Rambam Safer Hamitzvot

המצווה הצ"ו

הציווי שנצטווינו בטומאת הנבלה.

ומצווה זו כוללת טומאת נבלה וכל דיניה.

והנני מזכיר לך עתה הקדמה, אשר ראוי שתזכרנה בכל מה שיזכר לקמן ממיני הטמאות, והוא:

זה שאנו מונים כל מין ומין מן הטמאות כמצוות עשה, אין עניינו שאנו חייבים להיטמא בטמאה זו, וגם לא שאנו מזהרים מלהיטמא בה, עד שיהיו מצוות לא תעשה.

אלא זה שהתורה אמרה כי הנוגע במין זה נטמא, או שדבר זה מטמא באופן כזה, למי שנגע בו - מצוות עשה. כלומר: דין זה שנצטווינו בו הוא מצווה.

היינו שאנו אומרים, שהנוגע בדבר פלוני באופן כזה נטמא; ואם הוא במצב אחר, אינו נטמא.

אך עצם ההטמאות הוא דבר של רשות: אם רוצה מטמא ואם לאו אינו מטמא.

ולשון ספרא:"'ובנבלתם לא תגעו' (ויקרא יא, ח).

יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה ארבעים?

תלמוד לומר: 'ולאלה תטמאו' (שם יא, כד).

יכול אם ראה אדם נבלה ילך ויטמא לה?

תלמוד לומר: 'ובנבלתם לא תגעו'.

הא כיצד?

הווי אומר: רשות".

אם כן המצווה היא הדין אשר נצטווינו בדינים אלו, ונאמר לנו, שהנוגע בזה נטמא ונעשה טמא, וחייב בכל חיובי הטמאים:

לצאת חוץ למחנה שכינה.

ושלא לאכול קודש.

ולא לנגע בו, וכיוצא בזה.

וזהו הציווי.

כלומר: שנעשה טמא אם נגע בדבר זה, או אם היה בקרבתו באופן מסוים.

וזכור עניין זה בכל מין ממיני הטמאה.

המצווה הק"ד

הצווי שנצטווינו בטומאת הזב.

ומצווה זו כוללת כל דיני הדברים שבהם הוא נעשה זב, ובאיזה אופן הוא מטמא לזולתו.