ספר ליקוטי אמרים תניא
חלק ראשון
הנקרא בשם ספר של בינונים
מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נשמתם עדן.
מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל, יד).
לבאר היטב איך הוא קרוב מאד.
בדרך ארוכה וקצרה, בעזרת השם יתברך:
הסכמת הרב החסיד המפורסם איש אלקי, קדוש יאמר לו, מורנו ורבנו הרב רבי משולם זוסיל מאניפאלי
הנה, בראותי את הכתבים של הרב, האי גאון, איש אלקים, קדוש וטהור, אספקלריא המאירה.
וטוב אשר עשה, ואשר הפליא ה׳ חסדו, ונתן בלבו הטהור, לעשות את כל אלה, להראות עם ה׳ דרכיו הקדושים.
ורצונו היה שלא להעלות את הכתבים ההם לבית הדפוס, מחמת שאין דרכו בכך.
רק מחמת התפשטות הקונטרסים ההם בקרב כל ישראל בהעתקות רבות, מידי סופרים משונים.
ומחמת ריבוי העתקות שונות, רבו הטעותי סופרים במאד. והוכרח להביא הקונטרסים ההם לבית הדפוס.
והעיר ה׳ את רוח השותפים, הרי הוא הרבני המופלג הותיק מורנו ורבנו הרב רבי שלום שכנא בן מורנו ורבנו הרב רבי נח.
והרי הוא הרבני המופלג הותיק מורנו ורבנו הרב רבי מרדכי בן מורנו ורבנו הרב רבי שמואל הלוי.
להביא הקונטרסים ההם לבית הדפוס בסלאוויטא.
ולפעלא טבא, אמרתי יישר חילא.
אך עלו בלבם מגור מסביב, מן הדפוסים אשר רבו, שדרכן להזיק ולקלקל המאושרים.
אי לזאת, גמרנו בלבנו ליתן הסכמה, לבל ירים איש את ידו ואת רגלו, לגרום להמדפיסים הנזכרים לעיל שום היזק, חס ושלום, בהשגת גבול, בשום אופן.
ואסור לשום אדם לדפוס הספר הנזכר לעיל בלתי ידיעת המדפיסים הנזכרים לעיל, עד משך חמש שנים רצופים, מיום דלמטה.
ושומע לדברי אלה יבא עליו ברכת טוב.
הלא כה דברי הדורש זאת לכבוד התורה.
היום יום ג׳ שנכפל בו "כי טוב", פרשת תבא, שנת פדותינו לפרט קטן
הקטן משולם זוסיל מאניפאלי
הסכמת הרב החסיד המפורסם איש אלקי, קדוש יאמר לו מורנו ורבנו הרב רבי יהודא ליב הכהן
חכמת אדם, תאיר פני הארץ.
בראותי ידי קדש המחבר, הרב הגאון, איש אלקים, קדוש, וטהור, חסיד, ועניו.
אשר מכבר נגלה מסתריו, יושב בשבת תחכמוני, אצל אדונינו מורינו ורבינו גאון עולם. ודלה מים מבאר מים חיים, מבאר אברם.
וכעת, ישמח ישראל, בהגלות דברי קדשו, המחובר, להביא לבית הדפוס, ללמד לעם ה׳ דרכי קדש, כאשר כל אחד יחזה בפנימיות דבריו. והמפורסם אין צריך ראיה.
רק מחשש קלקול הדבר, שלא יגרום היזק למדפיסים, באתי ליתן תוקף ואזהרה, לבל ירים איש את ידו ורגלו לדפוס עד משך חמש שנים מיום דלמטה.
ושומע לדברי אלה, יבוא עליו ברכת טוב.
הלא כה דברי המדבר זאת לכבוד התורה.
היום יום ג׳ פרשה תבא תקנ"ו לפרט קטן
יהודא ליב הכהן
הסכמת הרבנים שיחיו בני הגאון המחבר זכרונו לברכה נשמתו עדן
היות שהוסכם אצלינו, ליתן רשות והרמנא, להעלות על מכבש הדפוס, לזכרון לבני ישראל, כתוב דברי יושר ואמת, דברי אלקים חיים של אדוננו אבינו מורנו ורבנו, זכרונו לברכה, כתובים בכתב ידו הקדושה בעצמו, ולשונו הקדוש. שכל דבריו כגחלי אש בוערות, ילהיבו הלבבות לקרבן לאביהן שבשמים. ובשם "אגרת הקדש" נקראו. שרובם היו אגרת שלוח מאת כבוד קדושתו להורות לעם ה׳ הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון.
ומחמת שבכמה מקומות הציב לו ציונים בספר לקוטי אמרים שלו. ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. ומה גם בשביל דבר שנתחדש בו.
קונטרס אחרון על איזה פרקים, אשר כתב בעת חיברו הספר לקוטי אמרים, פלפול ועיון עמוק על מאמרי זהר, ועץ חיים, ופרי עץ חיים, שנראים כסותרים זה את זה. וברוח מבינתו מישבם, כל דיבור על אופניו, שכתב בלקוטי אמרים.
ראו ראינו, שראוי ונכון לחברם עם ספר לקוטי אמרים, ואגרת התשובה, של כבוד קדושת אדוננו אבינו מורנו ורבנו זכרונו לברכה.
אי לזאת, באנו להטיל גודא רבה, וגזרת נח״ש [= נידוי, חרם שמתא] דרבנן, דלית לה אסוותא.
נח״ש, שלא ירים איש את ידו להדפיס כתבניתם, [כל החלקים ביחד] או זה בלא זה, משך חמשה שנים, מיום דלמטה.
ברם, כגון דא צריך לאודועי, שבעוונותינו הרבים, ספו תמו כתבי ידו הקדושה בעצמו, אשר היו בדקדוק גדול, לא חסר ולא יתיר אות אחת. ולא נשאר כי אם זה המעט מהרבה, אשר נלקטו אחד לאחד מהעתקות המפוזרים אצל התלמידים.
ואם המצא תמצא איזה טעות, שגיאות מי יבין, ימצא הטעות דמוכח, מטעות סופר, והכוונה תהיה ברורה.
נאום דוב בער בן אדונינו אבינו מורינו ורבינו, הגאון החסיד קדוש ישראל, מרנא ורבנא שניאור זלמן, זכרונו לברכה, נשמתו בגנזי מרומים
ונאום חיים אברהם בן אדונינו אבינו מורינו ורבינו, הגאון החסיד, מרנא ורבנא שניאור זלמן, זכר צדיק לברכה, נשמתו בגנזי מרומים
ונאום משה בן אדונינו אבינו מורינו ורבינו, הגאון החסיד שניאור זלמן, זכרונו לברכה, נשמתו בגנזי מרומים.
אליכם אישים אקרא[2], שמעו אלי, רודפי צדק, מבקשי ה', וישמע אליכם אלקים, למגדול ועד קטן, כל אנשי שלומינו דמדינתינו וסמוכות שלה, איש על מקומו יבוא לשלום, וחיים עד העולם, נצח סלה ועד, אמן כן יהי רצון.
הנה מודעת זאת, כי מרגלא בפומי דאינשי בכל אנשי שלומינו לאמר: "כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר, לראיה וקריאה בספרים".
שהקורא קורא לפי דרכו ודעתו, ולפי השגת ותפיסת שכלו באשר הוא שם. ואם שכלו ודעתו מבולבלים, ובחשכה יתהלכו בעבודת ה' - בקושי יכול לראות את האור כי טוב הגנוז בספרים, אף כי מתוק האור לעינים ומרפא לנפש.
ובר מן דין, הנה ספרי היראה הבנויים על פי שכל אנושי - בוודאי אינן שווין לכל נפש. כי אין כל השכלים והדעות שוות. ואין שכל אדם זה מתפעל ומתעורר, ממה שמתפעל ומתעורר שכל חברו.
וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: (ברכות נח, א) גבי ברכת "חכם הרזים" על ששים רבוא מישראל, שאין דעותיהם דומות זו לזו וכו'.
וכמו שכתב הרמב"ן במלחמות שם, בפרוש הספרי גבי יהושע שנאמר בו: (במדבר כז, יח) "איש אשר רוח בו" - שיכול להלךְ נגד רוחו של כל אחד ואחד וכו' [והרמב"ן כותב על דברי ספרי אלו, שהוא מטעם הנ"ל בגמרא ברכות, שאין דעותיהם דומות. ועי' בשיעורי תניא].
אלא אפילו בספרי היראה אשר יסודותם בהררי קדש, מדרשי חכמינו זכרונם לברכה, אשר רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם. ואורייתא וקודשא בריךְ הוא כולא חד.
וכל ששים רבוא נשמות כללות ישראל ופרטיהם ופרטי פרטיהם, עד ניצוץ: קל שבקלים ופחותי הערךְ שבעמנו בני ישראל - כולהו מתקשראן באורייתא, ואורייתא היא המקשרת אותן להקדוש ברוךְ הוא, כנודע בזוהר הקדוש?
הרי זה דרךְ כללות לכללות ישראל.
ואף שניתנה התורה לידרש בכלל ופרט ופרטי פרטות, לכל נפש פרטית מישראל המושרשת בה - הרי אין כל אדם זוכה להיות מכיר מקומו הפרטי שבתורה.
והנה אף בהלכות איסור והיתר: "הנגלות לנו ולבנינו", מצאנו ראינו מחלוקת תנאים ואמוראים מן הקצה אל הקצה ממש.
ואלו ואלו: "דברי אלהים חיים" - לשון רבים. על שם מקור החיים לנשמות ישראל, הנחלקות דרךְ כלל לשלושה קווין: ימין, ושמאל, ואמצע, שהם חסד וגבורה וכו'. ונשמות ששרשן ממדת חסד - הנהגתן גם כן להטות כלפי חסד להקל כו' כנודע.
וכל שכן וקל וחומר ב"הנסתרות לה' אלהינו", דאנון דחילו ורחימו דבמוחא ולבא, דכל חד וחד לפום שיעורא דיליה - לפום מאי דמשער בליביה, כמו שכתוב בזוהר על פסוק: "נודע בשערים בעלה וגו'" .
אך ביודעיי ומכיריי קאמינא, הם כל אחד ואחד מאנ"ש שבמדינתינו וסמוכות שלה, אשר היה הדבור של חיבה מצוי בינינו, וגילו לפני כל תעלמות לבם ומוחם בעבודת ה' התלויה בלב.
אליהם תטוף מלתי, ולשוני עט סופר, בקונטריסים אלו הנקראים בשם: "לקוטי אמרים" - מלוקטים מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נשמתם עדן המפורסמים אצלנו.
וקצת מהם נרמזין לחכימין, באגרות הקדש מרבותינו שבארץ הקדש, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן.
וקצתם שמעתי מפיהם הקדוש בהיותם פה עמנו.
וכולם הן תשובות על שאלות רבות, אשר שואלין בעצה כל אנ"ש דמדינתינו תמיד, כל אחד לפי ערכו, לשית עצות בנפשם בעבודת ה'.
להיות כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות. וגם השכחה מצויה.
על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת לאות, להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו.
ולא ידחק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות - כי בהן, [בהרשימות] ימצא מרגוע לנפשו, ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה'. ונכון יהיה לבו בטוח בה', גומר בעדנו.
ומי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוךְ קונטריסים אלו - יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו, והם יבוננוהו.
ואליהם בקשתי, שלא לשׂום יד לפה להתנהג בענוה ושפלות של שקר חס ושלום.
וכנודע, עונש המר, על מונע בר. וגודל השכר, ממאמר רז"ל על פסוק: "מאיר עיני שניהם ה'". כי יאיר ה' פניו אליהם אור פני מלךְ חיים.
ומחיה חיים, יזכנו ויחיינו לימים: "אשר לא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כלם ידעו אותי וגו' כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו'". אמן כן יהי רצןן.
והנה אחר שנתפשטו הקונטריסים הנזכרים לעיל בקרב כל אנ"ש הנזכרים לעיל, בהעתקות רבות מידי סופרים שונים ומשונים.
הנה על ידי רבוי ההעתקות שונות, רבו כמו רבו טעויות הסופרים במאד מאד.
ולזאת נדבה רוחם של אנשים אפרתים הנקובים הנזכרים לעיל מעבר לדף, לטרוח בגופם ומאודם להביא את הקונטריסים הנזכרים לעיל לבית הדפוס, מנוקים מכל סיג וטעות סופר, ומוגהים היטב.
ואמינא לפעלא טבא, יישר חילא.
ולהיות כי מקרא מלא דבר הכתוב: "ארור מסיג גבול רעהו", ו"ארור", בו קללה בו נידוי חס ושלום וכו'.
על כן, כ"יהודה ועוד לקרא", קאתינא, למשדי גודא רבא על כל המדפיסים, שלא להדפיס קונטריסים הנזכרים לעיל.
לא על ידי עצמן, ולא על ידי גירא דילהון, בלתי רשות הנקובים הנזכרים לעיל, משךְ חמש שנים מיום כלות הדפוס.
ולשומעים ינעם, ותבא עליהם ברכת טוב.
כה דברי המלקט לקוטי אמרים הנזכרים לעיל.