זבחים פרק ט
(א) המזבח מקדש את הראוי לו
המזבח מקדש את הראוי לו - ופליגי תנאי בפירושא דמתניתין מאי ניהו הראוי לו:
. רבי יהושע אומר. כל הראוי לאשים. אם עלה לא ירד שנאמר (ויקרא ו, ב) היא העולה על מוקדה
ר׳ יהושע אומר כל הראוי לאשים - להשרף על גבי האש, אע״פ שנפסל, אם עלה למזבח קדשו המזבח ונעשה לחמו, ואם עלה לא ירד. אבל דבר שאין ראוי לאש, כגון דם פסול ונסכים פסולים, אפילו אם עלו ירדו:
היא העולה על מוקדה - דבר שהוא למוקד ועלה, הרי הוא בהוייתו ולא ירד. היא, משמע בהוייתה תהא:
על המזבח מה עולה שהיא ראויה לאשים אם עלתה לא תרד. אף כל דבר שהוא ראוי לאשים. אם עלה לא ירד. רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח
רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח - ואפילו דם ונסכים שנפסלו, אם עלו לא ירדו. ואין לך למעט אלא דבר שלא הוברר לחלקו של מזבח מעולם, כגון קמצים שלא קדשו בכלי אחר קמיצה, דאע״ג דהמנחה כולה קדשה בכלי אין זה חלק גבוה ברור, שאין המנחה קריבה כולה. ובקמיצה בלא מתן כלי, אין זה מבורר למזבח, ואינו מתקדש אפילו עלה על גבי המזבח:
אם עלה לא ירד. שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח. מה עולה שהיא ראויה למזבח. אם עלתה לא תרד. אף כל דבר שהוא ראוי למזבח אם עלה לא ירד. אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים
אלא הדם והנסכים - שהם ראוים למזבח ואינם ראויים לאשים:
. שרבן גמליאל אומר לא ירדו. ור' יהושע אומר ירדו. רבי שמעון אומר. הזבח כשר. והנסכים פסולים. הנסכים כשרין והזבח פסול. אפילו זה וזה פסולין. הזבח לא ירד והנסכים ירדו:
ר״ש אומר הזבח כשר והנסכים פסולים - ר׳ שמעון סבירא ליה בנסכים של זבח כרבי יהושע, ובדם ובנסכים הבאים בפני עצמן כרבן גמליאל. ולא ממוקדה יליף, אלא מקרא דכתיב (שמות כ״ט:ל״ח) כל הנוגע במזבח יקדש, וכתיב בתריה וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה, אין המזבח מקדש אלא דומיא דעולה, מה עולה הבאה בגלל עצמה, אף כל הבאים בגלל עצמן, יצאו נסכים הבאים בגלל הזבח. הלכך בין שהזבח כשר והנסכים פסולים כגון שיצאו או נטמאו, בין שהזבח פסול והנסכים כשרים, דהואיל והן באים בגללו נפסלים עמו ובטלה תורת הקדש מהן:
ואפילו זה וזה פסולים הזבח לא ירד - שהמזבח מקדשו:
והנסכים ירדו - כיון שאין באים בגלל עצמן אינן דומיא דעולה ואין מזבח מקדשן. והלכה כר׳ יהושע:
(ב) ואלו אם עלו לא ירדו. הלן
הלן - בין דם בין אימורים שלנו לילה חוץ למזבח:
והטמא. והיוצא. והנשחט חוץ לזמנו. וחוץ למקומו. ושקבלו פסולים. וזרקו את דמו. רבי יהודה אומר. שנשחטה בלילה. שנשפך את דמה. ושיצא דמה חוץ לקלעים. אם עלתה תרד. רבי שמעון אומר. לא תרד. שהיה רבי שמעון אומר. כל שפסולו בקדש. הקדש מקבלו. לא היה פסולו בקדש אין הקדש מקבלו:
ר׳ יהודה אומר שנשחטה בלילה כו׳ אם עלתה תרד - דכתיב זאת תורת העולה היא העולה, זאת היא העולה, הרי כאן שלשה מיעוטים, מיעט נשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים, שאם עלתה תרד:
ר׳ שמעון אומר לא תרד - דדריש זאת תורת העולה, תורה אחת לכל העולים שאם עלו לא ירדו. והלכה כר׳ יהודה:
(ג) אלו לא היה פסולן בקדש. הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה והיוצא דופן ובעלי מומין. רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומין
מכשיר בבעלי מומין - דאם עלו לא ירדו. ודוקא בדוקין שבעין וכיוצא בהן הכשיר ר׳ עקיבא, הואיל והן כשרים לכתחילה בעופות. אבל במחוסר אבר דפסול בעופות, לא:
. רבי חנניא סגן הכהנים אומר. דוחה היה אבא את בעלי מומין
דוחה היה אבא את בעלי מומין - שאם עלו דוחה היה אותן כלאחר יד ולא היה מורידן דרך בזיון בפרהסיא, ובהא פליג אתנא קמא דאמר ירדו. והלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס:
מעל גבי המזבח:
(ד) כשם שאם עלו לא ירדו
כשם שאם עלו לא ירדו - אכל הנך פסולין דתנן בהו לא ירדו קאי:
. כך אם ירדו
כך אם ירדו - לאחר שעלו, לא יעלו עוד:
לא יעלו. וכולן שעלו חיים
וכולן שעלו חיים בראש המזבח - ר׳ עקיבא קאמר לה דמכשיר בבעלי מומין. ומודה שאם עלו חיים בראש המזבח ירדו, שאין המזבח מקדש בעלי מומין חיים:
לראש המזבח ירדו. עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד
עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד - בעולה כשרה מיירי, ודברי הכל. ולא נקט לה אלא משום סיפא, ללמדך שראש המזבח מקום ראוי להפשט ונתוח היכא דעבר ושחטה בראש המזבח:
. שחטה בראש המזבח יפשיט וינתח במקומה:
(ה) ואלו אם עלו ירדו
ואלו אם עלו ירדו - ואפילו הן כשרים וטהורים. משום דלא שייך בהו מזבח כלל:
. בשר קדשי קדשים
בשר קדשי קדשים כו׳ - דלאכילה קיימי ולא למזבח:
. ובשר קדשים קלים. ומותר העומר. ושתי הלחם. ולחם הפנים. ושירי מנחות והקטרת. הצמר שבראשי כבשים
והקטורת - לא ראויה היא למזבח החיצון:
הצמר שבראשי כבשים - גרסינן. ורישא דבבא אחריתא היא, ובהדי עצמות וגידין קתני לה ומשפט אחד להם. הצמר שבראשי כבשים, של עולה. שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו, והכי אמרינן בשחיטת חולין [כ״ז ע״ב]. מנין לרבות את הראש שכבר הותז בשחיטה שאע״פ שאינו בכלל הפשט ישנו בכלל הקטרה, תלמוד לומר את הראש. ויש צמר בגובה ראשו של כבש אצל ערפו, וכן השער שבזקן התישים בזמן שהן מחוברים, כולן עולים:
. והשער שבזקן תישים. והעצמות. והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהן מחוברים יעלו. שנאמר (ויקרא א, ט) והקטיר הכהן את הכל המזבחה. פרשו לא יעלו. שנאמר (דברים יב, כז) ועשית עולותיך הבשר והדם:
(ו) וכולם
וכולם - בין פסולים שעלו דתנן בהו לא ירדו, בין עצמות וגידין שהעלן מחוברים ואכלתם האש:
שפקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר
ופקעו מעל המזבח. לארץ - אסקלטי״ר בלע״ז:
לא יחזיר - אין צריך להחזיר:
. וכן גחלת שפקעה
וכן גחלת שפקעה - אין צריך להחזיר:
מעל גבי המזבח. אברים שפקעו
אברים שפקעו כו׳ - אי דאית בהו ממש, שבשרם ניכר, אפילו לאחר חצות נמי יחזיר, דלא הוי עיכול. ואי דלית בהו ממש, שנשרפו׳ כולן ונעשו גחלת, אפילו קודם חצות לא יחזיר. אלא הכא במאי עסקינן כגון שנתקשו מחמת האש ששלטה בכולן ונשרפו ולא נעשו פחם אבל כעצים יבשים הם מתוכם:
מעל גבי המזבח קודם לחצות
קודם לחצות ולאחר חצות - ילפינן מקרא דכתיב כל הלילה עד הבוקר, ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שעד הבוקר, אלא תן בוקר לבוקרו של לילה, שאין צריכין להיות עוד על המוקד, ואיזה בוקר נוסף על בוקרו של לילה שאין צריכין להיות עוד על המוקד, זה חצות. דבוקר של לילה הוא עמוד השחר:
. יחזיר. ומועלין בהן
ומועלין בהן - דאכתי בני מזבח נינהו:
. לאחר חצות לא יחזיר. ואין מועלין בהן
ואין מועלין בהן - דכיון דהוו מעוכלים הוו להו דבר שנעשית מצותו ואין מועלים בו:
(ז) כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו. כך הכבש מקדש
הכבש מקדש - דכתיב (שמות מ׳:ט׳) ומשחת את המזבח וגו׳, את, לרבות את הכבש:
. כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן. כך הכלים מקדשים
הכלים מקדשים - דבכלים נמי כתיב (שם ל׳) כל הנוגע בהם יקדש:
. כלי הלח
כלי הלח - קערות ומזרקות לדם וליין ולשמן:
מקדשין את הלח. ומדות היבש
מדות היבש - שתי מדות של יבש היו שם, עשרון, וחצי עשרון:
מקדשות את היבש. אין כלי הלח מקדשין את היבש. ולא מדות היבש מקדשות את הלח. כלי הקדש שנקבו אם עושים הם מעין מלאכתן שהיו עושין
שהיו עושין והן שלימים - שהיו עושים כשהן שלימים. ומיהו כל כלי שרת שנקבו או שנשברו אין מתקנין שבריהן אלא עושים אותן חדשים. וכן סכין שנפגם אין משחיזין אותו להסיר הפגם. ובגדי כהונה שנתלכלכו אין מכבסין אותן אלא עושים חדשים ומניחין אלו לצורך פתילות של מנורה ושמחת בית השואבה. וכל כך למה, לפי שאין עניות במקום עשירות. ומזבח שנפגם פסול. וכל פגימה הפוסלת בסכין של שחיטה, פוסלת במזבח. וכל זמן שהמזבח פגום כל קדשים הנשחטין בעזרה כולם פסולין, דכתיב (שם כ) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, וא״א לומר מקרא כמשמעו שהרי שחיטת קדשים בעזרה היא ולא על המזבח, אלא עליו, כלומר כל זמן שהוא שלם אתה זובח ואין אתה זובח כשהוא פגום. וכל קדשים הנמצאים בעזרה בשעה שהמזבח פגום אע״פ שנשחטו בכשרות, כולם פסולים. ואפילד שירי מנחית אינם נאכלים, דכתיב (ויקרא י׳) ואכלוה מצות אצל המזבח, מפי השמועה למדו בזמן שהמזבח שלם ולא בזמן שהוא פגום:
והם שלמים. מקדשין. ואם לאו. אין מקדשים. וכולן אין מקדשים אלא בקדש: