דף קכא,ב
לא היה דיבור עם משה.
לא היה דיבור עם משה - פה אל פה כבתחלה אבל אם הוצרכו לדיבור כגון במעשה דקרח שהיה אחר מעשה המרגלים היה מדבר על ידי מלאך או באורים ותומים אי נמי לא היה מדבר עמו אלא על ידי צורך מעשה הצריך להם:
שנאמר, (דברים ב,טז) 'ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם'.
וסמיך ליה, 'וידבר ה' אלי לאמר'. (דברים ב,יז)
אלי היה הדיבור".
אלי היה הדיבור - דמצי למכתב ויאמר ה' אלי כדכתיב לעיל ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב אי נמי מדסמכו לויהי כאשר תמו קדריש הכי ולא ממשמעותא דקרא אלא מייתורא דויהי כאשר תמו דקרא יתירא הוא:
עולא אמר, יום שביטל בו הושע בן אלה פרדסאות שהושיב ירבעם על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל.
יום שביטל הושע בן אלה פרדסאות - שומרים כדתניא בסדר עולם כשראה הושע בן אלה שגלו עגלי הזהב עמד והעביר פרדסאות שהושיב ירבעם בן נבט שלא יעלו ישראל לרגל שבכל מלכי ישראל הוא אומר וילך בדרך ירבעם בן נבט ובחטאתו אשר החטיא את ישראל אבל בהושע כתיב רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו:
רב מתנה אמר, יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה.
הרוגי ביתר - במס' גיטין (דף נז):
דאמר רב מתנה, "אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה,
דאמר רב מתנה כו' - ולכך שמחו שזכו לקבורה ושלא הסריחו:
תקנו ביבנה, 'הטוב והמטיב'.
ברכת הטוב והמטיב - שבברכת המזון תקנו באותו היום דמן התורה אינה אלא שלש ראשונות כדנפקא לן מהאי קרא וברכת את ה' אלהיך על הארץ וגו':
'הטוב', שלא הסריחו.
'והמטיב', שנתנו לקבורה".
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו, יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה.
מניסן ועד ט"ו באב - היו כורתים עצים לצורך המערכה לכל השנה מכאן ואילך תשש כח החמה ויש בעצים לחלוחית ומעלין עשן וגם יגדל תולעת וכדאמרינן במדרש איכה רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי אומר שבו כלה זמן קציצה למזבח שכל עץ שנמצא בו תולעת פסול למזבח וכל עץ שהוא נקצץ אינו עושה מאכולת ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת:
תניא רבי אליעזר הגדול אומר, כיון שהגיע חמשה עשר באב, תשש כחה של חמה.
ולא היו כורתין עצים למערכה.
אמר רב מנשה, וקרו ליה יום תבר מגל.
יום תבר מגל - שנשברו הקרדומות שאין צורך עוד בהן לחטוב עצים:
מכאן ואילך, דמוסיף, יוסיף.
מט"ו באב ואילך דמוסיף - מן הלילה על היום לשנות יוסיף ימים כדכתיב כי הוא חייך (דברים ל) וכתיב (משלי ג) כי אורך ימים ושנות חיים [ושלום] יוסיפו לך שמתוך שהלילות מאריכין והימים מתקצרין צריך לעסוק בלימודו גם בלילה ודלא מוסיף יסיף:
שאינו מוסיף, יסיף.
מאי "יסיף"?
מאי יסיף תני רב יוסף תקבריה אימיה - שימות בחצי ימיו כמו (אסתר ט) וזכרם לא יסוף מזרעם לשון כליה ולא גרסי' יאסף דא"כ מאי קבעי תלמודא הא מילתא דפשיטא היא דיאסף לשון מיתה כדכתיב (במדבר כ) יאסף אהרן אל עמיו:
תני רב יוסף, תקבריה אמיה.
תנו רבנן, "שבעה
ת"ר שבעה כו' - ברייתא היא בסדר עולם (ספ"א) ומשום דמיירי בכלב ויהושע לקמיה נקט ליה אי נמי משום דאיירי לעיל דמוסיף יסיף ובא להודיענו שאלו שבעה מתוך שצדיקים היו ועסקו בתורה חיו כל כך:
קפלו את כל העולם כולו.
קפלו את כל העולם - סיבבוהו והקיפוהו שנתקפל העולם ביניהם וכל אלו השבעה שמשו זה את זה כדקתני לעיל מינה בסדר עולם נמצאת אומר שימש יעקב את שם כ' שנה שימש שם את מתושלח צ"ח שנה שימש מתושלח את אדם הראשון רמ"ג שנה ומחשבון שנות הדורות הכתובין בפרשה דור אחר דור יש ללמוד כל זה מתושלח לא מת עד תיכף למבול כדאמר בחלק (סנהדרין דף קח) ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו אלו שבעה ימי אבלו של מתושלח הצדיק וכבר היה שם בן צ"ח שנה כדכתיב שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול ולמך נמי ראה את אדם ואת שם אלא צדיקים גמורים קחשיב כמו ששימשו זה את זה כדפרישית לעיל והאי תנא לא ס"ל חנוך זה מטטרון דהוה ליה למימר שנים קפלו את כל העולם דהאי תנא דסדר עולם הוא וס"ל דהאי ואיננו כי לקח אותו אלהים היינו שמת בחצי ימיו וכדקתני התם חנוך קבר את אדם ואת שם וחיה אחריו נ"ז שנה מתושלח הוציא שנותיו עד המבול:
מתושלח, ראה אדם.
שם, ראה מתושלח.
יעקב, ראה את שם.
עמרם, ראה את יעקב.
עמרם ראה את יעקב - סברא הוא שהרי קהת אביו מיורדי מצרים היה כדכתיב ובני לוי גרשון וקהת (בראשית מו) ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ובאותן י"ז שנה נולד עמרם לקהת שהרי בנו הראשון היה כדכתיב ובני קהת עמרם ויצהר:
אחיה השילוני, ראה את עמרם.
אליהו, ראה את אחיה השילוני.
אחיה השילוני ראה את עמרם ואליהו ראה את אחיה - גמרא והאי תנא לא סבירא ליה אליהו זה פנחס דאם איתא לימא משה ראה עמרם ופנחס ראה משה ועדיין הוא קיים ולא איצטריך ליה אחיה כלל:
ועדיין קיים.
"ואחיה השילוני ראה את עמרם"?
והא כתיב, (במדבר כו,סד) "ולא נותר מהם איש, כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון"?
והא כתיב ולא נותר מהם - ואחיה השילוני נתנבא בימי ירבעם ואם איתא דראה את עמרם במצרים היאך יצא ממדבר ובא לו לארץ והלא כל ימי יעקב במצרים י"ז שנה ועמרם ראה את יעקב יום אחד לכל הפחות ושני חיי עמרם קל"ז שנה הרי קנ"ד ואחיה ראה את עמרם כמה פשו להו ממאתים ועשר אחר מות עמרם נ"ו שנה נמצא אחיה השילוני בן נ"ו שנה כשיצא ממצרים לכל הפחות ושמא יותר כגון שנולד בחיי עמרם הרבה:
אמר רב המנונא, לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי.
אחיה השילוני - לוי היה כדכתיב בדברי הימים (א כו) והלוים אחיה על אוצרות בית אלהים:
דכתיב, (במדבר יד) "במדבר הזה יפלו פגריכם. וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה".
מי שפקודיו מבן עשרים, יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן שלשים.
שפקודיו מבן שלשים - יום שהיו הלוים נמנין מבן חדש ומעלה לפדות עליהן הבכורות כדכתיב בפרשת במדבר סיני מבן חדש ומעלה תפקדם ולא נהירא לי דא"כ הוה ליה למימר יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן חדש אלא האי שלשים היינו שלשים שנה כדכתיב בני גרשון קהת ומררי מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה וההוא חשבון נקט שאותו חשבון כנגד חשבון של ישראל הוא דביוצאי צבא קפיד רחמנא דבישראל כתיב כל יוצא צבא ובלוים כתיב מבן שלשים שנה וגו' כל הבא לצבא לעבוד וגו':
ומשאר שבטים לא עייל?
ומשאר שבטים לא עייל - מיוצאי מצרים לארץ בתמיה ואמאי דחקת לתרוצי דמשום דלוי היה אחיה לכך בא לארץ:
והתניא, "יאיר בן מנשה, ומכיר בן מנשה, נולדו בימי יעקב.
נולדו בימי יעקב - גמרא:
ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ.
ולא מתו כו' - לא יליף מקרא אלא חד מינייהו:
שנאמר (יהושוע ז) "ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש".
ותניא, "שלשים וששה ממש.
דברי ר' יהודה.
אמר לו רבי נחמיה, וכי נאמר "שלשים וששה"?!
והלא לא נאמר, אלא "כשלשים וששה"?
אלא זה יאיר בן מנשה, ששקול כרובה של סנהדרין"?
סנהדרין - היו ע"א נמצא רובן שלשים וששה:
אלא אמר רב אחא בר יעקב, לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן עשרים, ולא על יתר מבן ששים.
ולא על יתר מבן ששים - ונהי נמי דאחיה ישראל הוה הרי ראה את עמרם ה' שנים וה"ל בן ס"א בצאתו ממצרים:
לא על פחות מבן עשרים.
דכתיב, "מבן עשרים שנה ומעלה".
ולא על יתר מבן ששים.
גמר, "ומעלה" (ויקרא כז) "ומעלה" מערכין.
מה להלן, יתר מבן ששים
יתר על ששים - בערכין אינו שוה לבן כ' שנה ומעלה שהרי ערכו מועט יותר כדכתיב בפרשת ערכין:
כפחות מבן כ'.
כפחות מכ' - שמועט ערכו נמי מבן כ' ומעלה ואע"ג דאין ערך פחות מבן עשרים ויתר על בן ס' שוין זה לזה מיהו בהכי שוים ששניהם מועטין מערך יתר מבן כ' ומוחלקין מדינו של יתר מבן כ' וה"נ כי היכי דמוחלק פחות מבן עשרים מן הגזרה של יתר מבן כ' ה"ה ליתר על בן ששים ואיכא למימר נמי דלא נמנו בההוא חשבון:
אף כאן, יתר מבן ששים, כפחות מבן עשרים.
איבעיא להו, ארץ ישראל לשבטים איפלוג.
לשבטים איתפלג - שנתחלקה לשנים עשר חלקים שוין ואח"כ כל שבט ושבט מתחלק לפי אנשיו שהיו יוצאי מצרים או לפי באי הארץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:
או דלמא לקרקף גברי איפלוג?
לקרקף גברי - לראשי אנשים שכל אחד מיוצאי מצרים לרבי יאשיה או לבאי הארץ לרבי יונתן היה נוטל חלקו בארץ בפני עצמו והיו כולם שוין בחלוקה: