Support Torah
Recordings

Rambam Safer Hamitzvot

241 - המצווה הרמ"א - האזהרה שהזהרנו מלמשכן אלמנה

Negative Mitzvah 241 - Not to take a pledge from a widow
המצווה הרמ"א - שלא למשכן אלמנה
Negative Mitzvah 241: Not to Take a Pledge from a Widow
This mitzvah is the prohibition against taking a pledge from a widow, whether she is poor or rich, from "and you shall not take a widow's garment as a pledge" (Devarim 24:17). Its laws are explained in the ninth chapter of Bava Metzia.

המצווה הרמ"א

האזהרה שהזהרנו מלמשכן אלמנה בין עניה בין עשירה.

והוא אמרו: "ולא תחבל בגד אלמנה" (דברים כד, יז).

ולשון המשנה: "אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה, שנאמר: 'ולא תחבל בגד אלמנה'".

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מבבא מציעא.


242 - המצווה הרמ"ב - האזהרה שהזהרנו מלמשכן כלים שעושין בהם אוכל נפש

Negative Mitzvah 242 - Not to take as a pledge utensils used to prepare food
המצווה הרמ"ב - שלא למשכן כלים שעושין בהם אוכל נפש
Negative Mitzvah 242: Not to Take as a Pledge Utensils Used to Prepare Food
This mitzvah is the prohibition against taking as a pledge utensils used to prepare food, such as millstones, kneading troughs and slaughtering knives. The Rambam explains why one is liable separately for the lower and upper millstone even though they serve one task. Its laws are in Bava Metzia, chapter 9.

המצווה הרמ"ב

האזהרה שהזהרנו מלמשכן כלים שמשתמשים בהם בני אדם בהכנת מזונותיהם, כגון כלי הטחינה וכלי הלישה וכלי הבישול וכלי שחיטת בעלי החיים וזולתם ממה שכוללו שם דבר שעושים בו אוכל נפש.

והוא אמרו יתעלה: "לא רחים ורכב בלבד, אלא כל דבר שעושין בו אכל נפש, שנאמר: 'כי נפש הוא חובל'".

ונשאר שנבאר לך כאן אמרם: "וחייב על הרחים בפני עצמן ועל הרכב בפני עצמו".

ועניין דבר זה, שכל הממשכן כלי שעושין בו אוכל נפש - הרי זה עובר על מצוות לא תעשה, כמו שנתבאר; ואם משכן כלים רבים שכל אחד מהם עושין בו אוכל נפש - חייב על כל כלי וכלי, כגון שמשכן כלי טחינה וכלי אפיה וכלי לישה.

וזה ממה שאין צריך לבארו, לפי שהוא דומה למי שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון ובגד אלמנת לוי שהוא עובר על כל בגד ובגד.

אבל עניין הדבר במי שחבל שני כלים שבשניהם יחד נעשה אוכל נפש ואין אחד מהם מספיק לעשיית אוכל נפש בלעדי האחר, האם נאמר כיון שאין האוכל נעשה אלא בשניהם יחד - הרי הם ככלי אחד ויהיה חייב משום כלי אחד; או כיון שהם שני כלים - חייב על כל אחד ואחד לבדו.

לפיכך ביארו לנו שהוא חייב עליהם משום שני כלים, אף על פי שבשניהם יחד נעשית המלאכה כמו רחים ורכב, שאין טוחנים באחד מהם בלעדי האחר, שאם חבל רחים ורכב יהיה כמי שחבל ערבת הלישה וסכין השחיטה שהם שני כלים שכל אחד מהם עומד למלאכתו, וזהו עניין אמרם: וחייב משום שני כלים, לא שהן שתי מצוות.

וזה לשון ספרי בעניין זה שבארתי לך, אמרו: "מה רחים ורכב מיוחדין שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחייבין על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, כך כל שני כלים שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו".

עניין הדבר ובאורו: אף על פי שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

ואם עבר ומשכן - מוציאים מידו ומחזירים למשתמש בו.

ואם אבד או נשרף קדם שיחזירנו - לוקה.

וכך הדין בבגד אלמנה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מבבא מציעא.