006_מסכת עדיות פרק ו

עדיות פרק ו

(א) רבי יהודה בן בבא העיד

רבי יהודה בן בבא העיד - שממאנים את הקטנות. כגון שני אחים נשואים שתי אחיות יתומות, אחת גדולה ואחת קטנה, מת בעלה של גדולה ונמצאת זקוקה ליבם בעל הקטנה, ודוחה זיקתה את נשואי אחותה הקטנה ואוסרתה עליו, שאין נישואי קטנה כלום, מלמדים את הקטנה שתמאן בו, ומיאון עוקר נשואים הראשונים, ומותר ליבם הגדולה. וכן יש אחרת כיוצא בזו במסכת יבמות פרק בית שמאי:

חמשה דברים. שממאנים את הקטנות. ושמשיאין את האשה

ושמשיאין את האשה - שהלך בעלה למדינת הים ובא עד אחד בלבד ואמר שמת, משיאין אותה על פיו:

על פי עד אחד. ושנסקל תרנגול

ושנסקל תרנגול שהרג את הנפש - שנקר מוחו של תינוק. ואע״ג דכי יגח שור כתיב, אחד שור ואחד כל בהמה חיה ועוף, שכל מקום שנאמר שור אנו למדין שור שור משבת, מה להלן הוא הדין לכל בהמה חיה ועוף, אף כאן הוא הדין לכל בהמה חיה ועוף:

בירושלים על שהרג את הנפש. ועל היין בן ארבעים יום

ועל היין בן ארבעים יום - ומקמי הכי פסול, דהוה ליה יין מגתו:

שנתנסך על גב המזבח. ועל תמיד של שחר שקרב בארבע שעות:

שקרב בארבע שעות - שפעם אחת בימי מלכות יון לא היו להם כבשים לתמידין ונשתהו להקריב התמיד, עד שהאיר הקב״ה את עיניהם ומצאו שני טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים, והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום:

(ב) העיד רבי יהושע ורבי נחוניא בן אלינתן איש כפר הבבלי. על אבר מן המת

על אבר מן המת - שאין בו כזית. דכזית מן המת לעולם מטמא לדברי הכל כמת עצמו. ולא נחלקו אלא על אבר קטן שאין בו כזית:

שהוא טמא. שרבי אליעזר אומר לא אמרו

לא אמרו - איברים אין להם שיעור, אלא על אבר מן החי, אבל אבר מן המת שעורא בעי לטמויי:

אלא על אבר מן החי. אמרו לו והלא קל וחומר ומה מן החי שהוא טהור. אבר הפורש ממנו טמא. המת שהוא טמא. אינו דין שיהיה אבר הפורש ממנו טמא. אמר להם לא אמרו אלא על אבר מן החי. דבר אחר מרובה טומאת החיים

מרובה טומאת החיים - השתא פריך על קל וחומר, והכי קאמר, דין הוא שיהא אבר מן החי מטמא בכל שהו אע״פ שאין אבר מן המת מטמא בכל שהוא, שכן מצינו שמרובה טומאת החיים מטומאת המתים:

מטומאת המתים. שהחי

שהחי - דהיינו הזב כשהוא חי:

עושה משכב ומושב

עושה משכב ומושב - כל כלים שתחתיו ואפילו הן מאה, לטמא אדם לטמא בגדים, כדכתיב (ויקרא ט״ו:ה׳) ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו:

מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים. ועל גביו מדף

ועל גביו מדף - כל הכלים שעל גבי הזב אפילו הן מאה זה על גב זה טמאים טומאת מדף, דהיינו טומאה קלה, שאינן מטמאין אדם וכלים כמו משכב ומושב שהן תחתיו, אבל מטמאים אוכלים ומשקים. ומדף הוא לשון קול עלה נדף (ויקרא כ״ו:ל״ו) כלומר טומאה קלה. פירוש אחר, לשון ריחו נודף, שריח טומאת הזב הולכת למרחוק לטמא כל הכלים שעל גביו אע״פ שלא נגע בהם:

לטמא אוכלים ומשקין. מה שאין המת מטמא:

מה שאין המת מטמא - דכלים שתחתיו של מת אין טמאים אלא ראשון ושני ושלישי בלבד, מדין מגע. שהכלי שנגע במת הרי הוא כמת, ועושה הכלי שנגע בו אב, והשלישי שנגע בו נעשה ראשון, ותו אינן מטמאין כלים, דאין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. וכן כלים שעל גביו של מת אינן טמאים אלא ראשון שני ושלישי בלבד מדין מגע, ולא מדין משכב ומושב:

(ג) כזית בשר הפורש מאבר מן החי

כזית בשר הפורש מאבר מן החי - אבר שפירש מן האדם החי, דינו שהוא מטמא כל זמן שהוא אבר שלם, במגע ובמשא ובאוהל כמת עצמו, דכתיב (במדבר י״ט) בחלל חרב או במת, אבר שהבדילתו החרב מן החי הרי הוא כמת. והבשר הפורש מן החי אינו מטמא עד שיהיה אבר שלם. וכשפירש כזית בשר מאבר מן החי, ר׳ אליעזר מטמא כדמפרש טעמא ואזיל:

. רבי אליעזר מטמא. ורבי יהושע ורבי נחוניא מטהרים. עצם כשעורה

עצם כשעורה - מן המת, מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל, דכתיב (שם) ועל הנוגע בעצם, והלכה למשה מסיני שהוא מטמא בכשעורה. וכשפירש מאבר מן החי ר׳ נחוניא מטמא וכו׳:

הפורש מאבר מן החי. רבי נחוניא מטמא. ורבי אליעזר ורבי יהושע מטהרין. אמרו לו לרבי אליעזר מה ראית לטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי. אמר להם מצינו אבר מן החי כמת שלם

מצינו אבר מן החי כמת שלם - כדילפינן מקרא בחלל חרב או במת:

. מה המת כזית בשר הפורש ממנו טמא. אף אבר מן החי. כזית בשר הפורש ממנו יהיה טמא. אמרו לו לא אם טמאת כזית בשר הפורש מן המת. שכן טמאת עצם כשעורה הפורש ממנו. תטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי שכן טהרת עצם כשעורה הפורש הימנו. אמרו לו לרבי נחוניא. מה ראית לטמא עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי. אמר להם מצינו אבר מן החי. כמת שלם. מה המת עצם כשעורה הפורש ממנו טמא. אף אבר מן החי. עצם כשעורה הפורש ממנו. יהיה טמא. אמרו לו. לא. אם טמאת עצם כשעורה הפורש מן המת. שכן טמאת כזית בשר הפורש ממנו. תטמא עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי. שכן טהרת כזית בשר הפורש ממנו. אמרו לו לרבי אליעזר מה ראית לחלוק מדתיך. או טמא בשניהם או טהר בשניהם. אמר להם מרובה טומאת הבשר מטומאת העצמות שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים

אם טימאת כזית בשר הפורש מן המת - כלומר דין הוא שכזית בשר הפורש מן המת יהא טמא, שכן יש בו חומרא אחרת, שעצם כשעורה הפורש ממנו נמי טמא:

אבל נטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי - בתמיה. שהרי אין בו זאת החומרא:

שכן טיהרת עצם כשעורה הפורש ממנו - דהא תנן לעיל עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע מטהרין. ומדברי עצמו עשו פרכא למה מצינו שהביא, וכן לרבי נחוניא:

שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים וכו׳ - דכתיב (ויקרא י״א) והנוגע בנבלתם, בנבלתם ולא בעצמות ולא בקרנים ולא בטלפים, אלמא אין העצמות מטמאים משום נבילה:

. מה שאין כן בעצמות. דבר אחר. אבר שיש עליו בשר כראוי

אבר שיש עליו בשר כראוי - אבר אינו מטמא אלא אם כן יש בו בשר וגידים ועצמות, דכתיב (במדבר י״ט) או בעצם אדם, מה אדם שיש בו בשר וגידים ועצמות, אף כל שיש בו בשר וגידים ועצמות. ואם חסר מן הבשר שהיה עליו ונשאר בו בשר כראוי שיעלה ארוכה ויבריא אם היה מחובר באדם חי, מטמא משום אבר. והיינו דקאמר חסר הבשר טמא. אבל אם נחסר כל שהוא מן העצם שבאבר, שוב אינו מטמא משום אבר. והיינו דקאמר חסר העצם טהור, כלומר טהור משום אבר אבל טמא משום בשר, ואם כן מצינו שמרובה טומאת בשר מטומאת עצם:

מטמא במגע. ובמשא. ובאהל. חסר הבשר. טמא. חסר העצם. טהור. אמרו לו לרבי נחוניא. מה ראית לחלוק מדותיך. או טמא בשניהם. או טהר בשניהם. אמר להם מרובה טומאת העצמות. מטומאת הבשר. שהבשר הפורש מן החי טהור. ואבר הפורש ממנו והוא כברייתו

והוא כברייתו - בשר וגידים ועצמות:

טמא. דבר אחר כזית בשר מטמא במגע

כזית בשר מטמא במגע ובמשא ובאוהל - אמרו לפי שתחלת ברייתו של אדם כזית, לפיכך שיעור טומאתו בכזית:

. ובמשא. ובאהל. ורוב עצמות

ורוב עצמות - רוב מנין עצמותיו של אדם, שמנין עצמותיו של אדם רמ״ח, נמצא הרוב מאה ועשרים וחמשה:

מטמאים במגע. ובמשא. ובאהל. חסר הבשר

חסר הבשר - משיעור של כזית:

. טהור

טהור - גמור מלטמא, לא במגע ולא במשא ולא באוהל:

. חסר רוב עצמות

חסר רוב עצמות מטמא במגע ובמשא - דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל, אלמא מרובה טומאת עצמות מטומאת בשר, דאילו עצמות כשנחסרו משיעורן עדיין נשאר בהן טומאה, ובשר כשנחסר משיעורו טהור גמור:

. אף על פי שטהור מלטמא באהל. מטמא במגע ובמשא. דבר אחר כל בשר המת שהוא פחות מכזית. טהור. רוב בנינו

רוב בנינו - כגון שתי שוקים וירך אחד. וכל בנינו של אדם הן שתי שוקים והירכים והצלעות והשדרה:

ורוב מנינו של מת. אף על פי שאין בהם רובע. טמאין. אמרו לו לרבי יהושע מה ראית לטהר בשניהם. אמר להם לא אם אמרתם במת שיש בו רוב

אע״פ שאין בהן רובע - דרובע קב עצמות של מת מטמאים באוהל אע״פ שאין בהם רוב מנין ולא רוב בנין. וכן רוב מנין או רוב בנין מטמאים אע״פ שאין בהן רובע. אבל בשר כשהוא פחות מכזית אין לך בו דבר שיביא לו את הטומאה:

אם אמרתם במת שיש בו רוב ורובע ורקב - דין הוא שכזית בשר ועצם כשעורה הפורשים מן המת שיהיו טמאים, שכן יש במת חומרות של רוב ורובע ורקב:

. ורובע. ורקב. תאמרו בחי שאין בו

תאמרו בחי שאין בו - חומרות הללו, שאינו דין שיהיו לא כזית בשר ולא עצם כשעורה הפורשים מאבר מן החי טמאים אלא טהורים. והלכה כר׳ יהושע:

רוב. ורובע. ורקב:

ורקב - גופו של מת כשכלה לחותו ונעשה כמין עפר, זהו רקב שמטמא כמלוא תרוד. ושיעורו מלא חפנים של אדם בינוני. ואין מלא תרוד רקב מטמא אלא מן המת שנקבר ערום בארון של שיש ומכוסה בכסוי של שיש, עד שנודע בודאי שאין בו תערובת רקבון של בגד או של עץ או עפר אחר. אבל מת שנקבר בכסותו או בארון של עץ או בעפר, אין לו רקב. וכן מת שנקבר חסר אבר אין לו רקב: