining the verse's opening, "VeAtah Yisrael"—"and now, Israel"—which, as explained by the Tzemach Tzedek[31], refers to our years in this world, as in the end of the previous parsha[32], "which I command you today to do them," and our Sages said[33], "today to do them, and not tomorrow to do them." Although mitzvah observance will also exist in the times of Moshiach[34] (and then it will be as You desire[35]), the aspect of "doing"—action as compulsion—applies only now, for in the future, "the spirit of impurity will be removed from the earth"[36], and there will no longer be the work of subduing the evil inclination. This is "VeAtah Yisrael"—"Israel" refers to "for you have struggled with G‑d"[37], overcoming all concealments, even those from the animal soul and evil inclination, which try to prevent a person from doing the right thing. The point of "Israel" is to overcome the desires of the animal soul, to the point of "and you prevailed"[37]. At first, they oppose, and he overcomes them (subduing), and then he prevails, transforming them. This is "VeAtah Yisrael"—specifically now, when there is evil in the world, we are called "Israel" because we struggle and prevail, but in the future, when evil will be removed, we will be called "Yeshurun" or another name[38], as explained at length by the Tzemach Tzedek[39].

And it says, "VeAtah Yisrael Mah"—even now, when there is evil, even in exile and even at the end of exile (right now), every Jew can overcome all obstacles and prevail, because of the "mah" within him, the level of "yechidah" (the soul's essence). Since the "yechidah" has no opposition[40], by awakening it, one can always prevail. This is why our Sages said[41], "A Jew, even if he sins, is still a Jew"—because every Jew, even when he sins, retains his "yechidah" in full. As the Rambam rules[42], even if one's evil inclination overpowers him to the point that he must be forced to fulfill a mitzvah, he still wants to do all the mitzvos. Therefore, every Jew has the power to prevail. The statement[43] "Who is a fool? One who loses what is given to him"—as explained in Likkutei Torah[44]—refers to the "mah" in the soul. If one is a fool and does not fight the foolish spirit within[45], he loses the "mah" within him. However, this means only that the "mah" is concealed, not lost, and with proper searching, it can be found[46]. This is "mah Hashem Elokecha sho'el me'imach"—Hashem asks every Jew to reveal his "mah." Even if it is lost, one must search until it is found, through teshuvah. The verse says "me'imach"—the revelation of "mah" must come through one's own effort[47]. Even when the awakening comes from above[48], or through various circumstances[49], this is only preparation; the actual teshuvah must be through one's own effort, "me'imach."

7) This that "mah Hashem Elokecha sho'el me'imach" applies specifically now (today to do them), even though the ultimate fulfillment of mitzvos will be in the times of Moshiach, is so that there will be the work of subduing and transforming evil (the meaning of "Israel"), and through this, the Divine desire for a dwelling in the lower worlds is fulfilled[50]. Although the ultimate fulfillment will be in the future, the purpose is that then there will be revelation of the Essence of the Infinite in this physical world, the lowest of all worlds[51], and this is accomplished through our deeds and work now[52], by refining and purifying the world as it is now. This is why the soul descends below—not for the soul's own elevation, but to refine the body, animal soul, and one's portion in the world[53], so that the revelation will be in the physical world and the purpose of a dwelling below will be completed, as explained at length in Tanya[54].

8) Since the purpose of the soul's descent is to make the world a dwelling for Hashem, it follows that this is the main aspect of the soul's existence. If the soul does not fulfill its mission, even if it has the greatest revelations, it lacks the main thing. Conversely, by fulfilling the purpose of a dwelling below, the soul attains an infinitely greater elevation[55]. Thus, the work of "me'ah" through which "mah" is revealed is the one hundred blessings connected to refining the world (as will be explained), even though the revelation could seemingly also come through work in the soul's faculties, "to walk in all His ways, etc." For the soul's completion, even its "mah," is achieved specifically by fulfilling its mission. This is "VeAtah Yisrael Mah"—through the "mah" of the soul, one does the work of "Israel" (subduing and transforming evil) now, thereby fulfilling the purpose for which he was created, and through this, the ultimate elevation of the "mah" within him is achieved.

9) This is why a person must recite one hundred blessings every day: the purpose of blessings is to draw down G‑dliness not only into Israel but also into the world. As we say in the blessings, "Baruch Atah Hashem Elokeinu Melech HaOlam" ("Blessed are You, Hashem, our G‑d, King of the world"), drawing down the revelation of Hashem into Israel, and through this, into the world. In the worlds themselves, the main effect of blessings is in the lower worlds. As it says[56], "Baruch Hashem Elokei Yisrael min ha'olam v'ad ha'olam" ("Blessed is Hashem, G‑d of Israel, from world to world"), drawing down from the hidden world to the revealed world[57]. The hidden world refers to the higher worlds, which are nullified to G‑dliness, like fish in the sea, while the revealed world refers to the lower worlds, especially this physical world, which appears as a separate entity. The purpose of blessings is to draw G‑dliness even into the lower worlds, down to this physical world.

And since everything Hashem created in His world was not created in vain[58], but only for His glory[59], we must draw down G‑dliness into every aspect of the world, so that it is felt openly that it was created for His glory. This is the idea of one hundred blessings: "me'ah" is the greatest multitude [and it is known[60] that all letters are in three categories: units, tens, and hundreds], and multitude refers to particulars. The idea of one hundred blessings is to draw down G‑dliness into all the particulars of the world. Furthermore, as is known[61] regarding the numbers units, tens, and hundreds, sometimes it is explained that the greater number is above, and the lower it descends, the smaller the number (hundreds in Kesser, units in Malchus). Sometimes it is explained that above is units, and the lower it descends, the greater the number (units in Kesser, hundreds in Malchus). The explanation[61] is that these two approaches refer to lights and vessels: in lights, the greater number is above, and in vessels, the greater number is below. Based on this, we can further explain the number one hundred blessings: one of the differences between the hidden and revealed worlds is that in the hidden world, the main thing is the lights, and in the revealed world, the main thing is the vessels. Since the purpose of blessings is to draw down from the hidden to the revealed world (as above)—that is, that the aspects of the hidden world (lights) should be revealed in the revealed world (vessels)—therefore, we must recite one hundred blessings, to draw down the multitude of lights from the hidden world into the vessels of the revealed world, until this is drawn into the multitude of creations in this physical world, for "Mah Rabu Ma'asecha Hashem" ("How manifold are Your works, Hashem")[62] (the division into many particulars) is mainly in this physical world.

10) This is the meaning of "VeAtah Yisrael Mah Hashem Elokecha Sho'el Me'imach Al Tikrei Mah Ela Me'ah"—in order to do the work of one hundred blessings, to draw down the multitude of higher lights (multitude in quality) into the multitude of lower creations (multitude in particulars), it is through the "mah" in the soul, which is an essential point above number (where there is no concept of multitude, not even in quality). Through the work of one hundred blessings, the "mah" within is revealed. Moreover, since the purpose of the soul's descent, including the descent of the "mah" of the soul, is to draw down G‑dliness into the world [as it is now, through the work of "Israel"—struggling and prevailing], therefore, by fulfilling one's mission, there is an elevation even in the "mah" within[63].

And since we are already at the end of exile, and every Jew has already completed the work of "today to do them," for the Torah promises that the Jewish people will ultimately do teshuvah at the end of their exile[64]—immediately they are redeemed[64], with the true and complete redemption through Moshiach, when the purpose of a dwelling below will be fulfilled, G‑dliness will be revealed in this physical world and in all its particulars, and Israel [who drew down the revelation into the world] will be on an even higher level[65], and all this—very soon, speedily in our days.


Summary

The Rebbe teaches that the command to recite one hundred blessings daily connects the soul's essence—bitul, or self-nullification—with practical mitzvah observance. Through this, G‑dliness is drawn into every aspect of the world, fulfilling the Divine purpose of a dwelling below.

Leave Feedback