מיפק לא נפקי.
מיפק לא נפקי - הלכך לפניה בריך - גזירה משום הנכנסין, כדאמרינן לעיל. לאחריה לא בריך - דלא חייש ליוצאין:
ת"ש.[1] זה הכלל: כל שיש בו ביטול מלאכה לעם,
זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם - במה שהן מאחרין בבית הכנסת:
כגון תענית צבור
כגון תענית צבור - שמותר במלאכה. רוב תענית צבור מותרין במלאכה, חוץ משל גשמים אמצעיים ואחרונים:
ותשעה באב
ותשעה באב - נמי מותר במלאכה אלא במקום שנהגו:
- קורין ג'.
ושאין בו ביטול מלאכה לעם, כגון ראשי חדשים וחולו של מועד - קורין ד'.
ראשי חדשים - אין בו ביטול מלאכה כל כך, שאין הנשים עושות מלאכה בהן. והכי נמי אמרינן במס' ראש השנה (ד' כג.) גבי משואות[2] משום ביטול מלאכה לעם שני ימים. ושמעתי מפי מורי הזקן ז"ל שניתנה להם מצוה זו בשביל שלא פירקו נזמיהן בעגל.[3] (תוספות. ואני מצאתי בפרק מ"ה דברייתא דרבי אליעזר:[4] שמעו הנשים ולא רצו ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להן: אתם רוצים לעשות פסל ומסכה שאין בו כח להציל. ונתן הקב"ה שכרן של נשים בעולם הזה, שיהו משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים. ולעוה"ב הן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים. שנאמר: תתחדש כנשר נעורייכי[5] ע"כ) ומקרא מסייעו, דכתיב: אשר נסתרת שם ביום המעשה (שמואל א כ)[6] - ותרגם יונתן: ביומא דחולא. והתם נמי גבי ר"ח קאי, דקאמר ליה: מחר חודש[7] וקרי ליה לערב ר"ח: יום המעשה - אלמא ראש חדש לאו יום המעשה הוא. ומועד נמי לאו ביטול מלאכה לעם, שהרי באין לבית הכנסת יותר מימות החול - לפי שאין עושין בו מלאכה אלא בדבר האבד:
שמע מינה.
אמר רב אשי: והא אנן לא תנן הכי: זה הכלל כל יום שיש בו מוסף ואינו יום טוב - קורין ארבעה.
לאתויי מאי?
לאו לאתויי תענית ציבור ותשעה באב[8].
ולרב אשי
ולרב אשי - דאמר: זה הכלל דמתני' - לאתויי נמי תשעה באב דאית ביה מוסף - תפלת עננו:
מתניתין מני, לא תנא קמא ולא רבי יוסי?
מתני' מני כו' חל להיות כו' - גבי תשעה באב תניא לה בשמעתא בתרייתא דמס' תענית:
דתניא. חל להיות בשני ובחמישי - קורין ג' ומפטיר אחד.
בשלישי וברביעי - קורא אחד ומפטיר אחד.
קורא אחד ומפטיר אחד - הקורא הוא הוי המפטיר:
רבי יוסי אומר: לעולם[9] קורין ג' ומפטיר אחד.
ואלא קשיא: זה הכלל?
לא, לאתויי ראש חודש ומועד.
הא בהדיא קתני לה: בראשי חדשים ומועד קורין ארבעה?
סימנא בעלמא יהיב
סימנא בעלמא - הא דהדר נקיט ליה בזה הכלל - סימנא יהיב לן כו':
דלא תימא יום טוב וחולו של מועד כי הדדי נינהו.
אלא נקוט האי כללא בידך: כל דטפי ליה מילתא מחבריה, טפי ליה גברא יתירא.
כל דטפי מילתא מחבריה - כל יום העודף דבר מחבירו:
הלכך בר"ח ומועד דאיכא קרבן מוסף - קורין ארבעה.
ביו"ט דאסור בעשיית מלאכה - חמשה.
ביום הכפורים דענוש כרת - ששה.
שבת דאיכא איסור סקילה - שבעה.
גופא.
רב איקלע לבבל בתענית צבור, קם קרא בספרא, פתח בריך, חתם ולא בריך.
נפול כולי עלמא אאנפייהו, ורב לא נפל על אנפיה.
מ"ט רב לא נפיל על אפיה?
רצפה של אבנים היתה.
ותניא: (ויקרא כו, א[10]) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה - עליה אי אתה משתחוה בארצכם אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש.
כדעולא, דאמר עולא: לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד.
לא אסרה תורה - בפסוק זה אלא שלא יעשו רצפת אבנים בבהכ"נ, דוגמת של מקדש:
אי הכי, מאי איריא רב, אפילו כולהו נמי?
קמיה דרב הואי[11].
וליזיל[12] לגבי ציבורא ולינפול על אפיה?[13]
לא בעי למיטרח ציבורא.
לא בעי מטרח צבורא - שאם ילך יעמדו מפניו:
ואיבעית אימא: רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד,
פישוט ידים ורגלים - כשהיה נופל על פניו[14] ושאר הצבור לא היו עושין כן:
וכדעולא, דאמר עולא: לא אסרה תורה אלא פישוט ידים ורגלים בלבד.
וליפול על אפיה ולא ליעביד פישוט ידים ורגלים?
לא משני ממנהגיה.
לא משני - לא היה רוצה לשנות ממנהגו:
ואיבעית אימא: אדם חשוב שאני,
ואיבעית אימא - לא היה רגיל ליפול על פניו. כלומר שהיה אדם חשוב ואינו נופל על פניו:
כדרבי אלעזר.
דאמר רבי אלעזר: אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון.
אא"כ נענה - כלומר אא"כ בטוח במעשיו שהוא נענה בתפלתו:
דכתיב: (יהושע ז[15]) ויאמר ה' אל יהושע קום לך [וגו'].
למה זה אתה נופל על פניך - אלמא אין לו לעשות:
תנו רבנן. קידה - על אפים,
קידה - האמורה בכל מקום אינה אלא על אפים:
שנאמר: (מלכים א א) ותקד בת שבע אפים ארץ.
כריעה - על ברכים. וכן הוא אומר: (מלכים א ח) מכרוע על ברכיו.
השתחואה - זו פישוט ידים ורגלים[16].
שנאמר (בראשית לז) הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה[17].
ארצה - משמע כולו שטוח ארצה:
לוי אחוי קידה קמיה דרבי - ואיטלע.
אחוי קידה - נועץ גודליו ונשען עליהם ושוחה עד שנושק את הרצפה וזוקף. ומתוך שאינו יכול להשען על גודליו ואין ידיו מסייעות אותו בזקיפתו וצריך להתאמץ במתניו ומתוך כך נצלע בבוקא דאטמא[18]:
והא קא גרמא ליה?! והאמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה - שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה, ואיטלע, ומנו - לוי.
הטיח דברים כלפי מעלה - במסכת תענית: עלית למרום ואין אתה משגיח על בניך[19]:
הא והא גרמא ליה.
הא והא גרמא ליה - לפי שהטיח נתקלקל בשעת הסכנה:
אמר רב חייא בר אבין: חזינא להו לאביי