Video part 1 Video part 2 Video part 3
והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם וגו' למען תזכרו וגו'[1].
להבין ענין ב' זכירות הללו למה? גם להבין איך יהיה מצות ציצית מורה על זכירת כל המצות?
הנה ציצית מלשון הסתכלות כמו: מציץ מן החרכים[2] - שהוא ענין זיו והארה. דהיינו שיאיר ויתגלה בחינת גילוי אלהותו ית', שממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וכולא קמיה כלא חשיב. בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.[3] כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים וגו'[4]. - הודו הוא זיו והארה ממנו כו', כמ"ש במ"א.
והנה ענין בחינת גילוי זה, פי' גילוי מציאותו ולא מהותו ח"ו, צריך שיתגלה בלב האדם דוקא. כמאמר רז"ל: הלב רואה כו', בקהלת רבה דפ"ז ע"א ר"פ: דברתי אני עם לבי[5] ולא די לו בהסתכלות העינים, שהם חב"ד שלו בלבד שלכן נקראים חכמים: עיני העדה, אלא שצריך שתתפשט עד כי להיות נגעה עד בחי' נקודת לבו ממש, שיהיה בבחי' הלב רואה ומרגיש ומתפעל בהרגשתו. דהיינו התפעלות הפחד בלבו או התפעלות כרשפי אש מיסוד האש שבלבו.
כי להיות המוח עיקרו מיסוד המים והלחות, שהוא קר בטבע ואינו פועל בנפשו שום השתנות, ויש בו כבידות, כידוע שהמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך.
כך ראיית עיני השכל שבנפשו האלהית אינו פועל בנפשו החיונית שום התפעלות שיתפעל להשתנות טבעו ומהותו באשר הוא שם, ולשנות את טעמו אל ההיפך לגמרי, רק הוא כדקאי קאי בבחי' כבדות ועצלות במקום נמוך שהיה בו.
כ"א ע"י שיתלהב ויתלהט בנפשו עד כי נגע עד נקודת לבו, ששם הוא יסוד האש העולה למעלה כרשפי אש, ושלהבת י"ה, כשלהבת העולה מאליה ליפרד מן הפתילה בלי השקט ומנוחה. וכל השתנות הוא ע"י האש דוקא, כמו: מצרף לכסף וכור לזהב[6] עד כי הגו סיגים מכסף כו'.[7]
[ועמ"ש מענין זה בד"ה ונקדשתי בתוך בנ"י. ובד"ה במדבר סיני באהל מועד, כי תבאו אל הארץ, גבי ונפש כי תקרב. ובד"ה ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב].
והארה זו שמתלהט ומתלהב בלב האדם, הוא ענין בחי' תכלת ולבן שבציצית. כי בחינת לבן מורה על האהבה כרשפי אש כשלהבת מתלהב בלב האדם. והתכלת מורה על הפחד שבלבו.
[והיינו כמ"ש בפע"ח שער הציצית פ"ד: דלבן נמשך ממוח בינה ותכלת מאבא. ונודע דבינה היא מקור האהבה כרשפי אש וחכמה הוא בחי' יראה עילאה. "ואבא יסד ברתא" היא בחינת יראה תתאה. וכמ"ש במ"א ע"פ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה[8]. ועמ"ש מזה בביאור ע"פ שימני כחותם].
וזהו שכתוב: אין פחד אלקים לנגד עיניו[9] - כי כל זמן שהוא עדיין בחי' לנגד עיניו, שהוא בחי' ראיית השכל בלבד - אין לו פחד אלהים. כי פחד הוא בלב דוקא שתפול עליו אימה ופחד בהתגלות הלב. כי הפחד מושרש ג"כ ביסוד האש שבלב, כמו גוון התכלת שבאש ואור הנר התחתון שבפתילה ממש כנודע.
והנה ציצית לשון נקבה, כי כנסת ישראל מקבלת הארה זו מלמעלה, מבחי' סובב כל עלמין. כמ"ש: מציץ מן החרכים[10] - מציץ לשון מפעיל ולשון זכר המשפיע, שהקב"ה מפעיל ומשפיע הארה זו בכנס"י, להיות להם בחינת הארה זו בהתגלות הלב, בחי' הלב רואה ומרגיש ומתפעל בתגבורת יסוד האש אלהי שבנפש האלקית. והיינו ע"י חרכים וחלונות, שהוא ענין: לב נשבר, רוח נשברה. וכמאמר: פתחי לי וגו'[11] וכמ"ש במ"א.
[ועמ"ש בד"ה: ועשית ציץ זהב טהור כו'[12] מלשון מציץ מן החרכים, והוא אור האהבה רבה הבאה מלמעלה שהיא בחי' אהרן: זקן אהרן כו'[13] ע"ש. ועמ"ש בביאור ע"פ ויקח קרח בענין זקן אהרן: שהוא ענין א' עם חוטי הציצית. ועיין בפע"ח שער הציצית פ"ג. ועמ"ש מענין אה"ר דאהרן ע"פ בהעלותך את הנרות, וע"פ ועשית בגדי קדש לאהרן כו' ע"ש. ולפמש"כ דבחי' אה"ר דאהרן זהו ענין חוטי הציצית א"כ יובן דבחינת בגדי קדש דאהרן שהם הלבושים הנעשים ממעשה המצות כמש"ש, זהו עצמו ענין הרמוז בהטלית וכדלקמן]:
ב וזהו: פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם[14]. שהוא מענה כללות ישראל על מאמר: "פתחי לי" שאמר הקב"ה - כי להיות אור ה' מאיר ומתגלה בגילוי הלב של אדם להיות כמאמר: פתחי לי - צריך להקדים לזה ב' בחינות אלו בחי': אלבשנה ובחינת אטנפם.
ופי' וענין בחי': אטנפם - הוא להיות ממארי דחושבנא, לחשוב כל מחשבה דיבור ומעשה אשר לא טובים מיום היותו, ואפי' חטאת נעורים. כי לא די במה שכבר התחרט על עונותיו, לכן כתיב: "רחצתי את רגלי" - פי' שכבר עשיתי תשובה "איככה אטנפם" - איככה אוכל לבזות את עצמי ולטנפם, דהיינו להזכירם עוד עלי, לפי שקשה עלי הדבר. ורגלי - הוא ענין קיום והעמדה של נפש האלהית - רק צריך שיהיה תמיד לנגד עיניו כל הימים ויהיה נבזה בעיניו נמאס.
ובחינת: "אלבשנה" - יובן בהקדים מאמר רז"ל: תקט"ו תפלות כמנין: "ואתחנן" התחנן משה שיכנס לארץ, מפני הרבה מצות מעשיות שנצטוו ישראל ואי אפשר לקיימן כ"א בארץ ישראל. כי המצות מעשיות שנוהגין בחוץ לארץ אינם אלא בערך חלק חמישית מרמ"ח מצות וארבע הידות אינו נוהג כ"א בארץ ישראל דוקא, ורובן בזמן שבהמ"ק קיים, כמו קרבנות ודומיהן. ולהבין למה רצה משה רבינו ע"ה לקיים מצות מעשיות דוקא?
אך הנה כתיב: וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה וגו'[15] - כי כל המצות נקראים בשם צדקה. כי כמו שצדקה היא בחי' לבוש, כמאמר: לבושו צדקה. וכמאמר רז"ל: (פ"ק דב"ב) על פסוק: וכבגד עדים כל צדקותינו[16] - מה בגד זה כל נימא ונימא מצטרפת לבגד גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. כך כל המצות הם בחינות לבושין וכל נימא ונימא הם פרטי הלכות: כהררים התלוין בשערה - מצטרפין לחשבון גדול שהוא בחינת מקיף וסובב כל עלמין.
[ועמ"ש מענין חשבון גדול בביאור ע"פ וספרתם לכם. וע' בע"ח שער א"א ספ"ה דחשבון גדול היינו למעלה בא"א בחינת סוכ"ע, ולגדולתו אין חקר כו'[17] ועמ"ש במ"א ע"פ: ואתה מרבבות קדש[18] וע"פ הזהר פ' חיי שרה דקכ"ג א' גבי מאה שנה כו' עד ברזא[19] דמאה ברכאן דכל יומא].
והנה כתיב: מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף[20] - פי' שכך היתה כוונת הבריאה שלא ידע האדם ענין המעשה שבעולם מהו בחינת ראש ומהו בחינת סוף. כמ"ש מזה ע"פ: והיה מספר בני ישראל[21].
שהרי במדרגת ומעלת הבריאה, שהיא דומם צומח חי מדבר - הרי האדם שהוא המדבר הוא במעלה ומדרגה גבוה ועולה על כולנה. והרי אנו רואים בחוש שהאדם צריך להחיות את גופו ממיני מאכל הבעל חי ואפי' מבחי' צומח ודומם כמו מלח - כי המאכל אין צריך להאדם והאדם צריך לו. וגם אדרבה שהדומם שהוא עפר הנה ארץ ממנה יצא לחם וכל מיני צמחים להחיות את האדם, כי סוף מעשה במחשבה תחלה.
וזהו: נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן - מפני שכשם שהוא ית' א"ס כך לפעולותיו אין להם בחי' סוף. כי בכל בחינה ובחינה שיתכן לומר בחי' סוף יתכן לומר ג"כ בחי' ראש. לפי שבאמת אין להם בחינת ראש ולא בחינת סוף ויש להם כל בחי' ראש ובחינת סוף. (ועמ"ש מזה בד"ה אתם נצבים).
וכך הוא הענין בבחינת לבושין, שהם מצות מעשיות הנ"ל. וכללותן הוא מעשה הצדקה - לפי שהוא נותן מיגיעו ועמלו אשר עמל בכל כחות גופו, שלכן נק' מצוה סתם וכמ"ש במ"א.
הנה כתיב: והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך[22] - "כבוד" הוא בחינת לבוש, כמאמר: רבי יוחנן קרא למאני מכבדותא[23] [ועמ"ש סד"ה זאת חנוכת המזבח מענין כבוד שהוא בחי' מקיף כו' ע"ש].
"יאספך" - הוא ענין אסיפה וכניסה לתוכו, להקיפו מכל צדדיו ולהיות לו למחסה ולמסתור כבגד ששומרו מן הצינה. וכדכתיב: ה' שומרך ה' צלך[24] - שהמצות מעשיות להיותם בחי' דומם בחי' עשיה גשמיות. וכן כל פרטי הלכות שבש"ס להיותם גשמיים בערך יראת ה' ואהבתו, לזאת הם בחי' מקיפין.
ואהבה ויראה הם בחינת: תורת האדם - דהיינו שהם מורים ומתגלים בפנימיותו ומהותו. כמ"ש: וזאת תורת האדם כו'[25]. ואין זאת אלא יראה. כנודע [מענין: בזאת יבא אהרן אל הקדש[26] עיין בזהר ר"פ אחרי דף נ"ז ע"ב. ועיין בזהר פ' בא דל"ז ע"ב, ור"פ חקת] שהיא בחינת התכלת שבציצית, להיות פחד ה' נקבע בלב האדם.
וכשם שאי אפשר להיות ציצית בלי בגד, כך אי אפשר להיות אהבה ויראה בלי הקדמת עשיית כל המצות, שהם בחי' מקיפין ולבושין כנ"ל. כמ"ש: שש שנים תזרע שדך[27] - שהם שתא סדרי משנה, ושש שנים תזמור כרמך - שהם ששה סדרים תלמוד. ואספת את תבואתה - דהיינו שתאסוף ותלקוט אותם בנפשך. כמארז"ל: ותלמודו בידו[28], ואז עי"ז תוכל ג"כ שתהיה: כבוד ה' יאספך וגו'. [ועמ"ש מענין זה בפ' בהר ע"פ: כי תבאו אל הארץ כו']:
ג ובזה יובן מאמר רז"ל[29]: שהתינוק בבטן אמו מלמדין אותו כל התורה כולה ואח"כ משכחין ממנו כיון שהגיע זמנו להולד בא מלאך וסטרו על פיו. [ועמ"ש ג"כ מזה בד"ה שחורה אני ונאוה].
ולהבין למה מלמדין אותו ואח"כ משכחין ממנו - אלא לפי שצריך להאיר בו אור ה', כדי שיהיה יראתו על פניו ואהבת ה' ופחדו בלבו, לפיכך מלמדין אותו כל התורה כולה שהיא בחי' המקיפים, וממנו יאיר לו אור ה' וכח אהבה ויראה. ואח"כ משכחין ממנו בכדי שתהיה זאת עבודת האדם לבחור בטוב. וכמאמר: פתחי לי וגו'.
אך הארת התורה שהאירה הארה גדולה ועצומה בנשמתו בטרם שנתלבשה לגמרי בגוף החומר היא הנותנת כח ועוז שמאיר בה אור התורה אחר שנתלבשה בגוף החומרי שתוכל להפכו מחשוכא לנהורא כו' ע"י הארת אור האהבה ויראה המאירים מהתורה. כי הרשימו נשאר מהארה הנ"ל שיאיר לו אור האהוי"ר מתוך הרשימו שנשאר אחר השכחה.
(וזהו: משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו[30] - דמשכני לשון להבא והביאני לשון עבר והל"ל תביאני. אלא הפי' כי חדר ר"ת חסד דין רחמים, וזהו: ובדעת חדרים ימלאו[31] כי הדעת הוא המחבר וממשיך התפשטות המוחין בהמדות. והדעת והמדות האלו מהם נמשך הלכות התורה כשר ופסול כו' כמ"ש בסש"ב בהקדמה. וגם כי התורה היא מפתחות הפנימיות.
וזהו ענין "חדריו", היינו בתי גואי, וזהו "הביאני" לשון עבר, דהיינו כשהנשמה היתה למעלה טרם ירידתה בגוף שמלמדין אותה כל התורה כולה, והן הן חדריו. ולכן עי"ז גם אח"כ כשנתלבשה בגוף החומרי. עכ"ז "משכני" ע"י שכבר "הביאני כו'" ונשאר רשימו כו'. ועמ"ש עוד מענין אחריך נרוצה בד"ה אדם כי יקריב מכם).
וזהו: פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה - פי' מאחר שנשכח ממני התורה, ע"י המלאך שסטרו על פיו, א"כ קשה עלי הדבר להלביש עלי עוד בחינת התורה והמצות שהם בחינת לבושין כנ"ל.
וזהו: וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות הוי' - פי' מה שתראו בחינת ציצית שהוא בחינת הארת אהבה ויראה, שהם בחי' תכלת ולבן שבציצית, והן הם תורת האדם היוצאין בנימין ושערות מבחי' מקיף ולבוש, שהוא בחינת מצות מעשיות שהם הנקראים מצות ה', לפי שאין נעשין עצמיות האדם כמו אהבה ויראה. וגם הם מצות ה' ממש - שהקב"ה מניח תפילין ומצלי.
וזהו ענין: אשר קדשנו במצותיו כי הם מצות שלו ממש. משא"כ יראה לא שייך גבי הקב"ה לכך כתיב: וזאת תורת האדם וגו'.
(עמ"ש סד"ה צאינה וראינה בפי' וממדבר מתנה בחינת מדבר הוא כמ"ש ולא ישב אדם שם, שהוא למעלה מבחינת אדם - משם שרש התורה ומשם נמשכה ונתלבשה בבחינת אדם. וזהו ענין וזאת תורת האדם כו', ולפמש"כ משמע דפי' וזאת תורת האדם היינו מה שנמשך ונתלבש בחב"ד דמל' דאצילות כו'. ועיין בזח"א עמוד קכ"ו מענין וזאת תורת האדם).
וענין הזכירות הם ב' בחינות: כנגד תכלת וכנגד לבן. כנגד תכלת יזכור על מצות לא תעשה (שהיראה היא מקור לשמירת מל"ת כו'. ועמ"ש מזה ע"פ שימני כחותם) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים - פי' תמיד תהיו אתם אצליכם בבחינת זונים, ולא תאמרו: רחצתי את רגלי כבר כו'. וכמארז"ל: ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע כו'.
וכנגד לבן - יזכור על מצות עשה: ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים - פי' שגם בחי' האהבה והיראה שבכם יתעלו בעילוי, עד שתהיינה ג"כ נכללות באור המקיף, בחינת קדש העליון:
קיצור הענין כי כוונת הכתוב להזהיר את האדם ולהיות לזכרון תמיד לעיניו גודל מעלת קדושת מצות מעשיות שמהם נעשה לבוש מקיף לנשמתו. ושרשו ומקורו מאור מקיף ולבוש עליון, שעליו נאמר: עוטה אור כשלמה[32] ולבושיה כתלג חיור[33]. כמאמר רז"ל שהקב"ה מתעטף בטלית לבנה כו' שהוא מקור ושרש כל המצות שמהם נעשה לבוש לנשמת אדם הנקרא חלוקא דרבנן.
והנה גדולת ומעלת לבוש זה וקדושתו יזכור האדם בראיית הציצית שהם רק ד' נימין נמשכין מהארת לבוש זה ומן ד' נימין אלו שהם ב' חוטי תכלת וב' חוטי לבן נמשכה הארת דחילו ורחימו לחב"ד של כנסת ישראל שהם כל הנשמות שבישראל, והוא נקרא: תורת האדם וגו'.
וא"כ אם מהארת ד' נימין לבד נמשכה הארה גדולה כזו דחילו ורחימו של כל נשמות ישראל שמעולם. א"כ מה עצמה וגדלה מאד מאד מעלת קדושת הלבוש כולה בכבודה ובעצמה הנעשה מקיום המצות מעשיות. וכן תלמוד תורה בפיו דעקימת שפתים הוה מעשה. וגם הענין בהלכות כולם הן בדברים גשמיים, שלכן הן הם גופי תורה גופי דייקא. כמ"ש האריז"ל שקדושת הטלית גדלה מעלתה במאד מאד על קדושת הציצית שהם רק נימין הנמשכין מהטלית, רק שמפני גודל מעלת קדושתה אינה יכולה להתלבש בטלית הגשמי ממש כמו בציצית ולכן אין בטלית הגשמי שום קדושה כלל ומותר להשתמש בה דברי חול משא"כ בציצית כשרים.