ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'[1].
הנה פרשה זו מחוברת לפרשה שלפניה[2]: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וגו'" - כי מפני שלא זכר נתהוה: "ויהי מקץ"[3].
וביאור הענין: כי כמו שיש פרעה ושר המשקים בקליפה, כך[4]: זלעו"ז עשה אלקים. שכמו"כ בסט' דקדושה יש ג"כ בחי' אלו.
והנה יש ד' יסודות בנפש האדם: אש רוח מים עפר. יסוד האש - משכנו בלב. ומקור הליחות - מהמוח, ששם הוא משכן יסוד המים. והריאה שואבת כל מיני משקה וליחות מהמוח ע"י הקנה, לקרר את חום הלב.
וכך בנפש אלקית: יסוד המים - במוח, היא בחי' חכמה ודעת בעבודת ה' במוחו ובמחשבתו. ואף כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל. - הלא כתיב[5]: "נודע בשערים בעלה - כל חד לפום שיעורא דיליה". והיינו ההתבוננות בבחי' התפשטות גדולתו ית', למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית[6]: אין עוד מלבדו, כי[7]: ברוח פיו כל צבאם, וכולא קמי' כלא חשיב. וכמו למשל דבורו של אדם שהוא בטל אליו ונחשב כאין נגדו. וזה - כל אדם לפום שיעורא דיליה - יכול לדעת ולהשיג כי[8]: אין עוד בשמים ממעל, וכל העליונים והתחתונים הם נמשכים מרוח פיו ית', ואין דבר חוץ ממנו, ולכן הם ממש כלא חשיבי קמיה.
ויסוד האש - הוא הצמאון שבלב המבין בהתבוננות בגדולתו ית', ואיך ממש כולא קמיה כלא חשיבי. ולזאת כלתה נפשו אליו ית' באהבה עזה כרשפי אש שלהבת העולה מאליה, להתכלל באור ה' ויחודו ית', ואינו חפץ להיות למטה, כטבע אור האש שנמשך בטבעו מלמטלמ"ע. משא"כ בחינת המים הוא מלמעלה למטה, שהמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, דהיינו שממשיך על נפשו אור ה', זו תורה ומצות להאיר על נפשו גם בהיותו למטה בבחי[9]': בעל כרחך אתה חי כו'.
וכמו שהמים מכבין אש, כך עי"ז ירוה צמאון נפשו, כמ"ש[10]: הוי כל צמא לכו למים, כמ"ש במ"א. והיינו ע"י בחי' המחבר יסוד המים שבמוח עם בחי' יסוד האש שבלב, הוא הקנה. והוא בחי' מקור אותיות התורה. כמ"ש[11]: קנה חכמה קנה בינה. ונק' בחי' זו: "שר המשקים" שבו שואב הריאה משקה מליחות המוח מיסוד המים שבו.
וזהו ענין החלום של שר המשקים[12]: "והנה גפן לפני וגו' ואשחט את הענבים וגו' ואתן את הכוס על כף פרעה" - פי': גפן נק' כנס"י, שהיא כללות כל נשמות ישראל, והענבים הם ניצוצי נשמות, שכל ניצוץ נק' בשם ענב אחד - כי בכל ניצוץ יש בחי' יין: "המשמח אלהים ואנשים[13]" - שהוא בחי' אהבה מסותרת לשמוח בה'. והיא ירושה לנו מאבותינו, אלא שהיא מסותרת מאד כמו יין הנטמן בענבים. שהענב הוא עגול וחלק ומקיף אותו מכל צד, וא"א להוציא ממנו יין כ"א ע"י סחיטה ודריכה בגת, להסיר מעליו הקליפה הסובבת אותו. כך א"א לגלות מצפוני האהבה כ"א ע"י בחי' מבטשים: "והוי שפל רוח בפני כל אדם[14]" - ולא שישפילוהו אחרים, כ"א: והוי שפל רוח - הוי בעצמך, "ונפשי כעפר לכל תהי'[15]" - כאסקופה הנדרסת, כדי להסיר קליפת ערלה החופפת על הלב.
דהיינו, אפילו מי שלא פגם ונטמא בחטאת נעורים ממש - מ"מ צריך הוא למול ערלת לבו, כמ"ש: "ומלתם את ערלת לבבכם[16]", דהיינו מה שלבו בוער ומתאוה למותרות, ונק' בחי' ערלה החופפת ומכסה על גילוי אלהותו ית' בבחינת הסתר פנים. וצריך הוא שלא יהיה בבחי' הסתר פנים ולא יהיה מסך מבדיל כלל, ואפי' קרום דק שהוא בחינת עור הפריעה.
ועל ידי כן: "ואתן את הכוס על כף פרעה", כמ"ש: על כפים חקותיך[17]. וכתיב: "על כפים כסה אור ויצו עליו במפגיע[18]" - זו תפלה.
כי בחי' פרעה בקדושה, זלע"ז - כמו שפרעה בקליפה הוא קליפה קשה, כך זלע"ז פרעה בקדושה הוא בחי' גילוי אלהותו ית' - לשון פריעה והתגלות דבר ה' ע"י בחי' שר המשקים, שהוא בחי' קנה שהקול מעורר הכוונה לשמוח בה' בתפלתו. וזהו: "ואתן את הכוס" - כי בחי' קנה הנ"ל הוא המוליך התעוררות האהבה למעלה מעלה מהשגת בני אדם:
אך בחי': יין המשמח הנ"ל, לא כל אדם זוכה לזה, רק ישרי לב. כמ"ש: "ולישרי לב שמחה[19]", דהיינו מי שהלך בדרך ישר כל ימיו. אבל מי שפגם דרכיו ונטמא בחטאת נעורים, אי אפשר לו לשמוח בה' בתפלתו כי רבות מחשבות זרות מבלבלות אותו.
ולכן זאת העצה היעוצה, כי יש עוד בחינת יין, והוא בחי' יין המשכר, כמ"ש: "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו וגו'[20]". וכמארז"ל גבי הרוגי ב"ד[21]: שהיו משקין אותו כוס יין קודם המיתה כדי שתטרף דעתו עליו כדי שיוכל לסבול צער המיתה.
ולכן בק"ש שעל המטה ג"כ מי שרוצה לקבל עליו ד' מיתות ב"ד, כמ"ש בנוסח האריז"ל: אם פגמתי באות י' ונתחייבתי סקילה. ובפרט כשרואה בעצמו שלבו מטומטם בקרבו, והיה לאבן - זו היא בחי' סקילה שהוא חייב בודאי. וכן כשלבו בוער ומתאוה לדברים אסורים - זו היא בחי' שריפה. וכש"כ אם יודע בעצמו שפגם ונטמא בחטאת נעורים, וכן כל חד לפום שיעורא דיליה, כי ידע אינש בנפשיה. זאת היא עצה היעוצה, שיוכל לקבל עליו ד' מיתות ב"ד בשלימות - ישתה בחי' כוס יין הנ"ל.
והענין. דהנה איתא בזוה"ק: "זכאי קשוט, כל יומא מסתכלי בנפשייהו כאלו ההוא יומא מסתלקי מעלמא[22]". ולכאורה אינו מובן - כי זכאי הם צדיקים, וזכאי קשוט - הם יותר במעלה עליונה, ואיך שיבח אותם במעלת ומדרגת יראת עונש לבד?
אלא הענין הוא כי אפי' צדיק גמור כשהולך לג"ע, צריך טבילה בנהר די נור, והטבילה הוא להעביר כח הזוכר מזה העולם. כי א"א לירש מקומו בג"ע כל זמן שזוכר אפי' מקצת דמקצת מעניני עוה"ז. וכן כשהולך מחיל אל חיל[23]: מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני וגו' - צריך עוד טבילה בנהר די נור אחר, לשכוח גם ההשגה שהשיג בג"ע התחתון ועליון.
וזאת ישים האדם אל לבו, כי הנה ענין ג"ע הוא שנהנין מזיו השכינה, ואין זה אלא זיו כו', ומה אם לא בא אלא ליהנות מזיו השכינה צריך הוא להסיר כח הזוכר מהעוה"ז, הבא לדבקה בו ית' ע"י תורה ותפלה, על אחת כמה וכמה.
(וזהו כוונת הזוהר: מסתכלי בנפשייהו כו' - להסיר כח הזוכר מעניני עוה"ז, כדי לדבקה בו ית' בתורה ותפלה).
והנה יש בחי' נהר די נור אחר למטה, הנעשה מזיעתן של חיות הקדש. - פי' חיות הקדש, היא אהבה עליונה בבחינת יין המשמח. וזיעתן - הוא פסולת שלהן, שבהשתלשלות האהבה למקום נמוך מאד נעשה שמרים ופסולת בירידתן לעוה"ז החומרי.
וזאת ישים האדם אל לבו בחי' הירידה, איך שירד מטה מטה מאד, ויתמרמר לבו מאד: ויצעק אל ה' בצר לו[24] כמ"ש[25]: צעק לבם אל אדני - עד שיצא מדעתו - פי' מדעתו ומחשבתו שהיה קשור בה כל היום. ויתקע מחשבתו בחוזק בעומק במרירות נפשו עד שיסיר כח הזוכר מעניניו ומעסקיו.
וזהו בחי': יין המשכר: וישתה וישכח רישו[20] ועל ידי זה יוכל להתפלל ולומר: ברוך אתה - לנוכח מעומקא דלבא. כי ענין המרירות הוא על העבר, כי מר נפשו על הסתר פניו ית', כי אילו היה גילוי אלהותו ית' עכ"פ כמורא בשר ודם. כמאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו[26]: הלואי שיהי' מורא שמים עליכם וכו'. ולכן כשישוב אל ה' יבקש גילוי אלהותו ית' מעומקא דלבא. וזהו: ברוך אתה כו', וכל התפלות ובקשות הם מסודרים עד"ז.
וכן בקבלת מלכות שמים בק"ש באמת, כי באמת רצונו וחפצו לדבקה בו, ומר נפשו על ריחוקה מאור פני מלך. ואף כי באמת עדיין הוא רחוק - מ"מ עכ"ז יש בחי' הבדלה מי הוא הרחוק, כמ"ש במ"א.
וגם בבחי' יין זה צריך מקודם הסחיטה, לשום עצמו כשיריים, במה שיעמיק במחשבתו ענין כל המעשים ודבורים ומחשבות שעברו עליו אשר לא לה' המה, ויהיה שפל רוח מאד:
אך עוד אחת היא צריך לשית עצות בנפשו בב' בחי' יין הנ"ל. והוא מארז"ל על: "וירא אלקים את האור כי טוב - כי טוב הוא לגנוז".
וביאור הענין כמ"ש[27]: "בקשתי את שאהבה נפשי וגו' אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי". בית אמי - זו תושב"כ. חדר הורתי - זו תושבע"פ, שהם בחי' כלים להכניס בתוכם גילוי אלהותו ית', בחי' כוס פרעה. וכמ"ש[28]: "כוס ישועות אשא", ואז מתקיים היין בתוכו. משא"כ בבטול הכלים - מסתלק האור כנודע.
ועוד, יזכור לו ענין מעשיו, שלא יהיה בשביל עצמו כ"א לעשות נח"ר לפניו ית', להיות מכון לשבתו, להיות לו דירה בתחתונים. והיינו שיכין אורו בתוך אותיות התורה שהם כלים לאורו ית'. וזהו בחי': יוסף, פי' יוסיף תענוג ונח"ר לפניו ית'.
וזהו שאמר הכתוב: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, ויהי מקץ" - פי', כי ע"י ולא זכר בחי' יוסף, שהוא להרבות תענוג לפניו ית', נתהוה עי"ז: ויהי מקץ - לשון סוף ותכלה לבחי' שנתים ימים - פי' שיכלה ח"ו אצלו בחי' התורה שהיא בחי' שנתים ימים. כמ"ש[29]: "ואהיה שעשועים יום יום" - אלפים שנה קדמה התורה לעולם.
והיינו כמ"ש בתיקונים: "חכים ולא בחכמה ידיעא, מבין ולא בבינה ידיעא". בחי' חכמה - תשב"כ. בחי' בינה - תשבע"פ. כי מחמת שכוונתו בשביל עצמו, אינו חושש לגנוז האור בכלי, ודי לו בהתגלות האור לבד בתפלה.
אך במשך הזמן נעשה: "ופרעה חולם", פי' שאפילו בחי' התגלות, בחי' יין הנ"ל שיש לו - אינן אמתיים, כ"א דרך דמיון וחלום, שגורם הסתלקות האור כו' ולכן נופל לבחינת מדות. שהמדות הן נרגשות בנפש: "שבע פרות הטובות כו'", ומיד עולות אחריהן: "שבע פרות אחרות ותאכלנה כו' ולא נודע כי באו אל קרבנה". - פי' שנסתלק ונתעלם האור כ"כ, עד שנדמה לו כאלו לא התפלל מעולם.
משא"כ בבחי' יוסף שהוא מוסיף ומרבה תענוג ונח"ר לפניו ית', להיות מכון לשבתו ולהיות לו דירה בתחתונים, ואז אין המדות נרגשות בנפשו כלל, לא שבע פרות הטובות כו', ומכש"כ שאין רע יורד מלמעלה, רק טוב גנוז בתוכו: