אך כל זה לענין כפרה ומחילת העון, שנמחל לו לגמרי מה שעבר על מצות המלך, כשעשה תשובה שלימה, ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין, לענשו ע"ז ח"ו בעוה"ב, ונפטר לגמרי מן הדין בעוה"ב.
אמנם שיהי' לרצון לפני ה', ומרוצה וחביב לפניו ית' כקודם החטא, להיות נחת רוח לקונו מעבודתו.
היה צריך להביא קרבן עולה, אפי' על מ"ע קלה שאין בה כרת ומיתת ב"ד.
כמו שדרשו רז"ל בת"כ, ע"פ: ונרצה לו.
וכדאיתא בגמ' פ"ק דזבחים: דעולה מכפרת על מ"ע.
והיא דורון לאחר שעשה תשובה ונמחל לו העונש.
וכאדם שסרח במלך ופייסו ע"י פרקליטין ומחל לו. אעפ"כ שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה לו לראות פני המלך.
(ולשון מכפרת, וכן מ"ש בתורה "ונרצה לו לכפר עליו", אין זו כפרת נפשו, אלא לכפר לפני ה', להיות נחת רוח לקונו. כדאי' שם בגמ'. וכמ"ש תמים יהי' לרצון).
ועכשיו שאין לנו קרבן להפיק רצון מה', התענית הוא במקום קרבן.
כמ"ש בגמרא: שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט' כאלו הקרבתי לפניך וכו'.
ולכן מצינו בכמה תנאים ואמוראים, שעל דבר קל היו מתענים תעניות הרבה מאד.
כמו ראב"ע שהי' מתיר שתהא פרה יוצאה ברצועה שבין קרניה בשבת, וחכמים אוסרים. ופ"א יצאה כן פרתו של שכנתו ולא מיחה בה - והושחרו שיניו מפני הצומות על שלא קיים דברי חביריו.
וכן ר' יהושע שאמר: בושני מדבריכם ב"ש - והושחרו שיניו מפני הצומות.
ורב הונא פעם אחת נתהפכה לו רצועה של תפילין והתענה מ' צומות.
וכהנה רבות.
ועל יסוד זה לימד האריז"ל לתלמידיו, עפ"י חכמת האמת, מספר הצומות לכמה עונות וחטאים, אף שאין בהן כרת ולא מיתה בידי שמים.
כמו על הכעס קנ"א תעניות וכו'.
ואפי' על איסור דרבנן, כמו סתם יינם - יתענה ע"ג תעניות וכו'.
וכן על ביטול מ"ע דרבנן, כמו תפלה - יתענה ס"א תעניות וכו'.
ודרך כלל סוד התענית היא סגולה נפלאה להתגלות רצון העליון ב"ה, כמו הקרבן שנא' בו: ריח ניחוח לה'.
וכמ"ש בישעי': "הלזה תקרא צום ויום רצון לה'?!".
מכלל שהצום הנרצה, הוא יום רצון: