023 —מאמרים מלוקט חלק ד - ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב (מאמר ב') ה'תשכ"ז

ועתה ישראל מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'

Mamer - "VeAtah Yisrael Mah Hashem Elokecha Sho'el Me'imach Ki Im LeYirah etc."
Shabbos Parshas Eikev, 20th of Menachem Av (Maamar 2), 5727
The Rebbe explores the verse 'VeAtah Yisrael Mah Hashem Elokecha Sho'el Me'imach,' examining the relationship between awe of Hashem and the daily recitation of one hundred blessings. He explains how bittul (self-nullification) and the interplay of 'mah' and 'me'ah' reveal the soul's essence and its connection to G-d.

[1]  [2]  

ס"ד. ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב (מאמר ב') ה'תשכ"ז*)

ועתה ישראל מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו'[3], ואיתא בגמרא[4] אטו יראה מילתא זוטרתי היא (ומתרץ) אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא. וידוע הדיוק בזה[5], הרי שואל מעמך כתיב (מכאו"א מישראל), ומהו התירוץ לגבי משה מילתא זוטרתי היא. גם צריך להבין מה דאיתא בגמרא[6] חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, אל תקרי מה אלא מאה[7]. וכתב המהרש"א[8] דהטעם על זה שדרשו אל תקרי מה כו' הוא[9] כי לפי פירוש הפשוט קשה אטו יראה מילתא זוטרתי היא ולכן דרשו אל תקרי מה אלא מאה, שדבר זה (לברך מאה ברכות בכל יום) בנקל לאדם לקיים, ועי"ז יבוא ליראה את ה'[10]. וצריך ביאור, מהי המעלה דמאה ברכות שעל ידם באים ליראה את הוי'. וגם צריך להבין, ע"פ הידוע שכל הפירושים שבאותו הפסוק שייכים זל"ז[11], מהי השייכות דמה ומאה. וגם מהי השייכות דשני פירושים הנ"ל (שמתרצים הקושיא אטו יראה מילתא זוטרתי היא), דלגבי משה מילתא זוטרתי היא ואל תקרי מה אלא מאה.
ב) והנה החילוק בין הפירוש כפשוטו (מה) להפירוש הנדרש ע"פ הלימוד דאל תקרי (מאה), דלהפירוש כפשוטו, מה קאי על ליראה גו', דכל מה שה"א שואל מעמך הוא ליראה את הוי', ולהפירוש הנדרש, מה (מאה) הו"ע לעצמו[12], דזה שה"א שואל מעמך הוא מה, מאה ברכות, אלא שעי"ז תבוא ליראה את הוי'. ועוד חילוק בין שני הפירושים, דלשון מה מורה שהענין (המדובר) הוא דבר קטן, ובלשון הגמרא מילתא זוטרתי, ומאה הוא מספר גדול ועד לשלימות המספר, דבאותיות, מספר הכי גדול הוא מאות[13]. ובפרט לפי המבואר בחסידות[14], דזה שניתוסף במאה על מה הוא אות אל"ף אותיות פלא, אור הסובב שלמעלה מהשתלשלות. וצריך להבין, דלכאורה, שני חילוקים אלה שבין שני הפירושים, הם הפכים. דמזה שהמאה ברכות הם הקדמה ליראה, מובן, שהיראה היא למעלה מהם[15], ואעפ"כ, החיוב דמאה ברכות נלמד מהדרש אל תקרי מה אלא מאה, ובנוגע להיראה כתיב מה גו' שואל מעמך, דלשון מה מורה (כנ"ל) על דבר קטן.
ג) והנה[16] מבואר בדרושי הצ"צ[17] בפירוש הכתוב מה ה"א שואל מעמך, דמה הוא ביטול, כמו ונחנו מה[18], והוא הביטול עצמי שלמעלה מהשכל שמצד עצם הנשמה. ופירוש מה ה"א שואל מעמך הוא שה"א שואל מעמך הביטול דמ"ה. דזה שהביטול דמ"ה יש בכאו"א מישראל מצד עצם הנשמה, הוא בהעלם [והעלם זה הוא לא רק מפני שנפש הבהמית מעלמת ומסתרת על ביטול זה, אלא שגם מצד עצמו הוא נעלם, להיותו למעלה מגילוי], וה"א שואל מעמך (מכאו"א מישראל) שהמ"ה שבו יהי' בגילוי. וזהו גם מה שממשיך בכתוב ליראה את הוי', כי שרש הביטול דיראה, גם דיראה תתאה, הוא הביטול עצמי שמצד עצם הנשמה, ביטול דמ"ה. וכידוע[19] החילוק בין יראה לאהבה, דאהבה להיותה מציאות שרשה הוא בהגילויים דהנשמה, ויראה להיותה ביטול שרשה הוא בעצם הנשמה. וזהו מה שהקשו בגמרא אטו יראה מילתא זוטרתי היא, אף שהיראה שבפסוק זה היא היראה המביאה לקיום המצוות (כמפורש בכתוב ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו[20]), ובנוגע לאהבה המביאה לידי קיום המצוות מבואר בתניא[21] שזה בנקל לכל אדם, כי אהבה תלוי' בהשגה[22], ולכן, ע"י התבוננות, בנקל לכל אדם להגיע לאהבה המביאה לקיום המצוות. משא"כ יראה, מכיון שהיא באה מהביטול דעצם הנשמה שלמעלה מהשכל, א"א להגיע אלי'[23] ע"י התבוננות[24], אטו יראה מילתא זוטרתי היא. ובכדי לגלות המ"ה דהנשמה, שרש היראה, הוא ע"י נתינת כח מלמעלה, המשכה מלמעלה מהשתלשלות שעבודת האדם אינה מגעת לשם. וזהו שע"י מאה ברכות מגיעים ליראה, כי מאה הוא בכתר[25], וע"י המאה ברכות, ובפרט ע"י ברכת המצוות, הוא המשכת האתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת לשם, שע"י המשכה זו מתגלה המ"ה דהנשמה [אל תקרי מה אלא מאה], ועי"ז באים ליראה[26]. וזהו לגבי משה מילתא זוטרתי היא, כי המשכת האתעדל"ע שאין האתעדל"ת מגעת לשם היא (בעיקר) ע"י משה[27]. וכידוע[28], שתורה, תורת משה, היא אתעדל"ע שלמעלה מאתעדל"ת.
ויש להוסיף, שיש יתרון בהמשכת האתעדל"ע שע"י משה, תורה, לגבי ההמשכה שע"י מאה ברכות. כי תורה היא בחי' פנימיות. ולכן גם המשכת האתערותא דלעילא שע"י התורה, היא נמשכת בפנימיות (בדוגמת אתעדל"ע שנמשכת ע"י עבודה[29]). ולכן, גם היראה שנמשכת עי"ז, היא הרגש פנימי יותר[30].
Part 2
ד) ועפ"ז יש לומר, דמה ומאה, יש בכל אחד מהם מעלה. דזה שהמ"ה הוא בהעלם[31] ובכדי שיבוא לגילוי הוא ע"י המשכת בחינת מאה, אור שלמעלה מהשתלשלות – הוא מפני המעלה שבמאה לגבי מה. ולכן, לשון מה מורה על דבר קטן, ומאה הוא שלימות המספר (כנ"ל סעיף ב). אבל לאידך, זה שהאור שלמעלה מהשתלשלות (מאה) בא בגילוי למטה בכדי לעורר ולגלות המ"ה דהנשמה – הוא מצד המעלה שבמה לגבי מאה. וע"י המשכת בחי' מאה לעורר המ"ה, מיתוסף עילוי גם בבחינת מאה (כדלקמן סעיף ח-ט).
ה) ויובן זה ע"פ המבואר בהמאמר ד"ה זה שבהמשך תער"ב[32], שהחילוק בין אור הממלא לאור הסובב הוא גם בשרשם לפני הצמצום. דזה שאור הקו (אור הממלא) מתלבש בכלים הוא (לא רק מפני שהמשכתו היא ע"י הצמצום, אלא) לפי שגם בשרשם לפני הצמצום הוא אור שבבחינת גבול [דזהו שגם לפני הצמצום יש ע"ס הגנוזות[33]], אלא שלפני הצמצום, הגבול שבו הוא בהעלם (ע"ס גנוזות), ולאחרי שהגבול שבו בא בגילוי ע"י הצמצום[34], ביכלתו להתלבש בכלים[35]. והטעם על זה שאור זה הוא בבחי' גבול, אף שגדר האור הוא שהוא דבוק בהעצם ומעין העצם[36], הוא, כי ענינו של אור זה הוא להאיר את העולמות[37]. וזהו החילוק בין אור הבל"ג (השרש דאור הסובב) והאור שבבחינת גבול (השרש דאור הממלא), שאור הבל"ג, הוא (לא בכדי להאיר, אלא) גילוי העצם. והגם שגם גילוי זה הוא בשביל איזו כוונה (שהרי למעלה אין שייך הכרח ח"ו) – הכוונה בגילוי אור זה היא שיהי' גילוי כזה שענינו הוא (לא להאיר אלא) גילוי העצם[38]. ולכן, באור זה אין שייך שיהי' בו מדידה והגבלה (עשר ספירות) גם בהעלם, וגם לאחרי שמאיר בכלים ובעולמות אינו בא בהם בהתלבשות ורק מקיף עליהם, סובב. והאור שלהאיר העולמות, הגם שגם אור זה הוא דבוק בהעצם ומעין העצם, מ"מ מכיון שאור זה הוא בשביל העולמות, העולמות תופסים מקום לגבי', ולכן גם כמו שהוא לפני הצמצום, שאז אינו שייך שיאיר בעולמות, יש בו בהעלם מדידה והגבלה (ע"ס הגנוזות), ולאחרי שמאיר בכלים ובעולמות, הוא מתלבש בהם.
ו) ומבאר בהמאמר[39], דהמשל על זה בכחות הנפש שבאדם (מבשרי אחזה אלוקה[40]) הוא החילוק בין הרצון לשאר הכחות. דזה שכל הכחות מתלבשים באברי הגוף (דוגמת אור הממלא שמתלבש בעולמות) והרצון הוא מקיף את כל אברי הגוף בשוה (דוגמת הסובב), הוא, כי כל הכחות, גם לפני שמתלבשים באברי הגוף[41], הם מציאות (שמחוץ להנפש), ולכן, כשנמשכים באברי הגוף, הם מתלבשים בהם. והרצון, אינו מציאות לעצמו וכל ענינו הוא הטיית והמשכת הנפש, ולכן, גם כשנמשך באברי הגוף אינו מתלבש בהם ורק מקיף עליהם. וממשיך בהמאמר[42], שעד"ז הוא בהנמשל למעלה, הוא החילוק שבין תורה למצוות. דתורה, שהיא חכמתו של הקב"ה (מציאות כביכול), המשכתה למטה באדם הלומדה היא בפנימיות, ותורתך בתוך מעי[43]. והמצוות שהם רצון העליון, גילוי העצמות, המשכתם למטה באדם המקיים את המצוות היא באופן דמקיף והעלם, שהאור דהמצוה אינו נרגש בהאדם[44]. דזה שע"י קיום המצוות נעשה זיכוך בהאדם, שלכן מצוה גוררת מצוה[45], הוא רק פעולת האור דהמצוה, אבל האור עצמו אינו נרגש בו[46]. בדוגמת הרצון שבנפש האדם, דהגם שהרצון פועל באברי הגוף, הרצון עצמו אינו מתגלה בהם. וממשיך בהמאמר [בסיומו, בהחלק שמבאר הפסוק ועתה ישראל מה הוי' אלקיך שואל מעמך, אל תקרי מה אלא מאה], דבכדי שיתגלה הרצון דהמצוות עצמו, הוא ע"י ברכת המצוות. וזהו"ע חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, מאה הוא בכתר (רצון), וע"י המאה ברכות, ובפרט ע"י ברכת המצוות, נמשך הרצון בגילוי.
ז) וצריך להבין, דלכאורה, הרי הענין דמקיף ופנימי המבואר בהמאמר, שעל זה בא המשל דרצון ושכל, הוא אור הממלא ואור הסובב, ומה נוגע כאן לבאר החילוק בין תורה ומצוות. ויש לומר הביאור בזה בהקדים דזה שהבריאה היא בשביל התורה ובשביל ישראל[47], הכוונה בזה היא לא רק לבריאת העולם אלא גם לכל הגילויים, גם להגילויים שלפני הצמצום, ואפילו להגילוי דאור הבל"ג שהוא גילוי העצם. שהרי הכוונה בכל הגילויים היא בכדי שעל ידם יהי' אח"כ בריאת העולם [וגם הגילוי שאינו להאיר את העולמות אלא גילוי העצם הוא לפי שכך עלה ברצונו ית' שהאור השייך לעולמות יומשך מהאור שלמעלה משייכות לעולמות[48]], ומכיון שבריאת העולם היא בשביל התורה ובשביל ישראל, נמצא שגם כל הגילויים הם בשביל התורה ובשביל ישראל.
ועפ"ז יש לומר, דהטעם הפנימי על זה שנמשכו שני הגילויים דסובב וממלא, גילוי העצם וגילוי שלהאיר העולמות, הוא מפני שבתורה וישראל יש דוגמת שני ענינים אלה. דשני ענינים אלה בתורה הם תורה ומצוות, ובישראל הם שכל ורצון [דזה שבנפש האדם יש שכל ומדות הוא בעיקר בישראל, אדם אתם אתם קרויין אדם[49], ומזה נשתלשל כן גם באוה"ע]. ועפ"ז יש לומר דזה שמביא בהמאמר משל על סובב וממלא מרצון ושכל שבאדם, ובהמשך לזה ביאור החילוק בין מצוות לתורה, הוא (גם) בכדי לרמז שהשרש דשני הגילויים (גילוי העצם וגילוי שלהאיר העולמות) הוא (דוגמת) שני ענינים אלה שבתורה וישראל. וזה מוסיף בהבנת העילוי דשני גילויים הנ"ל, שיש בהם לא רק ענין הגילוי אלא גם דוגמא להענינים דתורה וישראל ששרשם הוא בהעצמות.
ח) ועפ"ז יש לבאר זה שידוע[50] שהאתערותא דלעילא הנמשכת מעצמה בכדי לעורר אתערותא דלתתא היא ממקום שאין אתערותא דלתתא מגעת לשם. דלכאורה צריך ביאור, הרי זה שאין אתעדל"ת מגעת לשם הוא כי לגבי דרגא זו התתא אינו תופס מקום [ויש להוסיף, דזה שאין תפיסת מקום להנבראים לגבי דרגא זו הוא כי השרש דסובב (שממנו נמשכת אתעדל"ע זו) הוא האור שענינו הוא לא להאיר את העולמות אלא גילוי העצם], ואיך נמשך משם אתעדל"ע בכדי לעורר אתערותא דלתתא. וע"פ הנ"ל יש לומר, דעי"ז שהאור שהוא גילוי העצם הוא דוגמת ענין זה שבישראל, עי"ז נרגש שהכוונה בו היא בשביל ישראל. ולכן נמשכת ממנו אתעדל"ע בכדי לעורר אתעדל"ת. ויש להוסיף, דע"י המשכת האתעדל"ע לעורר האתעדל"ת מיתוסף עילוי בהאתעדל"ע ובהמקום שממנו נמשכת האתעדל"ע. כי[51] עי"ז מתגלה בו עוד יותר הכוונה שבו, וגם זה שהוא דוגמת ענין שבישראל ששרשם הוא בהעצמות.
ט) וזהו ועתה ישראל מה גו' אל תקרי מה אלא מאה, דזה שהכתיב הוא מה והקרי הוא מאה, דכתיב וקרי הם העלם וגילוי[52], הוא, כי מאה הוא הסובב, ובשרשו האור דגילוי העצם – גילוי, ומה הוא המ"ה דהנשמה, שהוא בהעלם. דע"י שהנשמה נעשית נברא[53], המ"ה שבה הוא בהעלם (ובכדי שיבוא לגילוי הוא ע"י המשכת בחי' מאה, כנ"ל סעיף ג' וד'). והנה העלם זה הוא למטה מגילוי. וע"פ הידוע[54] שכתיב הוא למעלה מקרי, יש לומר, דההעלם דהמ"ה דנשמה שמרומז בזה שמה הוא הכתיב, הוא זה שהנשמה מושרשת בהעלם העצמי דהעצמות. ויש להוסיף, דזה שמאה הוא הקרי של הכתיב דמה, הוא, כי ע"י ההמשכה דמאה לעורר המ"ה, נרגש בו (כנ"ל סוס"ח) שהוא דוגמת וגילוי המ"ה דישראל.
ועד"ז הוא גם בישראל עצמם, דע"י שהנשמה מאירה את הגוף, שבו (דוקא) הוא בחירת העצמות[55], ניתוסף עילוי בהנשמה, וע"ד לע"ל שהנשמה תהי' ניזונית מהגוף[56]. ויהי רצון שבקרוב ממש יקויים היעוד[57] והקיצו ורננו שוכני עפר ובעל ההילולא בתוכם, ונלך כולנו במהרה קוממיות לארצנו בביאת משיח צדקנו, בעגלא דידן ממש.
**********
*) יצא לאור בקונטרס כ"ף מנחם-אב – תשמ"ט, "לקראת יום כ"ף מנחם-אב, יום הסתלקות-הילולא של הרה"ג והרה"ח כו' המקובל מוהר"ר לוי יצחק ז"ל שניאורסאהן, אביו של – יבלח"ט – כ"ק אדמו"ר שליט"א . . יום ראשון פ' ראה ה'תשמ"ט". מאמר הא' שנאמר בהתוועדות זו (ד"ה והי' עקב) נדפס לעיל ע' קפז ואילך.
 
  1. 1 Video part 1
  2. 2 Video part 2
  3. 3 פרשתנו (עקב*) י, יב. 
  4. 4 ברכות לג, ב.
  5. 5 מפרשי הש"ס וע"י ברכות שם. תניא רפמ"ב. ועוד.
  6. 6 מנחות מג, ב.
  7. 7 תוספות שם (מפרש"י. וראה חדא"ג מהרש"א שם). וכ"ה בזח"ג קעט, א. בתניא רבתי בתחלתו. ערוך ערך מאה. שו"ע אדה"ז או"ח רסמ"ו. ובכ"מ.
  8. 8 בחדא"ג למנחות שם. הובא באוה"ת פרשתנו ע' תקסה.
  9. 9 ראה של"ה חלק תושבע"פ לשונות סוגיות אות א (תג, סע"א), דהלימוד "אל תקרי" הוא כשיש קושיא בפשט הכתוב.
  10. 10 ופירוש כי אם ליראה הוא, דזה שה"א שואל מעמך לברך מאה ברכות "אין כוונתו כי אם ליראה וגו'" (חדא"ג מהרש"א שם).
  11. 11 ועד בנוגע לפס"ד במעשה בפועל, כידוע הראי' לזה מ"שעטנז" (נדה סא, ב) – ראה לקו"ש ח"ג ע' 782. ובכ"מ.
  12. 12 וגם להמובא לעיל (הערה 8) מחדא"ג מהרש"א – מאה ברכות ויראה הם שני ענינים, ורק שהכוונה בזה ששואל מעמך מאה ברכות הוא בשביל היראה.
  13. 13 ראה לקו"ת ר"פ ברכה. וראה גם חדא"ג מהרש"א שם.
  14. 14 אוה"ת פרשתנו ע' תקפח. שם (כרך ה) ע' ב'לג. ובכ"מ.
  15. 15 ובחדא"ג מהרש"א שם "שהיא (היראה) ודאי מילתא רברבי".
  16. 16 בהבא לקמן, ראה גם ד"ה ועתה ישראל ה'תשל"ז (לקמן ע' רח ואילך). עיי"ש.
  17. 17 אוה"ת פרשתנו ע' תקפא-ב. וכ"ה גם בהמשך תער"ב ח"ב ע' א'קכא. וראה גם לקו"ת מסעי צא, ג.
  18. 18 בשלח טז, ז.
  19. 19 ראה תו"א קיד, ד. לקו"ת ראה לא, א. ביאוה"ז לאדמו"ר האמצעי פא, א-ב. ביאוה"ז להצ"צ ע' תכג. קונטרס העבודה פ"ג (ע' 18).
  20. 20 תניא פמ"ב (ס, סע"ב).
  21. 21 פי"ז.
  22. 22 ראה סד"ה ועתה ישראל תער"ב (המשך תער"ב ח"א ע' צג), דאהבה "תלוי' בהשגה", ויראה היא "מכח העצמי שבנפש". בהמשך תער"ב שם, שאהבה, להיותה "תלוי' בהשגה" לכן "לא כאו"א שייך לזה". ויש לומר, דבהמשך תער"ב שם מדובר באהבה שבהתגלות הלב. אבל האהבה המביאה לעשיית המצוות, שלזה מספיק גם אהבה שבתעלומות הלב (תניא שם כב, סע"ב), בנקל לכל אחד להגיע לזה כמפורש בתניא שם.
  23. 23 ומ"ש בהמשך תער"ב שם, שהיראה להיותה באה "מכח העצמי שבנפש" "בנקל לכאו"א להגיע לזה" – הוא שביכלתו של כאו"א לגלות הנשמה שבו (ע"י הענין דמאה ברכות וע"י משה שבו, כדלקמן בפנים),אבל לא שמגיעים לזה ע"י התבוננות. ולהעיר מקונטרס העבודה שם "שיש בנ"א שבטבע בתולדתם יש בהם קבלת עומ"ש ויראת אלקים כו' מפני שאין זה תלוי באיזה ידיעה פרטית ובהשגה והתבוננות כ"א בהרגש אלקי". וראה הערה הבאה.
  24. 24 ומ"ש בתניא פמ"ב דבכדי לבוא ליראה צריך להתבונן ולהעמיק דעתו – אין זה שההשגה (שע"י ההתבוננות) מביאה ליראה*, אלא, שבכדי "לגלות אוצר של יראת שמים הצפון ומוסתר בבינת הלב כו' בחי' ומדרגה שלמעלה מהזמן" (תניא שם ס, רע"א) [דיש לומר שהוא ע"ד המבואר בפנים ששרש היראה הוא בעצם הנשמה], גילוי זה הוא ע"י הדעת, "שהדעת הוא המקשר מצפוני בינת הלב אל בחי' גילוי" (תניא שם ס, סע"ב).
  25. 25 ביאוה"ז לאדהאמ"צ ר"פ ח"ש (יב, סע"ג). ביאוה"ז להצ"צ שם ע' עח ואילך. ובכ"מ.
  26. 26 ראה לקו"ת מסעי צא, ג ואילך. – הובא באוה"ת שבהערה 6 בהמשך לפירוש המהרש"א שע"י מאה ברכות באים ליראה.
  27. 27 ראה לקו"ת שם צב, א [ושם, שזהו ע"ד ההמשכה שע"י מאה ברכות]. ובאוה"ת פרשתנו ע' תקסב (בפירוש השני) דזהו"ע "לגבי משה מילתא זוטרתי היא".
  28. 28 ראה גם לקו"ת ואתחנן ג, סע"ד.
  29. 29 ראה לקו"ת ויקרא ב, ג. שה"ש כד, ב. ובכ"מ.
  30. 30 ויש לקשר זה עם המבואר בתניא פמ"ב (הובא באוה"ת שבהערה 25 בפירוש הראשון) דפירוש לגבי משה מילתא זוטרתי היא הוא לגבי הדעת שבכל אחד מישראל, כי דעת הוא בחי' פנימיות, דנוסף לזה ששכל בכלל הוא פנימי, הנה במוחין גופא, עיקר ענין הפנימיות הוא בדעת.
  31. 31 ראה לעיל סעיף ג', שבההעלם דמ"ה – שני ענינים: זה שנה"ב מעלמת ומסתרת עליו. וזה שמצד עצמו הוא בהעלם להיותו למעלה מגילוי. ומ"ש בפנים דבזה שהוא בהעלם הוא למטה מבחי' מאה – הוא, לכאורה, גם בנוגע לההעלם שמצד עצמו. ד"מאה" בא בגילוי גם למטה, משא"כ מ"ה (מצד עצמו) הוא מוכרח להיות בהעלם (בעצמותו), ובכדי לבוא בגילוי (בהדרגות שלמטה ממנו) הוא דוקא ע"י ההמשכה ד"מאה". *) להעיר מהמשך תער"ב ח"א פקע"ז (ע' שסב), דבכדי לבוא לאהבה, מספיק השגה, ובכדי לבוא ליראה, מכיון שיראה היא ביטול, הוא דוקא ע"י "הכרה והרגש דעצם הדבר". – והרי מובן, שההכרה באלקות "בעצם הדבר" הוא דוקא ע"י גילוי הנשמה.
  32. 32 ח"א ע' פה ואילך. כמה פרטים דלקמן בפנים – מבוארים בהמאמרים (דההמשך) שלפני המאמר ד"ה ועתה ישראל, ובמאמר זה (בתחלתו) מובאים הם בקיצור.
  33. 33 ראה בארוכה המשך הנ"ל פט"ו ואילך.
  34. 34 עיקר גילוי הגבול דהאור הוא לאחרי שנמשך ומתגלה בהכלים. וגילוי הגבול דהאור שע"י הצמצום הוא – שהוא בערך להתלבש בכלים (המשך הנ"ל ספל"ב. ועוד).
  35. 35 ראה בכ"ז שם פכ"ט ואילך.
  36. 36 דענין זה הוא גם באור הגבול – ראה בארוכה המשך הנ"ל פט"ז. ובכ"מ.
  37. 37 המשך הנ"ל פמ"ח.
  38. 38 המשך הנ"ל שם. וראה שם ר"פ קכח. סה"מ תרצ"ט ע' 48. תש"ג ע' 125.
  39. 39 פמ"ט (ע' פז) ואילך.
  40. 40 איוב יט, כו.
  41. 41 ושני ענינים בזה: גם בהיותם כלולים בנפש אינם הארת הנפש, אלא שהנפש (שהיא בלתי מוגבלת) כוללת כחות מוגבלים; ולכן, המשכתם מהנפש (עוד לפני שמתלבשים באברי הגוף) הוא ע"י צמצום, שעי"זהם נעשים בערך להתלבש באברי הגוף – בדוגמת שני הענינים (דלעיל ס"ה) בהגבול דאור הקו, כמו שהוא לפני הצמצום וכמו שנמשך ע"י הצמצום (ראה המשך הנ"ל פ"ג ופל"ב).
  42. 42 פנ"ב (ס"ע צב ואילך).
  43. 43 תהלים מ, ט. וראה תניא פ"ה (ט, סע"ב ואילך).
  44. 44 ראה תניא פמ"ז (סו, סע"א) – הובא בהמשך הנ"ל שם.
  45. 45 אבות פ"ד מ"ב.
  46. 46 ראה גם המשך תרס"ו ע' קכט.
  47. 47 פרש"י ר"פ בראשית.
  48. 48 ראה בארוכה ד"ה וידבר אלקים ה'תשכ"ח סעיף ז (לעיל ח"ג ס"ע של ואילך). וראה עד"ז בהנסמן לעיל הערה 36.
  49. 49 יחזקאל לד, לא. יבמות סא, א. וש"נ.
  50. 50 לקו"ת שה"ש כד, א.
  51. 51 נוסף שעי"ז נשלמת הכוונה שבשבילה נמשך הגילוי.
  52. 52 ראה אגה"ק סי"ט (קכח, א). וראה גם המשך חייב אדם לברך תרל"ח בסופו (ע' עח) בענין הכתיב וקרי דמה ומאה (אלא שהביאור שם הוא באו"א).
  53. 53 ראה ביאוה"ז לאדהאמ"צ פינחס קטו, א. סה"מ תש"ד ע' 33 ואילך.
  54. 54 ראה אגה"ק שם.
  55. 55 תניא פמ"ט (ע, רע"א) וראה בארוכה סה"ש תורת שלום ע' 120 ואילך.
  56. 56 המשך וככה תרל"ז פצ"א-ב. וראה גם סה"ש תו"ש ס"ע 127 ואילך. סה"מ קונטרסים ח"ב תיג, ב. ובכ"מ.
  57. 57 ישעי' כו, יט.

B"H, Shabbos Parshas Eikev, 20 Menachem Av (Maamar 2), 5727.

VeAtah Yisrael Mah Hashem Elokecha Sho'el Me'imach Ki Im LeYirah etc.

Our Sages ask: "Is awe such a small thing?" and answer: "For Moshe, it is a small thing." It is known that the verse says "asks of you" (from every Jew), so what does it mean that for Moshe it is small? The Gemara also says one must recite one hundred blessings daily, as it says, "VeAtah Yisrael Mah Hashem Elokecha Sho'el Me'imach"—do not read 'mah' (what) but 'me'ah' (one hundred)[1][2][3][4][5]. The Maharsha writes that this interpretation comes because it is difficult to say that awe is a small thing, so the Sages interpret 'mah' as 'me'ah,' since reciting one hundred blessings daily is easy for a person, and through this one comes to awe of Hashem[6][7][8]. We need to understand the advantage of one hundred blessings in bringing to awe, and also, since all interpretations of a verse are interconnected[9], what is the connection between 'mah' and 'me'ah'? And what is the connection between the two answers to the question about awe: that for Moshe it is small, and that 'mah' means 'me'ah'?

2) The difference between the simple meaning ('mah') and the interpretation ('me'ah') is that in the simple meaning, 'mah' refers to awe—everything Hashem asks of you is for awe. In the interpretation, 'mah' (me'ah) is its own concept[10]: what Hashem asks is 'me'ah,' one hundred blessings, and through this, one comes to awe. Another difference: 'mah' implies something small (as in the Gemara, "a small thing"), while 'me'ah' is a large number, representing completeness, as in Hebrew letters, the largest number is hundreds[11]. Especially as explained in Chassidus[12], the addition of the alef in 'me'ah' (over 'mah') hints to 'peleh' (wonder), the transcendent light beyond the chain of creation. However, these two differences seem contradictory: if one hundred blessings are only a preparation for awe, awe is higher[13], yet the obligation of one hundred blessings is derived from 'me'ah,' and regarding awe, the verse says 'mah,' which implies something small.

3) It is explained in the discourses of the Tzemach Tzedek[14][15] that 'mah' means bittul (self-nullification), as in "V'anachnu mah" (we are nothing)[16], which is the essential bittul that transcends intellect, rooted in the essence of the soul. The meaning of "what does Hashem ask of you" is that Hashem asks for the bittul of 'mah.' This bittul exists in every Jew, but it is hidden—not only because the animal soul conceals it, but also because it is inherently hidden, being above revelation. Hashem asks that the 'mah' within each Jew be revealed. This is also why the verse continues "to fear Hashem," because the root of awe, even the lower awe, is the essential bittul from the soul's essence. It is known[17] that love is rooted in revelation, while awe is rooted in the essence. The Gemara asks if awe is a small thing, even though the awe in this verse is the awe that leads to mitzvah observance (as the verse says, "to walk in all His ways"[18]). Regarding love that leads to mitzvah observance, Tanya[19] explains it is easy for everyone, since love depends on understanding[20]. Through contemplation, one can easily reach love that leads to mitzvah observance. But awe, coming from the soul's essence above intellect, cannot be reached through contemplation[21][22]. To reveal the 'mah' of the soul, the root of awe, requires a power from above, a drawing from beyond the chain of creation, which human effort cannot reach. This is why through one hundred blessings one attains awe, for 'me'ah' is in Kesser[23], and through the one hundred blessings, especially the blessings on mitzvos, there is a drawing from above that reveals the 'mah' of the soul[24]. This is why for Moshe it is a small thing, because the drawing from above is primarily through Moshe[25]. It is known[26] that Torah, the Torah of Moshe, is a drawing from above beyond human effort.

There is an additional advantage in the drawing from above through Moshe, Torah, over that through one hundred blessings. Torah is the inner dimension, so the drawing from above through Torah is internal (like the drawing from above through avodah[27]). Therefore, the awe that comes through this is a more internal feeling[28].

Part 2

4) Based on this, we can say that both 'mah' and 'me'ah' have advantages. The fact that 'mah' is hidden and is revealed through the drawing of 'me'ah,' the transcendent light, is because of the advantage of 'me'ah' over 'mah.' Thus, 'mah' implies something small, and 'me'ah' is completeness (as above, section 2). But conversely, the fact that the transcendent light ('me'ah') is revealed below to awaken and reveal the 'mah' of the soul is due to the advantage of 'mah' over 'me'ah.' By drawing 'me'ah' to awaken 'mah,' an elevation is added even to 'me'ah' (as will be explained below, sections 8-9).

5) This can be understood based on the discourse "Zeh" in the series of 5672[30], which explains that the difference between the "filling light" (or ha-memaleh) and the "encompassing light" (or ha-sovev) exists even in their source before the tzimtzum. The fact that the kav (memaleh) is enclothed in vessels is not only because it is drawn through tzimtzum, but also because in its source it is already a limited light [even before tzimtzum there are ten hidden sefirot[31]], though the limitation is hidden. After tzimtzum, the limitation is revealed and can be enclothed in vessels[32][33]. The reason this light is limited, even though light is attached to and resembles the essence[34], is because its purpose is to illuminate the worlds[35]. The difference between the unlimited light (source of sovev) and the limited light (source of memaleh) is that the unlimited light is not to illuminate, but to reveal the essence. Even though this revelation is also for a purpose (since above there is no compulsion), the intent is that the revelation is to reveal the essence[36]. Therefore, this light cannot be measured or limited, even in concealment, and even when it shines in vessels and worlds, it only surrounds them, not enclothing itself. The light that illuminates the worlds, though attached to the essence, is for the worlds, so the worlds have significance regarding it. Therefore, even before tzimtzum, when it cannot yet illuminate the worlds, it contains hidden limitation (ten hidden sefirot), and after it shines in vessels and worlds, it is enclothed within them.

6) The discourse[37] explains that the analogy for this in the soul's faculties ("From my flesh I see G‑d"[38]) is the difference between will and the other faculties. All faculties are enclothed in the body's limbs (like memaleh in the worlds), while will surrounds all limbs equally (like sovev), because the faculties, even before being enclothed in the limbs[39], are entities outside the soul, so when drawn into the limbs, they are enclothed. Will, however, is not an entity for itself; its entire function is to direct and draw the soul, so even when drawn into the limbs, it does not become enclothed but only surrounds them. The discourse continues[40] that similarly above, this is the difference between Torah and mitzvos. Torah, being G‑d's wisdom (an entity, so to speak), is drawn into the person who studies it internally—"Your Torah is within my innards"[41]. Mitzvos, being the supernal will, the revelation of the essence, are drawn into the person who fulfills them in a manner of makif (encompassing) and concealment, so the light of the mitzvah is not felt in the person[42]. The refinement that occurs through mitzvah fulfillment, so that one mitzvah leads to another[43], is only the effect of the mitzvah's light, but the light itself is not felt[44]. This is like the will in the soul, which, though it affects the limbs, is not revealed in them. The discourse continues [at its end, when explaining the verse "VeAtah Yisrael Mah Hashem Elokecha Sho'el Me'imach," do not read 'mah' but 'me'ah'], that for the will of mitzvos to be revealed, it is through the blessing on mitzvos. This is the meaning of the obligation to recite one hundred blessings daily—'me'ah' is in Kesser (will), and through the one hundred blessings, especially the blessings on mitzvos, the will is drawn in a revealed way.

7) We need to understand: the distinction between makif and pnimiyus (encompassing and internal) explained in the discourse, with the analogy of will and intellect, is about memaleh and sovev, so why is the difference between Torah and mitzvos discussed here? The explanation is that the purpose of creation is for Torah and for Israel[45], and this applies not only to the creation of the world but to all revelations, even those before tzimtzum, and even the revelation of the unlimited light, which is the revelation of the essence. The purpose of all revelations is that through them, the world will be created [even the revelation that is not to illuminate the worlds but to reveal the essence is because it arose in His will that the light for the worlds should be drawn from the light beyond the worlds[46]], and since the world is created for Torah and for Israel, all revelations are for Torah and Israel.

Based on this, we can say that the inner reason for the two revelations—sovev and memaleh, revelation of the essence and revelation to illuminate the worlds—is because in Torah and Israel there are analogs to these two concepts. In Torah, these are Torah and mitzvos; in Israel, intellect and will [the fact that the soul has intellect and emotions is primarily in Israel, "You are called Adam"[47], and from this it is drawn to the nations as well]. Therefore, the discourse brings the analogy of sovev and memaleh from will and intellect in man, and then explains the difference between mitzvos and Torah, to hint that the root of these two revelations is like these two aspects in Torah and Israel. This adds to our understanding of the advantage of these two revelations, that they are not only revelations but also analogs to Torah and Israel, whose root is in the essence.

8) Based on this, we can explain what is known[48]—that the arousal from above that comes on its own to awaken the arousal from below comes from a place where the arousal from below cannot reach. This requires explanation: if the lower level has no significance regarding this level [and this is because the root of sovev, from which this arousal comes, is the light whose purpose is not to illuminate the worlds but to reveal the essence], how can an arousal from above come from there to awaken the arousal from below? Based on the above, we can say that since the light that is the revelation of the essence is analogous to something in Israel, it is felt that its purpose is for Israel. Therefore, an arousal from above is drawn from there to awaken the arousal from below. Furthermore, by drawing the arousal from above to awaken the arousal from below, an elevation is added to the arousal from above and to its source[49], as its purpose is revealed even more, and also that it is analogous to something in Israel, whose root is in the essence.

9) This is the meaning of "VeAtah Yisrael Mah... do not read 'mah' but 'me'ah'": the written form is 'mah' and the reading is 'me'ah.' Written and read forms represent concealment and revelation[50]. 'Me'ah' is sovev, and in its root, the light of the revelation of the essence—revelation; 'mah' is the 'mah' of the soul, which is concealed. When the soul becomes a created being[51], its 'mah' is concealed (and to reveal it requires the drawing of 'me'ah,' as above, sections 3 and 4). This concealment is lower than revelation. But it is known[52] that the written form is higher than the read form, so the concealment of the soul's 'mah' hinted at by 'mah' being the written form, is that the soul is rooted in the essential concealment of the Essence. Furthermore, the fact that 'me'ah' is the reading of the written 'mah' is because by drawing 'me'ah' to awaken 'mah,' it is revealed (as above at the end of section 8) that it is analogous to and reveals the 'mah' of Israel.

Similarly, in Israel themselves, when the soul illuminates the body, in which (specifically) is the choice of the Essence[53], an elevation is added to the soul, as in the future when the soul will be nourished from the body[54]. May it be G‑d's will that the promise[55] "those who dwell in the dust will awaken and sing, and the one whose yahrzeit it is among them" be fulfilled soon, and we will all go speedily, upright, to our land with the coming of Moshiach, immediately.

Leave Feedback