Rambam Safer Hamitzvot

המצווה הכ"ט

הציווי שנצטווינו להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד.

והוא אמרו: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו). וזה לא יתכן אלא על ידי [מה] שציווה להתמיד ולשים את העצים בכל בקר ובין הערבים, כמו שנתבאר בפרק ב' מיומא ובמסכת תמיד.

ובפרוש אמרו: "אף על פי שהאש מצויה מן השמים, מצווה להביא מן ההדיוט".

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ד' מכיפורים ובפרק ב' מתמיד, רצוני לומר מצוות מערכות האש הנעשית בכל יום במזבח.

המצווה המשלימה שלשים

הציווי שנצטוו הכהנים להסיר את האפר בכל יום מעל גבי המזבח וזוהי שקוראים: "תרומת הדשן".

והוא אמרו יתעלה: "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד וגו' והרים את הדשן" (ויקרא ו, ג,).

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בכמה מקומות במסכת תמיד וכיפורים.

המצווה הל"ט

הציווי שנצטווינו להקריב במקדש שני כבשים בכל יום, ואלה נקראים "תמידין".

והוא אמרו יתעלה: "שנים ליום עולה תמיד" (במדבר כח, ג).

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו וסדר הקרבתם ועשיתם בפרק ב' מיומא ובמסכת תמיד.

המצווה הפ"א

האזהרה שהזהרנו מלכבות אש המזבח. והוא אמרו יתעלה: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו)

ובספרא: "לא תכבה - מלמד שכל המכבה עובר בלא תעשה"; וכל העובר על לאו זה וכבה אפילו גחלת אחת מגחלי המזבח - לוקה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י' מזבחים.

המצווה פ"ט

האזהרה שהזהרנו מלהקריב שום קרבן בחוץ, כלומר: חוץ לעזרה, וזה נקרא: "מעלה בחוץ".

והוא אמרו יתעלה: "השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה" (דברים יב, יג).

ולשון ספרי:"אין לי אלא עולות, שאר קודשים מנין? תלמוד לומר: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך" (שם, יד), ועדיין אני אומר: עולה בעשה ולא תעשה, שאר קדשים לא יהו אלא בעשה - תלמוד לומר: "(ו)שם תעלה עלתיך" (שם). עולה בכלל הייתה, ולמה יצאת? להקיש אליה: מה עולה שהיא מיוחדת שהיא בעשה ולא תעשה, כך כל שהוא בעשה הרי הוא בלא תעשה".

ואני אבאר לך פסוק זה - אף על פי שהוא פשוט - כדי שיתברר העניין. והוא: שהעולה נאמר עליה פסוק להזהיר על הקרבתה בחוץ. והוא אמרו יתעלה: "פן תעלה עלתיך", ובא פסוק אחר לצוות להקריב את העולה בפנים והוא אמרו יתעלה: "שם תעלה עלתיך" - וזו מצוות עשה שתקריב העולה במקום אשר יבחר ה'. אבל שאר קדשים באו בעשה בלבד, שיקרבו בפנים, והוא אמרו: "ושם תעשה כל אשר אנכי מצווך"; אלא שממה שאמר: 'שם תעשה' משמע שבחוץ לא תעשה - וכלל הוא אצלנו: לאו הבא מכלל עשה, עשה הוא. וזהו אמרם כאן: ועדין אני אומר שאר קדשים לא יהיו אלא בעשה, כלומר שיהא המקריב שאר קודשים בחוץ עובר על לאו הבא מכלל עשה בלבד - ולפיכך אמר "(ש)שם תעלה עלתיך" כדי שיושג ההקש ויהיו שאר קרבנות כעולה: כשם שמקריב עולה בחוץ בלא תעשה, כך שאר קורבנות בלא תעשה. והעובר על לאו זה במזיד - ענוש כרת; ובשוגג - חייב חטאת קבועה.

ולשון הכרת בפרשת אחרי מות אמר במעלה בחוץ: "אשר יעלה עלה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אתו לה' ונכרת האיש ההוא מעמיו" (ויקרא יז. ח-ט). ובספרא:"ונכרת מעמיו" - עונש שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר: "השמר לך פן תעלה עלתיך".

ולשון גמרא פסחים:"העלאה, כתיב עונש וכתיב אזהרה; עונש - כתיב: "ואל פתח אהל מועד וגו' ונכרת"; אזהרה - דכתיב: השמר לך פן תעלה עלתיך".

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים.