הקדישו הדר בו - מעלה שכר להקדש.
הקדישו הדר בו וכו' - קס"ד שהדר בו הקדישו:
"הקדישו הדר בו"? היכי מצי מקדיש לה? (ויקרא כז) "איש כי יקדיש ביתו קדש" אמר רחמנא, מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו?
הכי קאמר: הקדישו משכיר - הדר בו מעלה שכר להקדש.
הקדישו משכיר היכי דייר ביה, במעילה קאי?
ותו: "מעלה שכר להקדש", כיון דמעל ביה נפיק לי' שכר לחולין?
[נפיק ליה שכר לחולין] ונ"ל דל"ג שכר וה"ג כיון דמעל נפיק ליה לחולין. כלומר משנהנה בתשמיש הבית ומעל יצא הבית לחולין כדתנן מעילה (דף יט:) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד וקרן וחומש אית ליה לשלומי ולא שכר להקדש דכל מידי דהקדש מכי מעל ביה נפיק לחולין דאמרינן במסכת מעילה (דף יח.) אין מעילה בכל מקום אלא שינוי וכן הוא אומר וימעלו בני ישראל מעל ביי' ויעבדו את הבעלים והיינו שינוי שמוציאו מהקדש לחול:
דאמר: לכשיבא שכרו - יקדש.
לכשיבא שכרו יקדש - השכר והבית לא הקדיש:
והא: אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם?
אמר רב יהודה אמר רב: הא מני ר"מ היא. דאמר: אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
איכא דאמרי א"ל רב פפא לאביי, ואמרי לה רב מרי בר חמא לרב חסדא: כמאן כר"מ דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם?
אמר ליה: ואלא כמאן?
משנה
חייבי ערכין - ממשכנין אותן.
ממשכנים אותן - עולות ושלמים אע"ג דשלמים מכפרת אעשה הואיל ולאו חובה היא עליה לא חשיב לה כפרה ואתי לשהויי הלכך ממשכנין אותן:
חייבי חטאות ואשמות - אין ממשכנין אותן.
חייבי עולות ושלמים - ממשכנין אותן.
אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר: (ויקרא א, ג) "לרצונו" - כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
וכן אתה אומר בגיטי נשים: כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:
גמרא
אמר רב פפא: פעמים שחייבי חטאות - ממשכנין אותן. חייבי עולות - אין ממשכנין אותן.
חייבי חטאות ממשכנין אותן - בחטאת נזיר. דכיון דאמר מר: אם גילח על אחד משלשתן - יצא.
משלשתן - חטאת או עולה או שלמים דג' קרבנות כתובין בו ואמרי' בספרי דבי רב ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשה יחידי:
ואם נזרק עליו אחד מן הדמים - הותר הנזיר לשתות יין וליטמא למתים, פשע בה ולא מייתי.
חייבי עולות אין ממשכנין אותן - בעולת יולדת.
בעולת יולדת - דלא משתריא בקדשים עד דמתיא לה:
מאי ניהו - דאקדמיה קרא.
מאי ניהי דאקדמה קרא - כלומר מאי טעמא אמרת דעולתה מעכבתה משום דאקדמיה קרא עולה מקמי חטאת דכתיב תביא כבש בן שנתו לעולה וגו':
והאמר רבא: למקראה הקדימה הכתוב.
והאמר רבא למקראה הקדימה הכתוב - שתהא נקראת במקרא תחילה ולא שתקרב תחילה בפרק כל התדיר במסכת זבחים (דף צ.):
אלא בעולת מצורע. דתניא רבי ישמעאל בנו של רבי יהודה בן ברוקה אומר: כשם שחטאתו ואשמו עיכבתו כך עולתו עיכבתו:
ואף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה: ת"ר: (ויקרא א, ג) "יקריב אותו" - מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו - ת"ל: "לרצונו". הא כיצד - כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.
אמר שמואל: עולה צריכה דעת. שנאמר: "לרצונו".
מאי קמ"ל, תנינא? אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר לרצונו?
לא צריכא. דפריש ליה חבריה.
דאפריש ליה חבירו - שהיה זה חייב עולה ובא חבירו והפרישה משלו לכפרתו של זה וקאמר שמואל דבעינן שיודיע את המתכפר:
מהו דתימא כי בעינן דעת, מדידיה.
מדידיה - כגון היכא דב"ד ממשכנין אותו צריך שיאמר רוצה אני:
אבל מדחבריה לא - קמ"ל זימנין דלא ניחא ליה דליכפר במידי דלא דידיה.
מיתיבי: חטאתו ואשמו של פלוני עלי