002_מסכת כריתות פרק ב

כריתות פרק ב

(א) ארבעה מחוסרי

ארבעה מחוסרי כפרה - שמביאין כפרה ולא על חטא אלא לאכול בקדשים:

כפורים. וארבעה מביאין על הזדון כשגגה. אלו הן מחוסרי כפורים. הזב. והזבה. והיולדת. והמצורע

והמצורע - והא דלא חשיב נמי והמצורעת כי היכי דחשיב זב וזבה, לפי שזב וזבה עיקר טומאתן חלוקה, שזב מטמא בראיות ואפילו ראה שלש ראיות ביום אחד, טמא ומביא קרבן, וזבה אינה מביאה קרבן עד שתראה בשלשה ימים זה אחר זה, הלכך חשבינהו לתרתי, אבל מצורע ומצורעת אין עיקר טומאתן חלוקה, דשניהם שיעור טומאתן בכגריס:

. רבי אליעזר בן יעקב אומר גר מחוסר כפרה

גר מחוסר כפרה - ותנא קמא סבר, גר כיון שמל וטבל מותר לאכול בקדשים, ואין קרבן מעכבו אלא מלבוא בקהל, הלכך לא חשיב ליה בכלל מחוסרי כפרה:

עד שיזרק עליו הדם

עד שיזרק עליו הדם - אם הביא קרבן בהמה. ואם עולת העוף הביא, עד שיתמצה דמו על קיר המזבח:

. ונזיר ליינו

ונזיר ליינו ולתגלחתו - קרבן נזיר מתיר לו לשתות יין ולתגלחת ולהטמא למתים, שאע״פ ששלמו ימי נזרו אינו מותר ביין ובתגלחת ולהטמא למתים עד שיביא קרבן. ות״ק לא חשיב נזיר, דלא תני אלא הנך דלאשתרויי בקדשים, ונזיר דמייתי קרבן, לאשתרויי ביין דחולין הוא:

ותגלחתו וטומאתו:

(ב) אלו מביאין על הזדון כשגגה. הבא על

הבא על שפחה חרופה - דאמר קרא (ויקרא י״ט:כ״ב) וכפר עליו הכהן באיל האשם [לפני ה׳] על חטאתו, והדר כתיב (שם) ונסלח לו מחטאתו אשר חטא, לרבות מזיד כשוגג:

השפחה. ונזיר שנטמא

ונזיר שנטמא - דכתיב (במדבר ו׳:ט׳) וכי ימות מת עליו בפתע פתאום, פתע, זה שוגג וכן הוא אומר (שם ל״״ה) ואם בפתע בלא איבה. פתאום, זה מזיד, וכן הוא אומר (משלי כ״ז:י״ב) פתאים עברו ונענשו, והיינו מזיד, דאין עונש אלא על המזיד:

. ועל שבועת העדות

ועל שבועת העדות - קרבן עולה ויורד האמור בשבועת העדות, חייב הכתוב על מזיד כשוגג, דבכולן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם:

. ועל שבועת הפקדון:

ועל שבועת הפקדון - אשם האמור בשבועת הפקדון חייב בו מזיד כשוגג, דיליף תחטא תחטא לגזירה שוה משבועת העדות:

(ג) חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה. וחמשה מביאים קרבן עולה ויורד. אלו מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה. הבא על

הבא על שפחה חרופה ביאות הרבה - דכתיב (ויקרא י״ט:כ״ב) וכפר עליו הכהן באיל האשם וגו׳ על חטאתו אשר חטא, והוה מצי למכתב על חטאתו ולשתוק, מאי אשר חטא, לרבות חטאים הרבה. והני מילי כשבא ביאות הרבה על שפחה אחת, אבל בא על שפחות הרבה ואפילו בהעלם אחד, חייב על כל שפחה ושפחה, דכתיב והיא שפחה, לחייב על כל שפחה ושפחה:

השפחה ביאות הרבה. ונזיר שנטמא טומאות הרבה

ונזיר שנטמא טומאות הרבה - כשנטמא בתוך שבעת ימי טומאתו לא צריכא למימר דאינו מביא אלא קרבן אחד, דטומאה אריכתא היא, כי צריכא לנטמא ביום השביעי שהוא יום תגלחתו. וסבר האי תנא דקרא דכתיב (במדבר ו׳:י״א) וקדש את ראשו ביום ההוא, ביום שביעי שהוא יום תגלחתו קאמר, שנזירות טהרה חלה עליו באותו יום, והשתא סלקא דעתך אמינא כי נטמא תרי זימני בשביעי הוו להו טומאות הרבה, דהא התחילה נזירות דטהרה, וליחייב שתי קרבנות, קמשמע לן דלענין קרבן לא מיחייב אלא חד, דלא אתא זה לשעה הראויה לקרבן, דאע״ג דנזירות טהרה אתחלה לה מיום השביעי, שעה הראויה לקרבן אינה אלא מיום השמיני:

. והמקנא לאשתו

המקנא לאשתו ע״י אנשים הרבה - דכתיב (שם ה׳) זאת תורת הקנאות תורה אחת לקנאות הרבה:

. על ידי אנשים הרבה. ומצורע שנתנגע נגעים הרבה

ומצורע שנתנגע נגעים הרבה - כגון שנתנגע ונתרפא נתנגע ונתרפא פעמים הרבה, אינו מביא אלא קרבן אחד על כולם, דכתיב (ויקרא י,, ד) זאת תהיה תורת המצורע, תורה אחת למצורע פעמים הרבה:

. הביא צפוריו ונתנגע לא עלו לו עד שיביא

הביא צפורים ונתנגע - בגמרא מפרש דהכי קתני, לא עלו צפורים להקבע בעניות ובעשירות. שאם היה עני בשעת [הבאת] צפורים והעשיר קודם שיביא חטאתו, צריך להביא קרבן עשיר. ואם היה עשיר והעני מביא קרבן דלות עד שיביא חטאתו. דבתר חטאת אזלינן בין בעניות בין בעשירות, דכתיב (שם) אשר לא תשיג ידו בטהרתו, כשלא תשיג ידו בשעת טהרתו יביא בדלות ואע״פ שהעשיר אחר כן, והאי טהרתו היינו חטאת שהוא כפרתו:

עד שיביא אשמו - דבטהרתו, אשמו משמע, שנותן מדמו על בהונותיו ומכשירו לאכול בקדשים. ואין הלכה כרבי יהודה:

את חטאתו. רבי יהודה אומר עד שיביא את אשמו:

(ד) האשה שילדה ולדות הרבה

האשה שילדה ולדות הרבה - וקאזיל ומפרש כיצד, כגון הפילה בתוך שמונים של נקבה, שטבלה לאחר שבועיים דטומאה ושמשה ונתעברה, והפילה נקבה לאחר ארבעים של יצירה, דהיינו חמשים וארבע ללידה הראשונה, וחזרה והפילה לסוף חמשים וארבע של זו. ולהכי נקט נקבה, דבזכרים ליכא למימר הכי, דאי הפילה בתוך ארבעים דזכר, האי שני מיא בעלמא הוא, דאין הולד נוצר עד ארבעים יום:

הפילה בתוך שמנים נקבה וחזרה והפילה בתוך שמנים נקבה. והמפלת תאומים

והמפלת תאומים - אפילו זכרים. כגון נתעברה שלשה, והפילה אחד לאחר ארבעים, והשני נשתהה ויצא תוך ימי טוהר הראשון, ושלישי בתוך ימי טוהר דשני. כל אלו אין מביאות אלא קרבן אחד, דכתיב (ויקרא י״ב:ז׳) זאת תורת היולדת, מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה. יכול על הלידה שלפני מלאת ושל אחר מלאת נמי אינה מביאה אלא קרבן אחד, תלמוד לומר זאת:

. רבי יהודה אומר מביאה על הראשון

רבי יהודה אומר מביאה על הראשון ואינה מביאה על השני - ר׳ יהודה פליג בין אולדות בין אתאומים, ואומר מביאה על הולד הראשון, ולא על השני שנולד בתוך מלאת של ראשון. ומביאה על השלישי, משום דהוא לא נולד תוך מלאת, דלא חשבינן מלאת לשני, דכמאן דליתיה דמי הואיל ונולד תוך מלאת של ראשון, ושלישי הוי תחילת לידה. ואינה מביאה על הרביעי, הואיל ונולד תוך מלאת דשלישי, אבל שלישי לא נולד תוך מלאת דראשון דהא עברו ימי טומאתו דראשון. וגבי תאומים נמי פליג ר׳ יהודה. ואע״ג דעיבורן כאחת, לא אמרינן חדא לידה אריכתא היא ואית ליה מלאת נמי לשני, ושלישי לאו בר קרבן הוא, אלא אם נולד שלישי לאחר מלאת דראשון סבר רבי יהודה דמביאה קרבן על השלישי, ועל מלאת דשני לא אכפת לן דכמאן דליתיה דמי. וכי קאמר ר׳ יהודה ולד שני כמאן דליתיה דמי, לענין קרבן הואיל ובתוך זמנו של קרבן ראשון נולד, אבל לענין טומאה מודה דימי טומאה אית לה [וכל זמן שהיא מפלת זכר יושבת עליו שבעת ימי טומאה ושלשים ושלש דדם טוהר], וכל זמן שהיא מפלת נקבה יושבת עליה שבועים דטומאה וששים ושש דדם טוהר. ואין הלכה כרבי יהודה:

. ואינה מביאה על השני. מביאה על השלישי. ואינה מביאה על הרביעי. אלו מביאין קרבן עולה ויורד

עולה ויורד - עולה לעשיר, ויורד לעני. שאם הוא עשיר מביא כשבה או שעירה, ואם עני תורים ובני יונה, ובדלי דלות עשירית האיפה סולת:

. על שמיעת הקול

שמיעת הקול - ושמעה קול אלה, וטומאת מקדש וקדשיו בשוגג, ושבועת ביטוי, שלשתן כתובים בהדיא בפרשת ויקרא שמביאין בדלות ובדלי דלות:

. ועל ביטוי שפתים. ועל טומאת מקדש וקדשיו. והיולדת

והיולדת - בעשירות, כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת. בדלות, שתי תורים דהיינו פרידה דעוף תחת כבש. ודלי דלות לא נאמר ביולדת. וכן מצורע, בעשירות שני כבשים, בדלות שתי תורים תחת שני כבשים, ודלי דלות אין בו:

. והמצורע. ומה בין השפחה לבין כל העריות שלא שוותה להן לא בעונש ולא בקרבן. שכל העריות בחטאת. והשפחה באשם. כל העריות בנקבה ושפחה בזכר. כל העריות אחד האיש ואחד האשה שווין במכות ובקרבן. ובשפחה לא השוה

שוין במכות ובקרבן - אם מזידין שניהם לוקין, כדקיימא לן איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם (במדבר ח׳), השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ואם שוגגין שניהם מביאים קרבן, דבתרווייהו כתיב כרת במזיד, דכתיב (ויקרא י״ח) ונכרתו הנפשות העושות, וכל שזדונו כרת שגגתו חטאת:

ובשפחה לא השוה - שהאשה לוקה כדכתיב (שם י״ט) בקורת תהיה, היא במלקות והוא בקרבן איל אשם. ולשון בקורת, בקריאה, לפי שקורין על הלוקה אם לא תשמור לעשות והפלה ה׳ וגו׳. אי נמי, בקורת לשון בקור, שבית דין מבקרים ואומדים את הלוקה כמה מכות יכול לקבל:

את האיש לאשה במכות. ולא את האשה לאיש בקרבן. כל העריות עשה בהן

עשה בהן המערה - המכניס עטרה בלבד:

את המערה כגומר. וחייב על כל ביאה וביאה זה חומר החמיר בשפחה. שעשה בה את המזיד כשוגג:

כגומר ביאתו - וחייב על שלא כדרכה כמו כדרכה, דמשכבי אשה כתיב. ובשפחה אינו חייב אלא על גמר ביאה כדרכה, דשכבת זרע כתיב בה, שראויה להזריע:

וכל העריות חייב על כל ביאה וביאה - ובשפחה אמרן לעיל בפירקין [דף ט׳] שמביא קרבן אחד על ביאות הרבה:

שעשה בה את המזיד כשוגג - אם שניהן מזידין או הוא שוגג והיא מזידה, היא במלקות והוא בקרבן. אבל אם היא שוגגת, בין שהוא שוגג בין שהוא מזיד, שניהן פטורים, דכתיב בקורת תהיה, והדר והביא את אשמו. בזמן שהאשה לוקה איש מביא קרבן, אין האשה לוקה, אין האיש מביא קרבן:

(ה) איזו היא שפחה. כל שחציה שפחה וחציה בת חורין

חציה שפחה וחציה בת חורין - המאורסת לעבד עברי, שהוא מותר בשפחה ומותר בבת חורין. אבל לא לעבד כנעני, שהרי הוא אסור בה מפני צד חירות שבה. ואילו לא היתה חציה שפחה היו הקידושין תופסין בה, ושניהן נהרגין, אבל עכשיו קידושין תופסין בה קצת מפני צד חירות שבה, ואין תופסין בה לגמרי מפני צד עבדות שבה, והיינו דכתיב (ויקרא י״ט:כ׳) לא יומתו כי לא חופשה, הא חופשה חייבים:

. שנאמר (ויקרא יט, כ) והפדה לא נפדתה

והפדה לא נפדתה - משמע פדויה קצת ואינה פדויה לגמרי:

דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר. זו היא שפחה ודאית

זו היא שפחה ודאית - כלומר שפחה גמורה. והאי דכתיב והפדה לא נפדתה, דברה תורה כלשון בני אדם:

. רבי אלעזר בן עזריה אומר כל העריות מפורשות

כל העריות מפורשות - שהן בנות חורין ושיור אין לנו, וזו ודאי משונה היא חציה שפחה וחציה בת חורין. ור׳ אלעזר בן עזריה היינו ר׳ עקיבא, אלא דאמר ליה לרבי ישמעאל אנא בעלמא כוותך סבירא לי דדברה תורה כלשון בני אדם, מיהו הכא שאני, מדכתיב כי לא חופשה, והפדה לא נפדתה למה לי. שמע מינה לחציה שפחה וחציה בת חורין. והלכה כר׳ עקיבא:

. ומה שיור. אין לנו אלא שחציה שפחה וחציה בת חורין:

(ו) כל העריות

כל העריות - אם האחד גדול, האיש או האשה, והאחר קטן, הקטן פטור וגדול חייב. ובשפחה אינו כן, דאם האחד קטן, גדול נמי פטור, דהא אתקוש להדדי, בקורת תהיה והביא את אשמו, בזמן שהיא לוקה הוא מביא קרבן, אין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן:

אחד גדול ואחד קטן הקטן פטור. אחד ער ואחד ישן

אחד ער ואחד ישן ישן פטור - וער חייב. ובשפחה חרופה ער נמי פטור, דהא איתקוש להדדי כדאמרן:

. הישן פטור. אחד שוגג ואחד מזיד. השוגג בחטאת

שוגג בחטאת ומזיד בהכרת - ושפחה חרופה, אם הוא מזיד והיא שוגגת, שניהן פטורין, דהואיל ואין האשה לוקה אין האיש מביא אשם. ואם הוא שוגג והיא מזידה, היא לוקה והוא באשם:

. והמזיד בהכרת: