שבועות פרק ב
(א) ידיעות הטומאה
ידיעות הטומאה - נטמא וידע שנטמא. בשעת טומאה או אחרי כן:
שתים שהן ארבע. נטמא וידע. ונעלמה ממנו הטומאה. וזכור את הקדש. נעלם ממנו הקדש. וזכור את הטומאה. נעלמו ממנו זה וזה. ואכל את הקדש ולא ידע. ומשאכל ידע. הרי זה בעולה ויורד. נטמא וידע. ונעלמה ממנו טומאה
נעלמה ממנו טומאה - וע״י אותו העלם אכל קודש, הרי אחת. ונכנס למקדש, הרי שתים. דכתיב ונעלם ממנו והוא טמא, משמע שנתעלמה ממנו טומאה. ולפי שאינו חייב עליה אלא א״כ ידע בתחלה שנטמא ואח״כ נעלמה ממנו, משום הכי קרי לה ידיעות:
. וזכור את המקדש. נעלם ממנו
נעלם ממנו הקודש - או המקדש, ואכל קודש או נכנס למקדש, וזכור לטומאה. הרי שתים אחרות דלא כתיבי:
מקדש. וזכור את הטומאה. נעלם ממנו זה וזה
נעלם ממנו זה וזה - אינו ממנין הידיעות. אלא הא קמשמע לן דאע״ג דבשעת אכילת קודש או כניסת מקדש אינו זכור לא לטומאה ולא לקודש, חייב קרבן עולה ויורד:
. ונכנס למקדש ולא ידע. ומשיצא ידע. הרי זה בעולה ויורד:
(ב) אחד הנכנס לעזרה
אחד הנכנס לעזרה - ראשונה:
. ואחד הנכנס לתוספת
ואחד הנכנס לתוספת - שהוסיפו עליה אחרי כן:
העזרה. שאין מוסיפין
שאין מוסיפין וכו׳ - לפיכך היא קדושה כראשונה:
על העיר ועל העזרות. אלא במלך
אלא במלך - דאמר קרא (שמות כ״ח) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו, קרא יתירא הוא למדרש לדורות. ובימי משה הוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול והיו שם אורים ותומים ושבעים זקנים, אף לדורות כן:
ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד. ובשתי תודות
ובשתי תודות - בשני לחמי תודה. והיו נושאים אותן בהיקף סביב עד סוף הגבול שמקדשים, ושם אוכלים האחת ושורפים השניה, ועל פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת. והיינו דתנן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת. ומנחמיה בן חכליה גמר, דכתיב ביה (נחמיה י״ב:ל״א) ואעמידה שתי תודות גדולות:
. ובשיר
ובשיר - השיר שהיו אומרים ארוממך ה׳ כי דליתני (תהילים ל׳:ב׳). ובית שני אע״פ שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים, הקדושה שקידש שלמה הבית בראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ועבודה דנחמיה בן חכליה לזכר בעלמא הוה:
. ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם. וכל ישראל אחריהם. הפנימית נאכלת. והחיצונה נשרפת. וכל שלא נעשה בכל אלו. הנכנס לשם. אין חייבין עליה:
(ג) נטמא בעזרה
נטמא בעזרה - וידע שנטמא והשתחוה בהעלם זה כלפי פנים, אע״פ שלא שהה. או השתחוה כלפי חוץ, והוא דשהה כדי השתחואה. ושיעור השתחויה היא כדי שיקרא אדם פסוק זה בישוב, ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו להודות לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו. והוא פסוק בדברי הימים (ב׳ ז׳):
ונעלמה ממנו טומאה. וזכור את המקדש. נעלם ממנו מקדש וזכור לטומאה. נעלם ממנו זה וזה. והשתחוה. או ששהה בכדי השתחואה. בא לו בארוכה חייב. בקצרה פטור. זו היא מצות עשה שבמקדש
או שבא לו בארוכה - שיצא לו דרך ארוכה שיש קצרה ממנו לצאת, ואפילו לא שהה תחלה, חייב:
ובקצרה פטור - היכא דלא השתחוה ולא שהה, ויצא לו דרך קצרה, פטור:
זו היא מצות עשה שבמקדש - דיש כאן וישלחו מן המחנה כל טמא:
שאין חייבין עליה:
שאין חייבין עליה בית דין, פר העלם דבר - שאם שגגו וטעו בהוראה זו, והורו לו שיצא בארוכה, אין מביאין על שגגת הוראה זו פר העלם דבר של צבור:
(ד) ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה. היה משמש עם הטהורה
ואיזו הוא מצות עשה שבנדה - שדומה לזו שבמקדש, שאירע לו הטומאה משבא בהיתר לידי כניסה אם שגגו ב״ד בהוראה זו חייבים עליה פר העלם דבר:
היה משמש עם הטהורה - שנכנס בהיתר ואמרה לו נטמאתי עכשיו, ופירש מיד בקושי האבר, חייב. אלא יעמוד בלא דישה עד שימות האבר ויפרוש בלא קושי. וזהו העשה שבנדה:
. ואמרה לו נטמאתי. ופירש מיד חייב. מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו:
(ה) רבי אליעזר אומר (ויקרא ה, ב) השרץ. ונעלם ממנו. על העלם שרץ חייב. ואינו חייב על העלם מקדש. רבי עקיבא אומר ונעלם ממנו והוא טמא. על העלם טומאה חייב. ואינו חייב על העלם מקדש. ר' ישמעאל אומר ונעלם ונעלם שתי פעמים. לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש:
ר׳ אליעזר אומר השרץ ונעלם - דאמר קרא (ויקרא ה׳:ב׳) או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו, וקרא יתירה הוא, דהא לעיל כתיב או נפש אשר תגע בכל דבר טמא, ושרץ בכלל דבר טמא הוא, אלא ללמדך שאם ידע שנטמא ודאי ואינו יודע אם בשרץ אם בנבילה אינו חייב קרבן אם אכל קודש עד שתהיה לו ידיעה בתחלה אם בשרץ נטמא או בנבילה נטמא. ור״ע סבר, דכיון דידע ודאי שנטמא אע״ג דלא אתברירא ליה הטומאה שנטמא אם בשרץ או בנבלה, חייב. ותרווייהו פטרי על העלם מקדש. ור׳ ישמעאל מחייב. והלכה כרבי ישמעאל: